פרשת בשלח מחולקת בין שני נושאים 'גדולים' – קריעת ים סוף, ועלילות בני ישראל במדבר. לא לגמרי ברור מה הקשר ביניהם, מלבד העובדה שמבחינה כרונולוגית, הם מתרחשים אחד אחרי השני.
במובן מסויים, הקשר הוא על דרך השלילה. עם ישראל שחוו את יציאת מצרים, ואת קריעת ים סוף, מגיעים למדבר, ובמקום להיות בעלי אמונה, מיד מתלוננים.
חשבתי על תובנה בעניין, בעקבות דף פרשת השבוע של הרב צחי להמן
אחד הפסוקים בשירת הים הוא "זה א-לי ואנוהו". יש שתי גישות בפרשנים בשאלה מה פירוש המילה 'ואנוהו'. גישה אחת, מתבססת על התקבולת עם החצי השני של הפסוק "א-הי אבי, וארוממנהו". כלומר "ואנוהו" = "וארוממנהו". לתת שבח לקב"ה, נוי.
גם לגישה הזו, אפשר לראות שתי משמעויות שונות. משמעות אחת, היא הגישה שבאה לידי ביטוי בהלכה, שמחייבת שלאדם יהיו חפצי מצווה נאים, טלית נאה, לולב נאה וכן הלאה, משום הפסוק "זה א-לי ואנוהו" כלומר, צריך שחפציו של הקב"ה יהיו נאים.
משמעות שניה מדברת על משהו שאינו במרחב החיצוני, אלא במרחב הפנימי:
אבא שאול אומר: ואנוהו – הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום – אף אתה היה חנון ורחום.
כאן, הנוי לא מגיע מכך שחפצים אחרים הם נאים, אלא מכך שהאדם נוהג באופן נאה. וכפי שאומרת הגמרא ביומא:
ואהבת את ה' א-היך שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שלמדו תורה אשרי רבו שלמדו תורה פלוני שלמדו תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.
אבל כאמור, יש גישה שניה לכל הפירוש של המילה "ואנוהו". רש"י אומר, הכוונה היא מלשון "נווה", ואני מבין, שהכוונה לסוג של קביעות. כך למשל באבן עזרא:
זה הוא א-לי ואני ארצה לעשות לו נוה שידור עמי לעולם.
וגם כאן, אפשר לחשוב על שני כיוונים – בפנים ובחוץ. אולי אני ארצה לעשות לקב"ה נווה, כלומר לבנות משכן או בית מקדש (כפי שמתרגם אונקלוס). שזה בחוץ. וכיוון שני, שמדבר על לבנות נווה בפנים. כפי שאומר הרש"ר הירש:
אציע את עצמי לפניו להיות לנוה לו, וכל הווייתי וכל חיי יהיו להיכל תפארתו והדרו, למקום גילוי שכינתו.
בכיוון הזה, אני רוצה להציג במיוחד את דבריו של האמרי אמת:
כשמרגישין קדושה צריכים להשגיח שיהיה זה דבר של קיימא, לעשות קנין וקביעות.
כאן המשמעות היא, שההתגלות של קריעת ים סוף או כל התגלות שיש לאדם, צריכה להפוך להיות משהו של קבע.
בניגוד לפירושים האחרים, שלוקחים את ההתגלות למקום של עשייה – לפאר את הקב"ה בדרכים אחרות, בין אם בפנים ובין אם בחוץ – הפירוש של האמרי אמת מדבר על כך שההתגלות מובילה למקום של שקט, של התקבעות במצב.
אם נחזור למבנה פרשת בשלח, הפער שבין העצמה של ההתגלות של הקב"ה ובין התלונות של בני ישראל לאחר מכן, מראה, שהתגלות יכולה להיעלם מהר מאוד, אם לא דואגים לתת לה את המרחב, שיהפוך אותה למשהו של קבע.
אני נוטה לחשוב, שהציווי על השבת בסוף פרשת המן, מכוון למקום הזה. השבת היא זמן של שקט ומנוחה. לא של עשייה. זה שקט ומנוחה שמאפשר להתגלות ולעשייה של השבוע שלפניה, להפוך לנווה.
במובן הזה, קדושת השבת אינה קדושה מיוחדת שיש בזמן השבת, שנועדה אולי להכין אותנו לשבוע שאחרי כן, אלא המנוחה של השבת, מאפשרת לנו לקלוט, לספוג ולהרהר בתובנות שלנו מהשבוע, ולתת להן להיקלט בנפש.