הגמרא במסכת מנחות (לו:) אומרת:

אמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ: ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה: והיה על מצחו תמיד – שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.

וכך כתב הרמב"ם (תפילין, ד, יד):

חייב אדם למשמש בתפיליו כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד, שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם של יו"ד ה"א בשל ראש וכמותן בשל יד.

אלא שהרא"ש (ברכות ג, סימן כח) הקשה על כך ממה שכתוב בברייתא במסכת סוכה (כו:) שניתן לישון שנת ארעי עם תפילין. תירוצו של הרא"ש הוא:

והיה אומר ר' יונה ז"ל מתוך דברי רבי' משה ז"ל מצאנו תירוץ לדבר זה דודאי היסח הדעת לא הוי אלא כשעומד בקלות ראש ובשחוק אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ואומנתו ואין דעתו עליהן ממש אין זה נקרא היסח הדעת דאי לא תימא הכי איך יוכל אדם להניח תפילין כל היום. וכן נמי כשנתנמנם אין כאן היסח הדעת כי הוא שוכח הבלי העולם ואין כאן קלות ראש.

בפשטות, המסקנה מדברי רבנו יונה והרא"ש היא, שאיסור היסח הדעת, הוא רק במי שנמצא במצב של קלות ראש ושחוק. ולא במי שסתם מתעסק בצרכיו. אלא שמלשון הרמב"ם שהבאנו לעיל, נראה שלא כך. הרי הוא כתב שצריך "למשמש בהם כל זמן שהם עליו, שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד". נראה שצריך ממש לזכור את התפילין כל הזמן. ומצד שני, על הרמב"ם קשה, כיצד הוא מיישב את דברי הברייתא במסכת סוכה לגבי מי שישן עם תפילין.

זו לשון הרמב"ם ביחס לישן היא (שם הלכה טו):

תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו, לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי אלא אם הניח עליהן סודר ולא היתה עמו אשה ישן בהם שינת עראי…

איך עוזר הסודר? יש שכתבו, שהסודר נחשב כאילו אין עליו תפילין, וממילא מותר להסיח דעתו מהם. אלא שקשה להבין את הסברא בכך. איזה קשר יש בין הסודר ובין הנחת התפילין?

ערוך השולחן (או"ח כח, ה – ו) מתרץ בדרך אחרת, שמן הדין של הישן אין קושיה בכלל על הרמב"ם, כי הישן פטור מתפילין ומכל המצוות, וכל מה שיש  הוא רק חובת זהירות בתפילין, שלא יבוא להפיח בהם.

 

אף שראיית רבנו יונה אינה מהווה ראיה נגד הרמב"ם, יש לדון האם יש מחלוקת בין הרמב"ם ובין רבנו יונה והרא"ש בהגדרת איסור היסח הדעת מתפילין. בשאגת אריה (סימן לט) הבין שאכן, הרמב"ם ורבנו יונה חולקים. לדעת רבנו יונה, היסח הדעת בתפילין הוא רק כשחושב על קלות ראש וכדומה. ולדעת הרמב"ם, בכל רגע צריך להרהר בתפילין. כך לכאורה הבין גם המשנ"ב (מד, באה"ל ד"ה אפילו).

 

אבל לעניות דעתי, יש להבין את המחלוקת בצורה מצומצמת יותר.

ראשית, קשה לומר בדעת הרמב"ם, שאדם צריך להרהר בתפילין שעליו בכל רגע נתון. הלא מן הדין, אדם אמור ללכת עם תפילין כל היום. כיצד הוא יכול להתרכז במשהו, כשהוא צריך להרהר בתפילין כל היום, כפי שהקשה רבנו יונה בעצמו.

שנית, האחרונים מציינים לדברי האור זרוע (סימן תקפה) שכתב:

צריך אדם כשהוא לבוש תפילין לזכור שתפלין עליו ולא להסיח דעתו מהם שלא יישן בהם ולא יפיח בהם. כי מחמת שזוכר שנושא שם הנכבד עליו אינו בא לידי קלות ראש ותופס יראת שמים בלבו… הלכך כשאדם מכוין לבו בתפלתו או בהלכה שלו אין זה היסח הדעת דכש"כ דאיכא יראת השם.

בפשטות, דברים אלו מתאימים לדברי רבנו יונה, ובכל זאת, המשנה ברורה (שם באה"ל ד"ה ישן בהם) פוסק אותם להלכה, למרות שהוא סובר כדעת הרמב"ם. כלומר, גם לדעת הרמב"ם, כל זמן שעסוק בעבודת ה' ממש, אין כאן היסח הדעת.

בנוסף, השאגת אריה כבר הקשה על רבנו יונה והרא"ש, מדברי הרמב"ן (תורת האדם שער האבלות, עניין האבלות) שהטור עצמו מביא אותם בהלכות אבלות (יו"ד שפח):

ומבעיא ליה לאבל ליתובי דעתיה ולכווני לביה לתפילין שלא יסיח דעתו מהן, דגרסינן ביומא (ז' ב') אמר רבה בר רב הונא צריך אדם למשמש בתפילין כל שעה ק"ו מציץ מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה והיה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו תפילין שיש בהן כמה אזכרות על אחת כמה וכמה, הילכך מניח להו בישוב דעתו אבל בשעת הבכי ובשעת ההספד אינו מניח.

הרמב"ן, ובעקבותיו הטור והשולחן ערוך, כותבים שבשעת ההספד, אדם אינו יכול להתרכז בתפילין, ובשל כך אסור לו להניח תפילין. אבל לפי דרכם של רבנו יונה והרא"ש, איזו בעיה יש בהסחת הדעת הזו, הרי ברור שלא מדובר בזמן אבלות?

בערוך השולחן (שם סעיף ג) תירץ:

פשיטא שכשנושא התפלין צריך להיות ביראה ובשמחה על דרך וגילו ברעדה… וזה הוא שהשיב אביי שם אנא תפלין קא מנחנא כלומר ומזה אני שמח. אבל כשלבו נשבר והוא בעצבות גם זה מקרי היסח הדעת כלומד שמסיח דעתו משמחה של מצוה וזהו שאמרו רבותינו דמיבעי לאבל ליתובי דעתיה וכו' כלומר להתיישב דעתו שלא יהא בעצבות הרבה כדי לכוון לבו לתפילין שתהא שמחה של מצוה ולכן בשעת הספד ובכי לא מנח להו דאי אפשר להיות בשעת מעשה שמחה של מצוה.

כלומר, בשעת ההספד אדם אינו יכול להיות שרוי בשמחה של מצווה, וגם זו הסחת הדעת מעבודת ה'.

כך, כפי הנראה, יש להבין את שיטת הרא"ש ורבנו יונה. בזמן הנחת תפילין יש להיות קשורים לעבודת ה'. כשאדם עושה משהו שמנותק בעליל מעבודת ה', זו הסחת הדעת. כשאדם פונה לשחוק וקלות ראש, או כשאדם אינו מסוגל להתרכז בשמחה של מצווה, זה נחשב הסחת הדעת מתפילין.

כך יש להבין גם את לשונו של שו"ע הרב (סימן כח סעיף א):

ואינו נקרא היסח הדעת אלא כשעומד בשחוק או בקלות ראש (או שמטריד דעתו כל כך לצרכי הגוף עד שלבבו פונה מיראת שמים מחמת טרדתו) אבל כשעומד ביראה ומתעסק בצרכיו אף על פי שעוסק במלאכתו ובאומנתו ואין דעתו על התפילין ממש אין זה נקרא היסח הדעת שאם לא כן איך יכול כל אדם לילך בתפילין כל היום.

מסתבר, שגם הרמב"ם מסכים לכך.

על כל פנים, נמצא שיש שלושה מצבים בהקשר של הסחת הדעת מתפילין:

בזמן שאדם עסוק בדבר שהוא ממש עבודת ה' – בתפילה, בלימוד תורה וכדומה, ברור שהוא לא צריך לחשוב על התפילין שלו.

בזמן שאדם מהרהר בחטא, או שהוא רחוק מאוד ממחשבות של עבודת ה', כי הוא שרוי עמוק באבלו, זו הסחת הדעת מעבודת ה', ובוודאי שזו הסחת הדעת מתפילין.

כשאדם עסוק בעבודת היום שלו, אבל ברור לו שהוא עושה את זה במסגרת של תורה ומצוות. כלומר, הוא לא חושב כיצד לעבור עבירות, אלא כיצד לעשות את עבודתו כראוי, לדעת רבנו יונה אין בזה היסח הדעת, ובפשטות כך נקטו ערוך השולחן ושו"ע הרב, ולעניות דעתי, גם את דברי הרמב"ם יש להבין באופן זה.