מתוך כלל התרומה שהיתה נחוצה למשכן, הנשיאים הביאו רק את אבני החושן. רש"י מביא מדרש, לפיו הנשיאים חיכו לראות מה לא יביאו לפניהם, ולא נשאר להם אלא להביא את אבני השוהם ואבני המלואים. אבל במדרש הגדול מובא הסבר אחר: " אמר ר' שמואל בשעה שבא משה אצל ישראל ואמר להן אמר לי הקב"ה עשו לי מקדש אמרו לו הנשיאים: אנו משלנו נעשה את המקדש ואל ישתתפו בו ישראל. אמר להן: לא כך צווני הקב"ה, אלא 'דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה', מיד פירשו ולא נשתתפו עם הצבור". בסופו של דבר, הנשיאים הביאו רק דברים לבגדי הכהונה, ולא לבנין המשכן.
המחלוקת בין הנשיאים למשה בשאלה אם לשתף את כל עם ישראל בתהליך בניית המשכן, היא ביטוי לשתי דרכי הנהגה שונות. ישנם מנהיגים שמבקשים לשמור אצלם את מירב העשייה. הם רוצים לעשות בשביל הציבור, אבל לא מוכנים שהציבור יהיה שותף בעשייה הזו. אולי כדי להרגיש משמעותיים. אולי כי רק הם יודעים איך לעשות נכון. אולי מסיבות אחרות.
אבל הדרך שהקב"ה ציווה את משה היא דרך משתפת, כזו שבה כולם נוטלים חלק. היא משמעותית יותר עבור הציבור, כי בסופו של דבר, הציבור לא רק מקבל, אלא שותף בתהליך, וממילא, מרגיש מחובר יותר.
אפשר להבין את הקושי של המנהיגים, כשהם מרגישים שהם לא אלו ש'מנהיגים'. אבל למעשה, מדובר כאן רק בשינוי אופן ההנהגה. מנהיג משתף מוודא שכל אחד שותף, שלכל אחד יש מקום ליטול חלק. הוא אינו צועק 'אחרי', אלא עסוק יותר בדיפלומטיה, ובמתן מקום לכולם. אבל התרומה שלו משמעותית יותר, כיוון שהוא מחבר את כולם אל המטרה.