שאלה:

בליל שבת התברר לי, שבטעות שכחנו לחבר את הפלטה לחשמל. האם אפשר לומר לגוי לחבר את הפלטה באיזושהי צורה?

תשובה:

במידה ואין שכן קרוב, שניתן לחמם את האוכל אצלו, ניתן לומר לגוי לחבר את הפלטה לשעון שבת, כך שתידלק לאחר זמן, ואת שעון השבת לחבר לחשמל.

במקרה זה, עדיף לומר לגוי לחבר קודם את הפלטה לשעון השבת, ורק לאחר מכן, לחבר את שעון השבת לחשמל.

 

נימוקים:

נקודת המוצא של התשובה היא שאמירה לגוי מותרת באיסור דרבנן במקום מצווה או צורך גדול. לעניין זה, חימום האוכל לשבת נחשב צרכי מצווה (ראה רמ"א שכה, י; שש"כ ל ,טז; פסקי תשובות שז אות י הע' 81). לכן, יש לברר מהם האיסורים הכרוכים בחיבור הפלטה לחשמל.

א. חיבור הפלטה לחשמל – סגירת מעגל חשמלי בשבת

עצם חיבור הפלטה לחשמל הוא איסור, כמו כל הפעלת מעגל חשמלי. לא נאריך כאן בהשתלשלות הדיון, אם סגירת מעגל חשמלי אסורה מהתורה או מדרבנן. לענ"ד עיקר כדעתו של הגרש"ז (מנחת שלמה תניינא, כה) שסגירת מעגל חשמלי אינה אסורה מן התורה.

עוד נציין, שכאשר מדובר בחיבור של תקע לשקע באופן קבוע, כלומר, במכשיר שהדרך היא שהתקע מחובר שם בקביעות, יש מקום לומר שחיבור המכשיר אל הקיר הוא מלאכת בונה (ראו למשל שמירת שבת כהלכתה פרק י הלכה יד, ליד הערה לט). אולם, כאשר מדובר בתקע שרגילים לחברו ולנתקו, הרי זה כמו כל שינוי מצבו של מפסק חשמלי, שכאמור, העיקר הוא שמדובר באיסור דרבנן בלבד.

ב. חימום הפלטה

אלא שהבעיה המרכזית היא החימום של הפלטה. שכן, חימום זה נעשה על ידי סלילי מתכת, וממילא יש לומר שהוא אסור מן התורה, כתולדת מבשל או מבעיר, וכפי שכתבו הפוסקים לגבי נורות להט, שהדלקתן בשבת היא איסור תורה.

על כן, אסור לומר לגוי לחבר פלטה ישירות לחשמל, כיוון שמדובר באמירה לגוי באיסור דאורייתא.

ג. הפעלת מכשיר חשמלי על ידי שעון שבת – האם נחשב כגרמא

יש לדון, אם מותר לומר לגוי לחבר פלטה לשעון שבת שידלק לאחר זמן, כשהשאלה היא, אם זה נחשב גרמא או לא.

ראשית, נציין שבמקום אחר (כאן), סקרנו את עיקרי הסוגיה והדיון בגרמא. הזכרנו שם, שלדעת הרא"ש רק במלאכת זורה אסור גרמא בשבת. אבל ישנן עוד שתי שיטות החשובות לענייננו:

דעת האחיעזר (ג, ס) שבכל מכשיר העובד כדרכו, לא שייך גרמא, כיוון שזוהי מלאכת מחשבת. מסיבה זו, כותב האחיעזר, שהשימוש ברחיים של מים בשבת הוא איסור דאורייתא של טוחן.

דרך אחרת, היא דרכו של בעל זרע אמת (שו"ת, חלק א סימן מד) שכתב שיש הבדל בין גרמא שהיא תוצאה מיידית של מעשה האדם, ובין גרמא שהיא תוצאה הבאה לאחר זמן, שהיא מותרת.

לשיטת האחיעזר, יש מקום לומר שכל פעם שמפעיל מכשיר עם שעון שבת, כדי שידלק בזמן הרצוי לו, הרי זה מלאכת מחשבת, ויהיה אסור. כך בפשטות יש להבין את דעתו של האגרות משה (יורה דעה ג מז, אות ד) שכתב שאם מזיזים שעון שבת כדי להקדים הדלקה של אור, יש בזה איסור דאורייתא, וכך הסביר לי אותה תלמידו, מו"ר הרב שבתי רפפורט שליט"א.

אמנם, היה מקום לחלק, שאם מקדים הדלקה, אלא שבמקום להידלק מיד, הוא מפעיל שעון שבת שידליק את המכשיר בעוד כמה זמן, סוף סוף, אין זו מלאכת מחשבת. שהרי ברצונו היה המכשיר נדלק מיד.

 

אולם, כמה מהאחרונים (ציץ אליעזר א, כ פרק ה, אותיות יג – טו; יביע אומר ג אורח חיים יח; מנחת שלמה א, יג; שם תניינא כז, ועל פיו, בשש"כ פרק יג הערה קג) כתבו שבהקדמת הדלקה בשעון שבת יש איסור רק של גרמא. והרי זה כפי מה שכתבתי לחלק בין שעון שבת ובין ריחים של מים, או משום שהם סוברים כדעת הזרע אמת.

 

אלא שהפוסקים הנ"ל באים לדון בגרמא בנדון דידן משתי זוויות.

הראשונה, אשו משום חציו. במסכת בבא קמא (כב.) מובאת דעת רבי יוחנן, הסובר שהמדליק אש, הרי זה נחשב כאילו ירה חץ – אשו משום חציו. בסופה של הסוגיה מבואר, שלדעתו, המדליק אש חייב בארבעה דברים ולא רק בנזק, כדין אדם המזיק.

ובנמוקי יוסף (י. מדפי הרי"ף) שאל, למ"ד אשו משום חציו, מדוע מותר להדליק נרות בערב שבת, הלא כל מה שהנרות שורפים בשבת, הוא חציו, ונמצא שמבעיר אש בשבת. תירוצו של הנמו"י הוא, שאם אשו משום חציו, זה נחשב שברגע שירה, כבר נעשתה כל המלאכה, וממילא, אף שהשריפה מתרחשת בשבת, זמן ה'חיוב' הוא לפני שבת, שאז כמובן אין איסור.

מדברי הנמו"י למדנו, שגם בשבת אומרים אשו משום חציו. ואם כן, יש לומר, שאם שמים מים במקום שלאחר זמן הם יגיעו אל הדליקה ויכבו אותה, יהיה בזה איסור של מכבה, ואין זה נחשב גרם כיבוי, כי אין כאן מעשה שנפסק, אלא הכל המשך של מעשה אחד שעשה האדם. והוא הדין, שאם אדם מפעיל שעון חשמלי, כך שלאחר זמן השעון יפעיל מתג אחר, ויפעיל את הפלטה, זה נחשב מעשה בידים, כמו שהאש נחשבת חציו של המדליק. ולכן כתב במנחת שלמה (חלק א סימן יג) שיש מקום לומר, שהשעון נחשב התחלה של מעשה ההדלקה, וכל המשך פעולת השעון, ובעתיד, פעולת הפלטה, היא פשוט חציו של חיבור השעון לחשמל, שאין זה גרמא, אלא מעשה ממש.

אלא שיש לציין, שאף שהנמו"י כתב שגם בשבת אומרים אשו משום חציו, הרי שהר"ן (חידושים לסנהדרין עז:) כתב שדין אשו משום חציו הוא רק בנזיקין, ולא לעניין חיוב מיתה, ובאבני נזר (שו"ת סימן שפח) כתב שהוא הדין לדעת הר"ן גם בשבת, שאין דין אשו משום חציו. וגם הגרש"ז (מנחת שלמה תניינא, כז) מסיק שאין חוששים לאשו משום חציו בשבת, עיין שם.

 

דיון נוסף שדנים בו הפוסקים ביחס להקדמת כיבוי בשעון שבת כגרמא, קשור לשיטת הרא"ש בגרמא. הגמרא במסכת ביצה (כב.) מביאה ברייתא: "הנתון שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו, חייב משום מכבה".

התוספות כותבים, שאם מדובר בנר כזה, שעל ידי שלוקחים קצת שמן, הנר יכבה מהר יותר, זה מותר ביום טוב, משום שזה רק גרם כיבוי. ולכן הם מחדשים, שנטילת חלק מהשמן מצמצת באופן מיידי את הלהבה.

התוספות כותבים, שאם מדובר בנר שעווה, כמו שלנו, שברור שחיתוך החלק התחתון שלו לא משפיע על הגודל של האש, אין בעיה.

אבל הרא"ש (שם פרק ב סימן יז) כותב, שנטילת השמן מן הנר חמורה מסתם גרמא. כי הגרמא שנחלקו בה רבי יוסי וחכמים, היא במי שמניח כדי מים לפני האש, ואינו נוגע בדבר הדולק בעצמו. מה שאין כן בנר, הוא נוגע בשמן עצמו, שהוא חמור יותר.

הבית יוסף (או"ח תקיד) לומד מדברי הרא"ש, שגם בנר של שעווה, אם הוא כבר דולק, אסור לחתוך אותו כדי שידלק פחות.

יתר על כן, הבית יוסף מדייק מדברי הטור, שכתב שנר שדולק כבר, אי אפשר לשים סביבו חול בגובה מסויים, כך שכשהנר יימס ויגיע לגובה החול, הוא יכבה. נראה מדבריו, שבנר דולק אסור לגרום כיבויו גם על ידי חול, למרות שזה לא מעשה בגוף הנר עצמו. וכנראה, שלדעת הבית יוסף, אם זה בגוף הנר, אסור בכל מקרה, וגם אם זה לא בגוף הנר, אם זה לאחר שהנר כבר דולק, אסור.

אבל מרבית האחרונים האשכנזים חולקים על הבית יוסף, וסוברים שכיבוי על ידי חול מסביב, נחשב, גם לדעת הרא"ש, גרמא, כי זה לא נגיעה בעצם הנר עצמו, ולכן זה מותר לדעתם.

על כל פנים, המחבר (תקיד ג) מחמיר כמו הרא"ש, והרמ"א כותב שנוהגים להקל כדעת התוספות. מדברי המשנ"ב (סק"כ וגם סקכ"ג) נראה שהוא נוטה לדעה האמצעית – כדעת הרא"ש, אבל לחשוב שחול לא נחשב נוגע בנר עצמו.

 

בנדון דידן, מדובר בחיבור שעון השבת לקיר בעודו מחובר לפלטה. אפשר לדון אם זה נחשב נוגע ב'נר' עצמו, או ב'חול' הצמוד לנר. כך שלדעת השולחן ערוך זה בוודאי אסור מדאורייתא, ולדעת המשנ"ב, יש מקום לדון בזה. ואמנם, כשמדובר בהזזת מתגים של שעון שכבר דולק, דעת הרב עובדיה (יביע אומר שם אות ו) שזה אינו נחשב לגעת באור עצמו, אבל כאן הלא מזיזים מקום למקום את הפלטה ואת החוט שלה, וכיצד לא יקרא הדבר שנוגע ב'נר' עצמו?

אם כן, יש לדון להחמיר, שגם חיבור הפלטה לשעון השבת יחשב כמעשה ולא כגרמא המותרת. ונראה, שעדיף שהגוי יחבר קודם את הפלטה לשעון השבת, ורק לאחר מכן יחבר את שעון השבת לחשמל, וכך נמצא שבשעה שמחבר בחשמל, הרי הוא נוגע בשעון ולא ממש בפלטה עצמה.

 

אמנם, בנדון דידן לא באנו להתיר ליהודי לחבר את הפלטה לחשמל, אלא לגוי. כיוון שכל אמירה לגוי היא איסור דרבנן, היות שנחלקו התוספות והרא"ש, וגם לדעת הרא"ש, יש מקום לומר שאין זה נחשב שנוגע ב'שמן' בעצמו, הרי זה ספק דרבנן.

 

ועל כן, במקום שיש אפשרות לחמם את האוכל אצל שכנים, יש מקום לחוש לשיטות הסוברות שחיבור חשמל הוא איסור דאורייתא, ועוד יותר, לשיטת המחבר בדעת הרא"ש, שחיבור כזה יחשב מעשה ולא גרמא. אבל כאשר אין אפשרות לחמם אצל השכנים, יש לסמוך על השיטות המקילות, ולומר שמדובר באמירה לגוי באיסור דרבנן, שיש להתירה במקום מצווה.