בתחילת פרשתנו, חוזרת התורה על הקביעה שבצלאל הוא זה שבנה את המשכן: "וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה". רש"י במקום מדגיש: "אשר צוה משה אין כתיב כאן, אלא כל אשר צוה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני. כי משה צוה לבצלאל לעשות תחלה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל: מנהג עולם לעשות תחלה בית ואחר כך משים כלים בתוכו. אמר לו: כך שמעתי מפי הקב"ה. אמר לו משה: בצל א-ל היית, כי בוודאי כך צוה לי הקב"ה, וכן עשה המשכן תחלה ואחר כך עשה הכלים".
זוהי אחת הפעמים שכבר בזמן שמשה חי, כשהתורה שבכתב עוד נכתבת, מתנוצץ אור תורה שבעל פה, וה'למדנות' של בלצאל חושפת את דבר ה', שמשה לא אמר בפירוש לבצלאל.
אולם, מדוע הציווי ממשה הגיע בצורה שונה מהאופן שהקב"ה רצה?
בגור אריה כתב, שהסיבה היא שמשה הוא איש הלימוד, ובצלאל הוא איש המעשה. בעולם הלימוד, ככל שכלי הוא פנימי יותר, הוא משמעותי יותר. לפיכך, הלימוד צריך להתחיל מהשורש. מהארון, ולאור הבנת הארון, ללמוד את שאר הכלים, את הקרשים ואת החצר. אבל בצלאל הוא איש המעשה, ומהזווית של עולם המעשה, אי אפשר להגיע לכלים, בלי שיש משכן להניח אותם בתוכו.
מסתבר, שבשביל לבנות משכן כראוי, חשוב לשלב כמה נקודות מבט. המשכן הוא לא תוצר של עבודה על פי הנחיות של אדם אחד, אלא של עבודה משותפת, של כמה אנשים בעלי נקודות מבט שונות. ועוד יש להכיר בכך, שאין אדם, גם לא משה רבנו, שהראייה שלו כוללת את כל נקודות המבט.
נכון, לפעמים כשיש רק אדם אחד שמנהל את פרוייקט, דברים נעשים בצורה מהירה יותר. ההחלטות מתקבלות במהירות וביעילות. אבל מנגד, כשכמה אנשים משלבים ידיים לעבודה משותפת, כל אחד עם נקודת מבטו, התוצאה היא שלם הגדול מסכום חלקיו.