בין לפני עוור ומסייע

המשנה בתחילת עבודה זרה (ב.) אומרת:

לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלושה ימים  – אסור לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן…

חכמים אסרו 'לעשות עסקים' עם גויים שלושה ימים לפני חגי עבודה זרה שלהם. הגמרא (ו.) מביאה שני טעמים לאיסור:

איבעיא להו: משום הרווחה, או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול? למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה – הא קא מרווח ליה, אי אמרת משום עור לא תתן מכשול – הא אית ליה לדידיה. וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול? והתניא, אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: ולפני עור לא תתן מכשול; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול! הב"ע – דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי, דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן, שמע מינה.

רש"י: משום הרווחה – דרווח ואזיל ומודה לעבודת כוכבים ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך (שמות כג). ולפני עור – דמזבין ליה בהמה ומקריבה לעבודת כוכבים ובני נח נצטוו עליה דהיא אחת משבע מצות. דאית ליה בהמה – לעובד כוכבים להקריב ואי לא מזבין ליה ישראל אפ"ה פלח ליה בדידיה. לא יושיט אדם כוס יין לנזיר – שמא יבא לשתותו. ואבר מן החי לבני נח – לפי שנאסר להן דכתיב אך בשר וגו'. דקיימא בתרי עברי נהרא – עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד זה דאי לא יהיב ליה לא מצי שקיל.

לפי הנימוק של הרווחה, האיסור הוא שכאשר הגוי מרוויח כסף בזכות הישראל, הוא יודה בחג לאליל שלו, ובכך היהודי עובר על איסור 'לא ישמע על פיך'. לפי הנימוק של לפני עיוור לא תיתן מכשול, האיסור הוא כשהגוי יקנה בהמה מיהודי, ויקריב אותה אחרי כן לעבודה זרה[1].

הגמרא אומרת, שהנפקא מינה בין שני ההסברים היא כאשר לגוי כבר יש בהמה ממילא, שהוא יכול להקריב אותה. סברת לפני עוור לא שייכת, כיוון שממילא הוא יכול להיכשל באיסור, וסברת הרווחה עדיין שייכת.

מן הגמרא רואים שאיסור לפני עיוור שייך רק ב'תרי עברא דנהרא' – כאשר הנכשל לא היה יכול לעבור את העבירה בלי המכשיל.

וכך כותבים התוספות במקום:

מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר – … ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור, אע"פ שהוא שלהם, כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם, דכישראל גמור חשבינן ליה. ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה וכדמסיק, דקאי בתרי עברי דנהרא.

הרי מבואר מלשונם, שמותר להושיט למומר איסור, במקום שיוכל לקחת גם אם לא יושיט לו.

וכן הוא במרדכי (עבודה זרה סימן תשצה):

וכן אומר רבי אבי העזרי בספרו משום אביו רבנו יואל, להתיר למכור לעובד כוכבים בגדי הכומרים שמרננים בהם לעבודת כוכבים כל היכא דאית להם לכומרים אחריני, אך על גב דברור דקנו לעבודת כוכבים, שרי.

אבל הר"ן (ב. מדפי הרי"ף) כתב:

ודווקא דקאי בתרי עברי דנהרא – עובד כוכבים מצד זה, וישראל מצד אחר, דכי לא יהיב ליה האי, לא מצי שקיל. דייקא נמי דקתני 'לא יושיט', דלשון הושטה משמע שהוא אינו יכול לנוטלו. ומיהו, משמע דהני מילי לעניין איסורא דאורייתא, אבל מכל מקום מדרבנן מיהא אסור, שהרי מחוייב הוא להפרישו מאיסור. והיאך יסייע ידי עוברי עבירה?

לפי הר"ן, יש איסור דרבנן בהושטת איסור גם בחד עברא דנהרא, שהרי המושיט מחוייב להפריש מאיסור.

מקור נוסף בעניין קשור לגמרא במסכת שבת. המשנה בתחילת מסכת שבת (ב.) אומרת:

יציאות השבת שתים שהן ארבע בפנים ושתים שהן ארבע בחוץ כיצד העני עומד בחוץ ובעל הבית בפנים פשט העני את ידו לפנים ונתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה והוציא העני חייב ובעל הבית פטור פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו של עני או שנטל מתוכה והכניס בעל הבית חייב והעני פטור פשט העני את ידו לפנים ונטל בעל הבית מתוכה או שנתן לתוכה והוציא שניהם פטורין פשט בעל הבית את ידו לחוץ ונטל העני מתוכה או שנתן לתוכה והכניס שניהם פטורין

בגמרא (ג.) מבואר, שהמקרה הראשון במשנה, של עני שעומד בחוץ ומכניס חפץ ומניח אותו בידיו של בעל הבית, העני חייב, ובעל הבית פטור ומותר. התוספות שם שואלים, מדוע בעל הבית מותר, הרי הוא עובר על לפני עוור:

בבא דרישא פטור ומותר – וא"ת והא קא עבר אלפני עור לא תתן מכשול? ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו, דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא, שחייב להפרישו מאיסור! … ויש לומר דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעל הבית.

הרי שגם התוספות כאן הלכו בדרכו של הר"ן, שיש איסור מדרבנן גם בחד עברא דנהרא, משום החובה לאפרושי מאיסורא.

יש לציין, שעל מנת להבדיל בין האיסור בתרי עברי דנהרא ובין האיסור בחד עברא דנהרא, מכונה הראשון 'לפני עוור' והשני 'מסייע'.

חומרת איסור מסייע

פשטות לשונם של התוספות בשבת והר"ן היא, שאיסור מסייע הוא איסור דרבנן. אמנם, על כך יש להקשות, מדוע יהיה רק איסור דרבנן, הרי ישנה גם מצוות תוכחה, שהיא איסור דאורייתא?

בדעת הר"ן ניתן ליישב, שאין מצוות תוכחה כלפי גוי. אבל לגבי התוספות בשבת אין ליישב כן, שהרי בשלב הקושיא מניחים התוספות שהעני ובעל הבית הם יהודים.

בשער הציון (סימן שמז סק"ח) כתב:

ולכאורה מה שכתב דרבנן לאו דוקא הוא, לפי מה דאיתא בברכות י"ט ע"ב הרואה לחברו שהוא לבוש כלאים, דצריך לפשוט אפילו בשוק, ומשמע שם בגמרא דלאו תקנתא דרבנן בעלמא הוא, ואם כן הוא הדין בעניננו, הלא מחוייב למחות בידו מן התורה כדי להפרישו מאיסור, ואיך סלקא דעתך שכשמזמין לו בעל הבית את החפץ להעני שיקח מידו ועל ידי זה הוא מחלל שבת במלאכה דאורייתא לא יהא על הבעל הבית רק איסור דרבנן, ונהי דלאו דלפני עור לא שייך בזה כיון שיכול העני ליטלו בעצמו, על כל פנים הלא מן התורה מחוייב למונעו מאיסורא?
ונראה לישב, דהיכא אמרינן לענין כלאים דמחוייב למונעו, היכא שיש בידו למנעו על ידי פשיטה וכהאי גוונא, אבל באין בידו למונעו לית בזה חיוב מן התורה, והכא מיירי דאינו יכול למנעו מליטול, וקא משמע לן הרא"ש דאפילו הכי איסור דרבנן יש היכא שהוא לוקח מידו, שהוא בכלל מסייע ידי עוברי עברה.

כלומר, מצוות תוכחה היא רק כאשר המוכיח יכול למנוע מהמוכח לעבור את העבירה. אבל כשאינו יכול למנוע, אין מצוות תוכחה, ונשאר רק איסור דרבנן של מסייע.

אמנם, היה אפשר ליישב גם בדרך אחרת, והיא קרובה יותר לליבי, שבאמת פשוט וברור שיש איסור מסייע גם מצד מצוות תוכחה. אלא שגם במצבים שבהם לא שייכת מצוות תוכחה, כגון כשהמוכח לא ישמע, או כשכבר הכה אותו וכיו"ב, עדיין קיים איסור מסייע בפני עצמו, שהוא איסור דרבנן.

הסתירה בדעת הרא"ש

במסכת שבת כתב הרא"ש (סימן א) כדברי התוספות, שיש איסור דרבנן גם בחד עברא דנהרא, ובמסכת עבודה זרה כתב (סימן ב) שהאיסור למכור לגוי הוא רק בתרי עברא דנהרא.

ויש כמה תירוצים באחרונים בישוב שיטת הרא"ש:

בטורי אבן (חגיגה יג.) כתב:

נראה לי, דלא דמי. דוודאי כל ישראל מצווין להפריש עוברי עבירה מן העבירה בדאפשר, משום הכי, מחוייבים להפריש קטן. אי נמי כיון דאפשר להפרישו. אבל הכא עסקינן בדלא אפשר, מש"ה היכי דלא קאי בתרי עברי דנהרא והואיל והאי עבירה מזומן לפניו לעשותה באין מוחה ומעכב על ידו, דאם לא יתן לו זה יקח בעצמו, כי נותן לו מאי הוי? הילכך אפילו איסור דרבנן ליכא.

לדעתו, איסור מסייע קיים רק במקום שיכול למנוע את העובר מלעבור. אבל, כשאין יכול למנוע, אין אפילו איסור דרבנן. כעין תירוץ זה כתב גם בשו"ת בנין ציון (סימן טו). אמנם, תירוץ זה לא מתאים לשיטת שער הציון שהזכרנו לעיל.

תירוץ שני כתב בשו"ת בנין ציון (סימן טו):

ולענ"ד יש ליישב סתירת התוספות והרא"ש בדרך אחר: דדוקא להושיט להעובר האיסור טרם יעשה האיסור בזה יש חילוק אם יכול מעצמו להביא לו האיסור או לא. שאם יכול להביא לו האיסור גם בלא שיושיט לו, אז אפילו מדרבנן מותר. אבל אם בשעה שעושה האיסור יכול להפרישו ע"י שלא יושיט לו זה, ודאי אסור מדרבנן, שאסור לסייע ידי עוברי עבירה…
ולכן שם בשבת דהעובר עבירה נוטל מידו ונותן לתוכו ואם לא יושיט לו ידו לא יעשה העבירה בזה כתבו התוספות דאסור מדרבנן דמחוייב להפרישו, ולא לסייעו בשעת העבירה. אבל בע"ז דאיירי במושיט למומרים דבר איסור שיודע שיאכל אותו בזה כתבו דאם יכול ליקח מעצמו אין כאן איסור דלפני עור כיון דשם לא מסייע להעבריין בשעה שעושה העבירה. ולכן דוקא להושיט לו כה"ג מותר אבל ליתן למומר דבר איסור לתוך פיו אף על פי שיכול ליקח גם מעצמו אפשר שבאמת אסור.

כלומר, בשעת העבירה עצמה, יש איסור מדרבנן, אפילו בחד עברא דנהרא. אולם, קודם זמן העבירה, האיסור הוא רק בתרי עברא דנהרא, ובחד עברא, מותר.

תירוץ נוסף הוא תירוצו של הש"ך (יורה דעה סימן קנא סק"ו):

לפי עניות דעתי, לא פליגי. דכולי עלמא מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דעבודת כוכבי' דבעובד כוכבים או מומר שרי. ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב"ד מצווים להפרישו כ"ש ישראל גדול משא"כ בעובד כוכבי' וישראל מומר שאינו חייב להפרישו.

הש"ך מחדש, שחובת ההפרשה מאיסור היא רק כלפי יהודי. כלפי גוי, אין חובת הפרשה מאיסור. התוספות בעבודה זרה דיברו על הכשלת גוי באיסור, ואילו התוספות בשבת דיברו על הכשלת יהודי[2].

אמנם, לדעת הר"ן ברור שאיסור מסייע שייך גם בגוי, שהרי הר"ן דיבר על מכירה לגוי, ובכל זאת אמר שאסור משום מסייע.

 פסיקת ההלכה

בדרכי משה (יורה דעה שם אות  א) הביא את מחלוקת המרדכי והתוספות נגד הר"ן:

וכתב המרדכי ריש פרק קמא דעבודה זרה:… עד כאן לשונו… אמנם, בהר"ן פרק קמא דעבודה זרה דאסור להושיט לגוי מדרבנן, אף על גב דיכול ליטלו בלאו הכי משום שאסור לסייע ידי עוברי עבירה, עד כאן לשונו… מיהו בזמן הזה יש להקל…

ועל פי זה פסק גם בשולחן ערוך (שם סעיף א):

דברים שהם מיוחדים למין ממיני עבודת כוכבים שבאותו מקום, אסור למכור לעובדי אותן עבודות כוכבים שבאותו מקום.  ואם קונה הרבה ביחד, שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה, מותר. וכן אם אומר שצריך אותם לדברים אחרים, והישראל יודע שכדבריו כן הוא, מותר…
הגה: יש אומרים, הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר.. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו.

מדברי הרמ"א בדרכי משה ברור שהוא הבין שהר"ן והמרדכי חלוקים, ופסק לקולא כדעת המרדכי, שאין כלל איסור מסייע בחד עברא דנהרא. עוד ברור מדברי הרמ"א שהוא הבין שלדעת המחמירים, אכן אסור לסייע גם לגוי.

בטעם הדבר נראה, שצריך לחקור מדוע יש איסור מסייע, ובעצם לפני עוור בכללותו.

אפשרות אחת היא, שאיסור לפני עיוור הוא איסור עצמאי. אם ראובן מכשיל את שמעון באיסור, האיסור של ראובן מנותק מהאיסור של שמעון. סיבת האיסור של ראובן היא משום ערבות ותוכחה.

האפשרות השניה היא, שאיסור לפני עיוור מלמד שלסייע לאיסור פירושו להיות שותף במעשה האיסור. דהיינו, שאם שמעון עובר איסור, אז ראובן המכשיל עובר גם כן על אותו האיסור, אבל בעוצמה מופחתת, שהרי הוא שותף בכך שנוצרים איסורים בעולם[3].

 

אמנם, דברי הרמ"א צריכים עיון. כיצד ניתן לומר שאין איסור אפילו מדרבנן בחד עברא דנהרא. הרי שנינו במשנה (גיטין סא.):

מחזיקין ידי נכרים בשביעית אבל לא ידי ישראל ושואלין בשלומן מפני דרכי שלום.

ומבואר בגמרא (שם סב.):

מחזיקין ידי עכו"ם בשביעית מחזיקין והאמר רב דימי בר שישנא משמיה דרב אין עודרין עם העכו"ם בשביעית ואין כופלין שלום לעובד כוכבים לא צריכא למימרא להו אחזוקו בעלמא כי הא דרב יהודה אמר להו אחזוקו רב ששת אמר להו אשרתא

ואם לומר 'אחזוקו' אסור, אף שאינו עושה דבר, קל וחומר שיהיה איסור לסייע?

ולכן צריך לפרש דברי הרמ"א כפי שמשתמע מדבריו בדרכי משה, שרק בגויים הקל ובהקשר של ע"ז, משום שהם רק עוברים בשיתוף ומקילים בזה. ולא בכל איסור. ואף שמלשונו ברמ"א לא משמע כן, כך צריך לדחוק בלשונו לענ"ד.

שיטת הש"ך

בדברי הש"ך שהובאו לעיל מבואר, שאיסור מסייע אינו נוהג גם במומר, כי אין לגביו חובת הפרשה.

לכאורה דברי הש"ך הם פלא. מדוע בישראל מומר אין חובת הפרשה[4]?

ביביע אומר (חלק ב, אורח חיים סימן טו אות ג) כתב ליישב את דבריו על פי התנא דבי אליהו, שבמי שיצא מכלל עמיתך איך חובת תוכחה.

דרך אחרת בביאור דברי הש"ך מופיעה בדגול מרבבה:

הא ודאי, שישראל מומר, אף על פי שחטא ישראל הוא. ואם כן, מה בינו לשאר ישראל לעניין להפרישו מעבירה? אבל נראה לענ"ד כוונת הש"ך, דאף בישראל אין מצווים להפרישו כי אם כשעובר בשוגג, ויש ביד איש אחר להפרישו, חייב להפרישו. וכמו בקטן אוכל נבילות, שהקטן שוגג הוא… אבל בישראל דרוצה לעבור במזיד על איזה עבירה, אפילו אינו מומר גמור, אין ישראל אחר מצווה להפרישו לדעת הש"ך. ומומר דנקט הש"ך הוא משום דהפוסקים במומר דיברו, ומומר מסתמא מזיד הוא, ועוד דכל עובר עבירה במזיד ייקרא מומר לאותו דבר.

האגרות משה (אבן העזר ד סימן סא אות ב) כתב לבאר את דברי הדגול מרבבה, שאיסור תוכחה לא שייך כאשר החוטא לא ישמע, ובשעת החטא, הרי זה כמי שלא ישמע:

ולהש"ך ודגמ"ר שאיירי בישראל דעובר בשוגג מוכרחין לאוקמי ג"כ שהוא באופן שלא יכול להפרישו שלא יעשה האיסור שלא יאמין לו במה שיאמר לו שאסור שמ"מ אסור לסייעו אף שגם בלא סיוע שלו יעשה האיסור, והוא סברא בעלמא דכיון שחייב להפרישו אם היה יכול יש לאסור לסייעו אף כשלא אפשר לו להפרישו מהאיסור, אבל במזיד אף שמחוייבין להפרישו כשאפשר בכל אופני המניעה מעשיית העבירה, כשא"א להפרישו ליכא איסור גם מלסייעו. וא"כ צריך לומר בגדר איסור הסיוע אף שהוא באופן שלא יפרישוהו, דהוא ממצות תוכחה דהוא אף לאחר שנעשה החטא כדי שיועיל אלהבא… ולכן סובר הש"ך דלישראל העושה במזיד ליכא דין תוכחה בשעת החטא אף באיסור דאורייתא דהא כל הטעם הוא מצד טענת מדת הדין אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי כדאיתא בשבת דף נ"ה ע"א, ובשעת החטא הוא כברור גם לנו שלא יועיל אז שלכן ליכא על שעה ההיא דין התוכחה וממילא ליכא איסור הסיוע באופן זה שא"א להפרישו.

אמנם, תירוץ זה הוא לא כדברי לעיל, שחיוב הפרשה הוא גם בגוונא שאין מצוות תוכחה[5].

[1] הר"ן בחידושים על אתר מסביר, שהספק של הגמרא הוא, שאולי במקח וממכר לא שייכת סברת 'הרווחה'. שכן, כשם שהגוי מקבל חפץ, הוא נותן מעות או להפך. לכן לא יהיה לו על מה להודות. רק בהלוואה והשאלה בוודאי יש סברת הרווחה.

[2] גם המגן אברהם (סימן שמז סק"ד) כתב שבגוי אין איסור מסייע. וכן כתב גם בשו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן יט).

[3] אדרבה, ההבנה שיש לפני עוור גם כלפי גוי, אבל לא יהיה איסור מסייע לפני גוי קצת תמוהה. וצריך לומר, שבשביל להיחשב שותף בעבירה, לפי הבנה זו, צריך להיות הגורם ההכרחי שלה, דהיינו שיהיה תרי עברי דנהרא.

[4] קושיא זו הקשו רבים מן האחרונים – החוות יאיר (סימן קפה), ובנין ציון (סימן טו) ועוד ועוד.

[5] לעניין מעשה באגרות משה שם מציין ששיטת המג"א דלא כהש"ך, וכתב שראוי להחמיר כמו המגן אברהם, אבל הרוצה להקל כמו הש"ך יש לו על מה לסמוך.