חלק מסוגיית היחסים בין גברים לנשים, עוסק בתכני השיחה. על מה מותר לגברים ונשים לשוחח?
כבר ציינו במבוא, להנחיה של חכמים במסכת אבות (א, ה) "אל תרבה שיחה עם האשה". אבל כשגברים ונשים עובדים ביחד, ישנו מינימום של שיחה שנדרש.
האם ההלכה מחייבת להסתפק במינימום זה? האם מערכת היחסים בין גברים ונשים במקום עבודה, או בחיי קהילה משותפים, מתמצית ביחסים קורקטיים וקרים בלבד? להלן ננסה לענות על שאלה זו, במובן ההלכתי הצר. כלומר, מהם הגבולות שההלכה מחייבת אותנו לעמוד בהם, בהקשר של אופי מערכות היחסים בין גברים ונשים.
הלכה פסוקה ברמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא הלכה ב):
ואסור לאדם לקרוץ בידיו וברגליו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות או לשחוק עמה או להקל ראש ואפילו להריח בשמים שעליה או להביט ביפיה אסור, ומכין למתכוין לדבר זה מכת מרדות.
המגיד משנה כותב, שהאיסורים המנויים ברמב"ם הם איסורי דרבנן, המשמשים הרחקות לאיסורי התורה של עריות.
במקום אחר, עסקנו בשאלה האם חיבוק ונישוק בעריות אסורים באיסור לאו או רק באיסור דרבנן. לדעת הרמב"ן (השגות על ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה שנג), איסורי עריות מהתורה הם רק בביאה. חיבוק ונישוק, אסורים רק מדרבנן. אבל לדעת הרמב"ם (איסורי ביאה שם הלכה א) חיבוק ונישוק אסורים גם הם מהתורה. אלא שהרמב"ם מסייג:
כל הבא על ערוה מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק דרך תאוה ונהנה בקרוב בשר הרי זה לוקה מן התורה…
הרי שרק כאשר מדובר ב'דרך תאווה והנאה מקירוב בשר' יש איסור תורה. ואכן, במגילת אסתר (על הרמב"ם בספר המצוות שם) כתב שרק חיבוק ונישוק בעלי הקשר מיני אסורים מהתורה לדעת הרמב"ם.
בהמשך לאבחנה שבין חיבוק ונישוק מיני ובין סתם חיבוק ונישוק, יש לשאול, מה יהיה הדין, לדעת הרמב"ם, בשחוק וקלות ראש שאין להם הקשר מיני. האם הם אסורים מדרבנן, או שמא מותרים לגמרי.
יש לציין, שכאשר מדובר בשחוק וקלות ראש שיש להם הקשר מיני, מסתבר שיש בהם גם איסור דאורייתא. הגמרא בעבודה זרה (כ:) אומרת:
תנו רבנן: ונשמרת מכל דבר רע – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה.
רבנו יונה (אגרת התשובה יט כ) כותב על סמך מימרא זו:
ואסור מן התורה להרהר באשה, ואפילו פנויה, וחמור הרהור דפנויה ממגעה. שעל ההרהור עובר בלאו מן התורה, שנאמר 'ונשמרת מכל דבר רע'…
אבל כאשר אין מדובר בהקשר מיני, האם יש בשחוק וקלות ראש איסור מדרבנן?
הגמרא בקידושין (ע. – ע:) אומרת שאסור לשאול בשלום אשה, וכן פסק הרמב"ם (שם הלכה ה) והשולחן ערוך (אבן העזר כא, ו). רש"י (קידושין ע:) מסביר:
אין שואלין בשלום אשה – שמא מתוך שאילת שלום יהיו רגילים זה עם זה ע"י שלוחם ויבואו לידי חיבה.
בפשטות, המסקנה העולה מדברי רש"י היא, שאכן נאסרו גם דיבורים רגילים, משום החשש שהם יובילו לידי חיבה, ולא רק דיבורי חיבה בלבד נאסרו.
אלא שעל כך יש להעיר משני כיוונים.
גדר האיסור לשאול בשלום אשה
בעזר מקודש (אבן העזר שם סעיף ו) כתב:
נוהגים לומר לנשים כשנכנסים תיבה (-מילה) שהוא כעין בקשת טובה, והן משיבות. ובקידושין משמע ששייך במה שמשיבה על שאלת שלום, קול ערוה…
ואולי כמו שכתבו הפוסקים לגבי שאלת שלום דאבל, שעכשיו לא שייך שאלת שלום, כן הוא בזה. ובש"ס לא הקפידו רק לגבי שלום, ולא בלשונות הנהוגים כעת…
הנהוג לילך אחר מילה לומר ליולדת מזל טוב, היינו מצד שאין זה בחינת סגנון שאלת שלום אשה שיש .למנוע, רק הוא בקשת תפילה, שיהיה למזל טוב גם אל משפחת האם…
עוד מצאתי מה שכתבתי במקום אחר, אודות להתפלל עבור אשה גם בפניה, שאין זה כשאלת שלום אשה… שרק דרישת שלום בסגנון דרישה הנהוגה בעולם, להראות אהבה זה לזה, רק זה מהנמנע לנשים, ולזה המנהג פשוט שילכו לומר מזל טוב להיולדת אחר המילה, וכן אומרים מזל טוב בשעת נישואין לנשים וכדומה, ורק דרישת שלום הוא בחינת אהבה ביותר, בבחינת מה שאמר הכתוב "למען אחי ורעי אדרבה נא שלום" שזה מורה על אחווה וריעות, וזה נמנע מצד קירוב הדעת, בבחינת שלום לרחוק ולקרוב…
העזר מקודש כותב, שאיסור שאילת שלום מצומצם אולי למילה שלום בלבד, משום החיבה היתירה הקשורה במילה שלום. פוסקים אחרים הזכירו, שכעין זה מצינו ביחס לאיסור אמירת שלום לפני התפילה (ברכות יד.) שכתבו תלמידי רבנו יונה (ח. ד"ה ודוקא) בשם רבני פרובינציא:
דאפילו במשכים לפתחו אינו אסור אלא כשמזכיר לו שלום משום דשמו של הקדוש ברוך הוא שלום אבל מותר לומר לו צפרא דמרי טב כיון שאינו מזכיר לו שלום.
ולפי כיוון זה, יש לצמצם את האיסור למילה שלום בדווקא.
בערוך השולחן (אבן העזר שם סעיף ח) כתב:
והטעם שאין שואלין בשלום אשה דשמא מתוך שאילת שלום אפילו ע"י שליח יהיו רגילין זה עם זו ויבואו לידי חיבה [רש"י שם]. ולפי זה, אין האיסור רק בשאילת שלום שיש בזה קירוב דעת ואהבה אבל לאמר לה צפרא טבא וכי האי גוונא, נראה דאין איסור.
ערוך השולחן אומר, שבעצם לא כל ניסוח של ברכה מהווה 'קירוב הדעת ואהבה', ויש ברכה שהיא נימוסין בעלמא. אם כן, דיבור שהוא נימוסין בעלמא, בלי התייחסות של קרבה, לא יאסר.
קירבה מקובלת
כיוון נוסף, שיהווה נדבך יסודי גם בהמשך דברינו, קשור למה שאומרת הגמרא בקידושין (פא: – פב.) שרב אחא חיבק את נכדתו, ולא חש לאיסור משום שסמך על מה שאמר שמואל 'הכל לשם שמים'. וכתבו התוספות (פב.):
הכל לשם שמים – ועל זו אנו סומכין השתא שאנו משתמשים בנשים.
ובריטב"א (פב.) כתב:
וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה (כ' ב'), ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן (ב"מ פ"ד א') דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר (כתובות י"ז א'), וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא (לעיל מ' א'), ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות (שם) דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין בכל הני עובדין דמייתינן, ואשרי מי שגובר על יצרו ועמלו ואומנתו בתורה…
מצד אחד נוקט הריטב"א שההלכה היא שבעניין כמו זה "הכל פי מה שאדם מכיר בעצמו". מצד שני הוא מסייג את דבריו "אין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן…".
בשולחן ערוך (אבן העזר שם סעיף ה) כתב:
אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת, שמא יבא לידי הרהור עבירה. באיזה שמוש אמרו, ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, והצעת המטה בפניו, ומזיגת הכוס.
וכתב שם הרמ"א:
ויש אומרים, דכל שאינו עושה דרך חבה, רק כוונתו לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו (תוספות סוף קדושין).
ובפתחי תשובה (שם סק"ג) הביא את דברי הריטב"א.
לכן, נראה לענ"ד, שאפשר להסתמך על דברי הריטב"א להקל, בדברים שהם 'בלבו ובלב כל אדם'. דהיינו שכל הרואה אומר שאין כאן חשש חיבה. אבל לסמוך ולומר שלפלוני נתיר ולאחרים לא – לא מסתבר כלל. וכן כתב בשו"ת בני בנים (ח"ג סימן כו, בסוף הסימן).
יסוד זה מהווה היתר נרחב יותר ממה שהוזכר לעיל, ולמעשה אומר, שהתנהגות מקובלת ונורמלית שאינה ביטוי של קירבה ספציפית בין שני אנשים, מותרת. על פי זה כתב הרב עזריאל אריאל בנייר עמדה בשם 'צניעות במקום העבודה' (כאן) בתיאום עם אביו, הרב יעקב אריאל (חלק ג סעיף 3):
הקפדה על תרבות דיבור השומרת על אווירה רצינית ומקצועית בשיחות בין עובדים והימנעות בהן מקלות ראש, משמרת את הבלמים הפנימיים ביחס לקשר שבין המינים – על אחת כמה וכמה בכל הקשור לניבולי פה. ברור לחלוטין שאין בעיה מצד מקורות היהדות ביחס לשיחות עבודה ענייניות שיש בהם צורך. אך קיים שטח "אפור" ביחסים בין עובדים שיש לתת עליו את הדעת. בכל מקום עבודה יש שאיפה טבעית שתשרור אווירה נעימה וחברית בו עובדים חשים שנוח לשהות שעות ארוכות יחד, ולא להתרכז בדיבורים אך ורק בענייני עבודה מקצועיים. יש להניח שהעובדים יחד ישוחחו ביניהם גם על נושאים המהווים עבורם עניין משותף שלא בענייני עבודה – על ילדים, על טיול משפחתי, על "מה עושים בחופש", על סוגיות ציבוריות ופוליטיות ועוד – ואף ייהנו מבדיחה טובה. אך בכל הקשור לתרבות הדיבור בין עובדים יש להקפיד על כמה גבולות חיוניים:
(א) יש להימנע באופן מוחלט מדיבורים (והתנהגויות) הנתפסים או עלולים להיתפס כסוג של 'חיזור'…
(ב) חשוב להימנע משיחות בעניינים אישיים שלא מקובל לשתף בהם כל אחד, מה שעלול להתפתח לקשר שהוא מעבר לקשר סביר בין עמיתים לעבודה.
(ג) אין ליצור אווירה של "צחוקים" ובדיחות לשמה, מה שמביא ל"קלות ראש" או למפגש חברתי שיש בו משום "פריקת עול". סיטואציה כזאת המהווה פתח לגירוי יצרים, ובמקרים רבים מוביל להסרת בלמים הכרחיים…
כלומר, לא רק יחסים 'קורקטיים' קרים בלבד, כאלו של זרים אינם מעוניינים בקשר, מותרים, אלא גם יחסים חבריים יותר, המקובלים בחברה, מותרים.
אם לסכם את החלק הזה של הדיון, ניתן לומר שחז"ל אסרו (מדרבנן) לא רק התנהגויות שהן ביטוי של מיניות, או של חיזור, אלא גם התנהגויות העלולות להוביל אליהן, כמו שאילת שלום. אלא, שכאשר מדובר בהתנהגויות שאינן חורגות מהנורמה של יחסים חבריים בין עובדים וכדומה, הן בכלל ההיתר של 'הכל לשם שמים' והן אינן נחשבות התנהגויות שעלולות להוביל הלאה.