הרמב"ם בהלכות תפילין (פרק ד) כותב:
הלכה כה: קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא, אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין.
הלכה כו: אף על פי שמצותן ללבשן כל היום בשעת תפלה יותר מן הכל, אמרו חכמים כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, וכל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה שהרי בארבע פרשיות צוה על תפילין של ראש ועל תפילין של יד, וכל הרגיל בתפילין מאריך ימים שנאמר ה' עליהם יחיו.
האם ההגדרה של הרמב"ם, שצריך להשתדל שהתפילין יהיו עלינו כל היום היא הגדרה של חובת המצווה? האם מצוות תפילין היא ללכת עם התפילין כל היום?
הגמרא בשבת (מט.) אומרת:
אמר רבי ינאי: תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. מאי היא? אביי אמר: שלא יפיח בהן. רבא אמר: שלא יישן בהן. ואמאי קרי ליה בעל כנפים? שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, שכל המניח תפילין ינקרו את מוחו. והיה אלישע מניחם ויוצא לשוק. ראהו קסדור אחד – רץ מפניו, ורץ אחריו. וכיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו, אמר לו: מה זה בידך? אמר לו: כנפי יונה. פשט את ידו ונמצאו כנפי יונה. לפיכך קורין אותו אלישע בעל כנפים.
ומאי שנא כנפי יונה משאר עופות? – משום דאמתיל כנסת ישראל ליונה, שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה כנפיה מגינות עליה – אף ישראל מצות מגינות עליהן.
וכתבו התוספות שם:
כאלישע בעל כנפים – להכי נקט אלישע, דמסתמא כיון שנעשה לו נס בתפילין, היה זהיר בהן והיה לו גוף נקי. ומזה הטעם אין אנו יכולין ליפטר, שהרי בזה אנו יכולין להזהר. ואין תימה על מה שמצוה זאת רפויה בידינו שגם בימי חכמים היתה רפויה כדתניא בפרק ר' אליעזר דמילה (לקמן קל.) ר"ש בן אלעזר אומר כל מצוה שלא מסרו עצמן ישראל עליה בשעת גזירת המלכות כגון תפילין עדיין היא רפויה בידם…
והא דאמר במדרש תפילין מפני מה לא החזיקו בהן מפני הרמאים, אין נראה לר"י דמשום רמאין נמנעו מלעשות מצוה. אלא הכי פירושו: מפני מה לא החזיקו נאמנות באדם המניח תפילין? וקאמר מפני הרמאין שהיו מניחין תפילין לרמות בני אדם. כדמפרש התם מעשה בתלמיד אחד שהפקיד מעותיו אצל אחד שהיה מניח תפילין כשתבע בו אמר להד"ם אמר ליה אותו תלמיד לא לך הפקדתי אלא לתפילין שעל ראשך וצ"ע שם.
התוספות מעידים, שגם בימיהם, אנשים רבים לא נהגו ללכת עם התפילין כל היום. אלא שהתוספות לא מצדיקים את המנהג בטעם הלכתי, אלא רק מציינים, שמצווה זו רפויה בידינו עוד מימי חז"ל.
לעומת זאת, הטור (או"ח לז) כותב:
מצותן להיותן עליו כל היום אבל מפני שצריכין גוף נקי שלא יפיח בהם וצריך שלא יסיח דעתו מהן בעודן עליו ואין כל אדם יכול ליזהר בהן על כן נהגו שלא להניחם כל היום. ומכל מקום, צריך כל אדם ליזהר בהן להניחן בשעת קריאת שמע ותפלה.
וכן פסק גם השולחן ערוך (שם סעיף ב).
האחרונים חוקרים, בעקבות פסיקת השולחן ערוך, האם החובה העקרונית ללכת עם תפילין כל היום היא חובה דאורייתא, ויש בכך שלוש שיטות.
הלבוש במקום כותב:
מצותן להיות עליו כל היום, דהא סתם כתיב וקשרתם אותם וגו' משמע קשירה תמידית. ועוד כתיב והיו לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, ואות וזכרון צריכין להיות תמידין.
נראה שהבין, שמצוות תפילין היא ביסודה מצווה תמידית. אדם אמור להיות עם תפילין כל היום. הקושי בדעה זו הוא, כיצד 'ויתרו' הפוסקים על מצווה דאורייתא, בגלל חששות של גוף נקי.
שיטה שניה, שנפוצה בקרב האחרונים מתוארת במנחת חינוך (שעח – ברכת כהנים):
שנצטוו הכהנים שיברכו את ישראל בכל יום שנאמר כה תברכו את בני ישראל… ונראה דהמצוה הוא בכל פעם אימת שמברכין, מקיימים מצוה. ואם מברכים כמה פעמים ביום, מקיימים בכל ברכה מצוות עשה. אך זה הוא כמו מצות ציצית, דאם אין לו בגד בד' כנפות אינו עובר בעשה רק אינו מקיים ובלובש בלא ציצית עובר על מצוות עשה, הכה נמי, דהמצוה בכל יום הוא עובר אם אינו מברך, רק אם מברך פעם אחת, אינו עובר עוד, דהמצוה המחוייבת הוא רק בכל יום פעם אחת. ומכל מקום, אם מברך בכל יום כמה פעמים מקיים מצוות עשה בכל פעם… וכמו מצות תפילין דבכל יום מחויב להניח תפילין ואם עבר יום אחד ולא הניח תפילין עבר על עשה. ואם הניח פעם אחת ביום שוב לא עבר, ומכל מקום, אם הניח תפילין כמה פעמים ביום, מקיים בכל פעם מצוות עשה, ובכל רגע שהתפילין עליו. הכא נמי, כמה פעמים ביום מקיים מצוות עשה, ואינו עובר רק אם עבר יום ולא בירך עבר על העשה. וזה פשוט.
עיקר דבריו של המנחת חינוך עוסק בברכת כהנים, שניתן לקיים אותה כמה פעמים ביום, אבל החיוב הוא רק פעם אחת ביום. המנחת חינוך כותב, שגם מצוות תפילין, אדם מחוייב להניח תפילין פעם ביום ללא מינימום של זמן, ואם הניח עוד, מקיים מצוות עשה, אבל אינו מבטל עשה, כל שהניח את התפילין פעם אחת באותו היום.
הקושי העיקרי בשיטה זו, הוא שאלת המקור שלה. לגבי מצוות תפילה כותב הרמב"ם (תפילה א, א) שהמצווה היא להתפלל בכל יום. גם ביחס למצוות ברכת כהנים כותב הרמב"ם (ספר המצוות עשה כו; הקדמה להלכות תפילה) שהמצווה היא לשאת כפים בכל יום. אבל ביחס לתפילין אין הגדרה כזו ברמב"ם.
יתר על כן, גם ביחס למצוות תפילה וברכת כהנים, מפרשי הרמב"ם תוהים מנין שאלו מצוות שאדם צריך לעשות בכל יום, כך ששאלה זו עומדת גם ביחס לתפילין[1].
שיטה שלישית מציג הרב אשר וייס (מנחת אשר שמות לד):
ונראה, דמצוות תפילין אינה מוגדרת כלל בזמן מסויים, ומצוותה שישתדל האדם ככל שבידו שיהיו התפילין עליו. וכעין מצוות תלמוד תורה, שאין זמן מסויים לחיובה, אלא מצוותה שישתדל אדם ללמוד תורה ככל יכולתו, אבל אין זמן מוגדר ומוגבל בחיובה.
דעתו היא מעין דעת מיצוע בין שתי הדעות הקודמות. מצד אחד, החובה היא בכל זמן. ומצד שני, החובה אינה חובה גמורה, אלא רק חובה 'להשתדל' במצווה, בדומה לחובה להשתדל ללמוד תורה בכל עת.
********************
[1] הדבר קשה במיוחד, אם מבינים שלילה זמן תפילין. אם לילה לאו זמן תפילין, נראה יותר מובן, שכל יום הוא מצווה בפני עצמה. אבל למ"ד שלילה זמן תפילין, מדוע לחשוב שמצוות תפילין 'מתחדשת' בכל יום.