שאלה

האם מותר לצאת בשבת מחוץ לעירוב, עם תחבושת הגיינית, או שזה אסור משום הוצאה?

תשובה

מותר לצאת עם תחבושת הגיינית או טמפון מחוץ לעירוב, ואין בזה איסור הוצאה.

נימוקים

במשנה בשבת (סד:) נאמר:

יוצאה אשה… במוך שבאזנה, ובמוך שבסנדלה, ובמוך שהתקינה לנדתה.

ופירש רש"י:

לנדתה – באותו מקום, שיבלע בו הדם, ולא יטנף בגדיה.

מדברי רש"י יוצא, שמותר להסתובב עם תחבושת הגיינית, שנועדה שהדם לא יטנף את הבגדים. אבל התוספות הקשו ממה בדף יא ע"ב:

תני חדא: לא יצא הזב בכיסו, ואם יצא – פטור אבל אסור. ותניא אידך: לא יצא, ואם יצא – חייב חטאת. …אלא אמר רב המנונא: לא קשיא, כאן – בזב בעל שתי ראיות, כאן – בזב בעל שלש ראיות. – מאי שנא זב בעל שתי ראיות דחייב – דמיבעי ליה לבדיקה, זב בעל שלש נמי מיבעי ליה לספירה! – לא נצרכא אלא לבו ביום. – והא מיבעי ליה כדי שלא יטנפו כליו! – אמר רבי זירא: האי תנא, הוא דאמר כל אצולי טינוף – לא קא חשיב.

מבואר בגמרא, שזב שראה שתי ראיות צריך לצאת עם הכיס, כדי לבדוק את עצמו. אבל זב שראה שלוש ראיות, אינו צריך את הכיס ביום שבו ראה את הראיה השלישית, שהרי הוא צריך לספור שבעה נקיים, ואותו היום בכל מקרה לא עולה לו לשבעה נקיים, וממילא הכיס מיותר. אלא שעל כך שואלת הגמרא, מדוע לא נאמר שהכיס נחוץ משום 'אצולי טינוף', ואומרת ש'כל אצולי טינוף לא קא חשיב'.

לאור זאת, שואלים התוספות, אם האשה יוצאת עם מוך לנדתה שכל עניינו הוא להגן על בגדיה, יהיה אסור לצאת. ולכן התוספות אומרים:

לכן נראה לי, שלא יפול על בשרה ותייבש עליה ונמצא מצערה

וכך כותב גם הטור (או"ח שא):

ולא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה אסור לצאת בו אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער מותר לצאת בו.

וכן פסק השולחן ערוך (שם סעיף יג):

לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה, וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה אסורה לצאת בו אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש. אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער, מותר לצאת בו.

בעקבות כך, יש מקום לומר, שאכן אסור לצאת עם תחבושת הגיינית מחוץ לעירוב.

אמנם, יש לציין, שגם המאירי הלך בדרכו של רש"י וכתב (ד"ה ובמוך שבסנדלה):

ובמוך שהתקינה לנדתה ליתן בחדריה הצנועים לשאוב את הדם שלא יטנפו בו בגדיה.

ובספר מגיני שלמה כתב ליישב את שיטת רש"י בשתי דרכים, ונביא כאן את התירוץ הראשון:

לעניות דעתי נראה לחלק, דהא דאמרינן בפרק קמא דאצולי טנוף משוי הוא, היינו בזב דנושא הכיס להציל בגדיו מטינוף  – לא משום גנאי, שיתגנה בטנוף הבגדים, דאין שם גנאי דהא לא יטנפו בגדיו מבחוץ אלא מבפנים שהרי הכיס תלוי תחת בגדיו, אלא כוונתו משום הבגדים שלא יתלכלכו ויתקלקלו או יצטרך לכבסם. ולכן הוא משוי כיון דאין כוונתו בשביל עצמו שלא יתגנה אלא בשביל בגדיו, אין זה תכשיט, וגם האיש אינו מקפיד כל כך על טנוף בגדיו שיתגנה משום זה, ואינו עושה כי אם בשביל הבגדים. מה שאין כן נדה שהיא מתקנת המוך שלא יתלכלכו בגדיה ותתגנה על בעלה, אף כי הוא גם כן מבפנים מכל מקום, חוששת שמא כשתפשיט בגדיה אפילו בביתה יראה אותה בעלה ותמאס בעיניו ומשום הכי נושאת המוך שלא תתגנה ואינה מקפדת על ליכלוך הבגדים כי אם בשביל עצמה שלא תתגנה ונמצא שהוא לה תכשיט כשאר תכשיטים דכל התכשיטים שהיא מתקשטת היא למצא חן בעיני בעלה וא"כ תכשיט ממש הוא לה ואינה משוי לפירוש התוספות ז"ל שפירשו דהטעם שלא תצטער אם יפול על בשרה או צער הגנאי דכל שהיא עושה בשביל עצמה שרי, כל שכן לפי פירושי דתכשיט הוא לה:

כלומר, הזב שם את הכיס רק כדי שלא יתלכלכו בגדיו מבפנים, ולא יצטרך לכבסם, וזהו 'אצולי טינוף'. אבל נידה חוששת שהדם יצא גם לחוץ ויראה, וממילא, התחבושת היא כמו תכשיט, שנועד לשמור על יופיה.

ובדרך דומה כתב גם הציץ אליעזר (יד, נח) בשם הגהות הרמ"א הורוויץ:

ועוד יעוין בהגהות הגאון הרמ"א הורוויץ ז"ל על הש"ס שכותב גם כן לתרץ דברי רש"י ולחלק בין נדה לזב, משום דודאי הזב אינו שופע זיבה תמיד אלא שנותן הכיס שמא יצטרך לו ואם כן בשעה שאינו צריך לו משוי הוא, אבל האשה בעת נדתה פיה מלא דם וצריכה לו והוי כאחד מבגדיה ע"ש.

בשו"ת באר משה (א, טז) הביא כל הנ"ל, ולמרות זאת, כתב שאין לסמוך על שיטת רש"י, עם ביאור המגיני שלמה, משום שבשו"ע לא פסק כך, אלא כשיטת התוספות.

אמנם, בציץ אליעזר (שם) דן בשאלה אם אדם יכול לצאת מחוץ לעירוב עם קטטר וכותב (שם סוף אות ב):

ורק יש מקום לומר דבכה"ג של נידוננו, כוונת מניעת הצער הנפשי מהריח הרע שיגיע לו וכן מניעת הבזיון והעלבון מהבריות שקולים הם לא פחות ממניעת כאב וצער מגופו, ונחשב על כן כלובשו להגנת גופו הוא עצמיותו ולכן גם התוס' ודעימי' יודו דבכה"ג שפיר הוה ליה זה לו תכשיט כשאר תכשיטים ושרי.

בפשטות, בתנאי ההגיינה של היום, הצער של סתם אשה אם יתלכלו בגדיה, וחשש העלבון והבזיון, שקולים כמו כאב וצער הגוף של מי שיוצא עם קטטר.

וכיו"ב כתב גם במשנה הלכות (יא, רמז):

ומעתה לדידן לא מבעיא לשיטות רש"י ומאירי דכיון דאצולי טינוף במקום מיאוס נמי מותר הכי נמי בדידן דלא גרע מאצולי טינוף דעלמא אלא אפילו לשיטות התוספות, וכפי שאנן קיי"ל בש"ע… מכל מקום, נראה כיון דבאמת שאם היה החלב זב מדדיה על גופה ומלבושיה ודאי שתצטער בזה מלבד הבזוי ברבים שיהי' לה ולכן הכי נמי מותר לכאורה כמוך לנדתה שמותר משום צער.

אמנם, יש לעיין מצד נוסף. הלא המשנה כתבה סתם, שהאשה יוצאת במוך דחוק בנידתה, ולא חילקה בטעם ההיתר. גם התוספות כתבו רק "לכן נראה לי, שלא יפול על בשרה ותייבש עליה ונמצא מצערה" ולא כתבו שהדבר תלוי בכוונתה, ולכן בפשטות, יש לומר שההנחה של תוספות היא שסתם מוך דחוק בימי נידתה מגן מן הצער, שהרי מן הסתם הדם יהיה על בשרה, ותהיה תחושה לא נעימה.

וכך יש לומר בלשון השולחן ערוך. שכן כאמור, בסימן שא (סעיף יג) כתב:

לא יצא הזב בכיס שעושה להצילו מזיבתו שלא יטנף בה, וכן אשה נדה שקושרת בגד לפניה שלא תתלכלך בדם נדותה אסורה לצאת בו אם לא יהא סינר עשוי כעין מלבוש. אבל אם קושרתו כדי שלא יכאב לה הדם ולא תצטער, מותר לצאת בו.

הרי שחילק על פי כוונת האשה. ולעומת זאת, בסימן שג (סעיף טו) כתב:

יוצאת בקשר שעושין לרפואת קיטוף עין הרע שלא ישלוט, ובמוך הקשור ומהודק באזנה, ובמוך שבסנדלה הקשור בסנדלה, ובסנדל ומנעל הסתומים מכל צד, אפילו אינו קשור, מותר. ובמוך שהתקינה לנדתה. הגה: שלא יפול דם עליה ויצערנה (ב"י בשם הפוסקים).

ולא הזכיר שהדבר תלוי בכוונה, אם למניעת טינוף או למניעת צער. ולזה יש לומר, שמוך דחוק המונח לה באותו מקום, ברור שמונע את יציאת הדם על ירכותיה, ומונע צער. מה שאין כן בבגד שהאשה קושרת לפניה, שמן הסתם הוא מעל הבגדים, ולכן בסתמא עניינו להציל מטינוף, ורק אם כוונתה להינצל מצער יש להתיר.

וכך יש להבין, לענ"ד את מה שכתב בשמירת שבת כהלכתה (מהדורה ג, פרק יח אות כ) כתב:

ומותרת האשה לצאת במוך ובתחבושת הגיינית כדי לשמור על נקיון גופה, כגון בימי נידתה.

שהרי בפשטות, שמירת הנקיון היא צד האיסור ולא צד ההיתר. ולזה יש לומר, או מטעמו של הציץ אליעזר והמשנה הלכות או מהבנה פשוטה של ההבדל בין המוך הדחוק ובין סינר שלובשת.

עוד יש לציין, שביחס ליציאה במוך דחוק, נחלקו הפוסקים, שהרי את המוך הזה שמה אחרי שאין לה יותר דם, ועושה זאת רק כדי לבדוק שהיא טהורה, ולכן יש יותר מקום לומר שיהיה אסור להניח את המוך הדחוק. ועם זאת, גם בזה, למקילות יש על מי לסמוך (עיין בשש"כ שם בהע' פו).