אחת מברכותיו / תשבחותיו של בלק לישראל היא: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל". מיהם האהלים האלו? שני כיוונים ישנם במפרשים. יש שהלכו בכיוון של בתי כנסיות ובתי מדרשות, אבל הגמרא בבבא בתרא (ס.) לומדת מכאן משהו על האוהלים הפשוטים של כל אחד מישראל "ראה שאין פתחי אהליהם מכוונין זה לזה, אמר: ראוין הללו שתשרה עליהם שכינה".

השבח שמוצא בלק בעם ישראל הוא שבתיהם מאורגנים כך, שלא תהיה מציצנות. שבאופן טבעי, אדם לא יסתכל בתוך ביתו של חברו. זה גם חלק מהיסוד של איסור רכילות. שאדם לא יהיה עסוק במה שמתרחש אצל האחר.

ומאידך, אנו מוצאים גם ביקורת, כשאנשים נמנעים מלפעול למען האחר. ומאידך, הגמרא בשבת (קיט:) מבקרת את דור החורבן, על כך שלא הוכיחו אחד את השני: "אמר רבי שמעון בר אבא אמר רבי חנינא: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה. מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה – אף ישראל שבאותו הדור, כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה".

אז אנחנו נעים על איזשהו ציר. הציר שבין מציצנות וחטטנות, ובין מעורבות חברתית בריאה.

קשה לקבוע מסמרות בשאלה, איפה עובר הגבול. ואני רוצה להציע שתי נקודות:

(1) במישור של העזרה צריך לדעת שעזרה לא מושיטים. עזרה מציעים. לא תמיד אנשים רוצים את העזרה שלנו, ולא בהכרח בדרך שבה אנו יכולים לעזור. אדם יכול להציע את עזרתו. במילים, במחוות. והאדם שמולו, יבחר אם להשתמש בכך.

(2) במישור של התוכחה, חשוב לדעת שהמציאות מורכבת. בעיות בחיים, הן ברמה הפרטית והן ברמה ציבורית, נוטות להיות מורכבות. אם הן היו פשוטות, הן היו נפתרות בקלות. לכן, מי שרוצה לעזור באמת, צריך לפנות לכך זמן, סבלנות, נכונות להבין את מורכבות הבעיה. מי שיש לו פתרון של 'זבנג וגמרנו', כנראה לא יעזור באמת.