תיאור המעשה
ראובן הזמין את שמעון, שהוא צלם לצלם את ילדיו. שמעון היה אמור להגיע בשעה מוקדמת מאוד בבוקר, מהעיר שהוא גר בה, לעיר שבו גר ראובן. ההזמנה התבצעה חודש מראש.
כדי שהצילומים יעברו בצורה טובה, הזמין ראובן את קרובת משפחתו, שתשהה אצלו בבית בלילה שלפני הצילומים, וביום הצילומים, וכך תוכל לעזור בהשגחה על שאר הילדים, בזמן ששמעון מצלם את השאר.
מאוחר בלילה, ערב לפני היום שנקבע לצילומים, הודיע שמעון לראובן, שיש סיבות הלכתיות המונעות ממנו להגיע מוקדם כל כך בבוקר. מבלי לפרט את הנסיבות, אלו נסיבות שניתן להתגבר עליהן, אם רוצים להשקיע כסף.
אף שהדבר היה מאוד לא נח לראובן, הוא הציע להיפגש בעיר אחרת, שנמצאת באמצע הדרך בין ראובן לשמעון. באופן זה, שמעון יוכל להגיע בשעה מאוחרת יותר, בלי בעיות הלכתיות. ראובן נסע לאותה עיר עם ילדיו במונית, מה שעלה כ – 300 ₪.
בסופו של דבר, גם האופציה הזו לא יצאה לפועל. שמעון אמנם הגיע לאותה העיר, אבל שכח את המצלמה במונית, מה שחייב ללכת לתחנת המשטרה כדי לדווח על אבדן המצלמה (לצרכי ביטוח).
בסופו של דבר, נקבע יום צילומים שלישי, בעירו של ראובן. שמעון הגיע, וצילם.
השאלה
ראובן שואל, האם הוא יכול להפחית מהסכום שסוכם מראש עם שמעון, כיוון שלמעשה הוא נאלץ להוציא הרבה כסף על הצילומים האלו.
תשובה
מסתבר שראובן יכול לעכב בידו חלק מהתשלום לשמעון – את סכום ההוצאות המינימלי שהיה נדרש כדי להגיע לעיר המדוברת, עם ילדיו.
נימוקים
א. האם שמעון היה רשאי לחזור בו מהעבודה
בהלכות שכירות פועלים, יש להבחין בין שכיר לקבלן. שכיר רשאי לחזור בחצי היום, ואילו קבלן אינו רשאי לחזור בו. אמנם, גם השכיר וגם הקבלן, רשאים לחזור בהם, לפני שהתחילה העבודה, אם לא נגרם הפסד לצד השני (שו"ע חו"מ שלג, א – ב)[1].
בנדון דידן, ראובן לא היה מפסיד דבר מלבד ביטול זמנו, אם שמעון היה חוזר בו בלי שום סיבה שהיא. ראובן לא טוען שהוא הפסיד יום עבודה. ואמנם, היתה לו עגמת נפש, משום שטרח, ולכן יש לו 'תרעומת' על שמעון, אבל לא מעבר לכך.
לכן, אף שאפשר לדון בשאלה אם שמעון נהג כהוגן במה שחזר בו, בפועל, אין זה משנה את העובדה שהוא היה רשאי לחזור בו.
ב. האם החזרה של שמעון שינתה את תנאי ההעסקה
גם אם שמעון היא חוזר בו שלא כדין, וראובן היה יכול לתבוע ממנו להגיע, בסופו של דבר, ראובן התרצה ששמעון יגיע לעיר אחרת, ואחרי מה שהתרחש בה, התרצה מחדש, בתאריך שלישי.
השאלה שניתן לשאול היא, האם כשראובן התרצה מחדש, ולא הגדיר מחדש את תנאי השכר (כך לפי דבריו). כעת ניתן לשאול, האם כשלא סוכם שום דבר מחדש, נתרצו על דעת הסכום הראשון.
הגמרא בבבא מציעא (עז.) אומרת, שאם פועלים נשכרו לעשות מלאכה מסויימת תמורת שני סלעים, וחזרו בהם באמצע הדרך, ולאחר מכן המשיכו לעשות, הם יטלו את כל שכרם. שואלת הגמרא – פשיטא! ומתרצת:
לא צריכא, דזל עבידתא ואימר בעל הבית, ואזול פועלים ופייסוהו. מהו דתימא, מצי אמר להו: אדעתא דבצריתו לי מאגריי, קא משמע לן; דאמרי ליה: אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא.
ופירש הטור (חו"מ שלב):
שכרם בעל הבית בעצמו בסלע, ונזדלזלה המלאכה, והראה להן בעל הבית פנים זועפות, ופייסוהו בדברים, אינו יכול לומר לא נתפייסתי אלא על דעת שתפחתו בשכרכם כפי הזול שהם יענו לא פייסנוך אלא לדעת שנעשה מלאכה טובה וכן עשינו.
בנמוקי יוסף (מז. מדפי הרי"ף ד"ה וגריסינן עלה) הדגיש, שמדובר במצב שבו בעל הבית חוזר בו בזמן שעוד מותר לו לחזור, שהרי לאחר שהתחילו במלאכה שוב אינם יכולים לחזור, ופניו הזעופות של בעל הבית אינן מעלות ומורידות דבר. ולאחר מכן כתב:
כתבו האחרונים ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא שחזר בו בעל הבית בסתם. אלא אפילו פירש ואמר אין רצוני אלא בכך וכך, ואזול פועלים ופייסוהו, כיון שהיתה קציצה ביניהם מתחלה, ואם חזר בו יש להם תרעומת עליו, כשפייסו לבעל הבית על דעת תנאם הראשון פייסוהו.
כלומר, אפילו אם בעל הבית היה חוזר בו בפירוש בתואנה שהמחיר גבוה מדי, ובאופן שאם הוא חוזר בו, יש לפועלים תרעומת עליו, כשהם מסכימים לחזור ולעבוד, הסכימו על דעת תנאם הראשון. וממילא, שאם אכן בעל הבית הסביר את סיבת החזרה שלו, ולא היתה לפועלים תרעומת עליו, היה צריך להעריך מחדש את שווי העבודה, והפועלים היו מקבלים פחות.
דברי הטור נפסקו בשו"ע (שלב, ה) והרמ"א הביא את דברי הנמוקי יוסף בשם הרמב"ן.
לאור דברי הרמב"ן ברור, שאפילו אם לבעל הבית היתה תרעומת על הפועלים, אם לא אמר להם שחוזר בפירוש מחמת המחיר, הרי כשסיכם מחדש, אם לא אמרו שום דבר להדיא, סיכמו על דעת המחיר הראשון. ועל כן, גם בנדון דידן, היות וראובן לא אמר לשמעון שום דבר על שינוי תנאי התשלום, הוא צריך לשלם כפי שסוכם מראש.
בנוסף, יש לציין ששווי העבודה כשלעצמו לא השתנה, ואין לראובן טענות על עצם שווי העבודה, אלא שרוצה בהחזר על סמך ההוצאות שהיו לו, ואין זה קשור כלל לסוגיה האמורה בבבא מציעא.
ג. האם ראובן זכאי לפיצוי על ההוצאות על הנסיעות לעיר הנוספת
כאמור, ראובן הוציא הוצאות על הנסיעה לעיר שבאמצע הדרך בינו ובין שמעון, שהסתכמו בלא כלום, כיוון ששמעון התרשל ושכח את מצלמתו במונית.
המרדכי (סנהדרין סימן תשז) כותב:
אם ראובן אמר לשמעון נלך לבית דין הגדול, ואמר שמעון ואני אבא אחריך לאותו בית דין הגדול – אם יחזור ראובן ויטעון על שמעון ויאמר: "אני פזרתי מעותי על שהלכתי לבית דין נגדך ולא באת, אני שואל ממך יציאותי" – רבינו מאיר מחייב את ראובן לשלם כל יציאותיו אף על פי שלא נדר לו…
דברים אלו נפסקו ברמ"א (חו"מ יד, ה). הפוסקים הבינו, שדין זה אינו אמור רק ביחס להוצאות תביעה, אלא נכונים ביחס לכל מצב שבו אדם הבטיח לחברו שילך למקום מסויים, וזה הוציא הוצאות על פיו. ויש לחקור, מה מקור חיוב זה.
אפשרות אחת, היא לומר שמדובר בחיוב מדינא דגרמי. ומקורו בדין 'מראה דינר לשולחני'. הגמרא בבבא קמא (צט:) אומרת:
איתמר: המראה דינר לשולחני ונמצא רע, תני חדא: אומן – פטור, הדיוט – חייב, ותניא אידך: בין אומן בין הדיוט – חייב! אמר רב פפא: כי תניא אומן פטור – כגון דנכו ואיסור, דלא צריכי למיגמר כלל. אלא במאי טעו? טעו בסיכתא חדתא, דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא.
כלומר, סתם שולחני, שענה לשואל שדינר מסויים הוא טוב, ונמצא שהוא רע, ובגלל זה הפסיד הלקוח, צריך לשלם.
עוד מבואר שם, לגבי שוחט שקלקל ונתנבלה הבהמה, שאם הוא מקבל שכר על שחיטתו, חייב לשלם. ואם הוא עושה בחינם, פטור מלשלם. הסיבה שכשעושה בשכר חייב לשלם היא, שדינו כמו שומר שכר, וכשם ששומר שכר חייב בגניבה ואבידה אף שאין זו פשיעה, כך גם השוחט המומחה חייב, אף שלא היה פושע במה שלא שחט היטב.
הרמב"ם (שכירות י, ה) הבין שדין השוחט ודין השולחני זהה. וכך פסק גם השולחן ערוך (חושן משפט שו, ו):
המראה דינר לשולחני, ואמר לו: יפה הוא, ונמצא רע, אם בשכר ראהו, חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד. ואם בחנם ראהו, פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד. ואם אינו בקי, חייב לשלם אף על פי שהוא בחנם…
אבל הרשב"א (צט: ד"ה אמר רב פפא) חולק, ומסביר שיש הבדל בין אומן לגבי שחיטה, ובין אומן לגבי שולחני:
הכי מסתברא לי דדנכו ואיסר דבקיאי טפי אפילו בשכר פטורים וכל השאר אפילו בחנם חייבין וברייתא מלתא פסיקתא תני, והפרש יש בין אומן דשחיטה לאומן דראיית המטבעות, דאלו גבי שחיטה שהדבר תלוי באומנות הידים שייך שאפילו האומן הבקי כטבחא דצפורי יקלקל לעתים אא"כ ישגיח ויכוין מלאכתו היטב ולפיכך לאו אנוס גמור חשבינן ליה, אבל בראיית המטבעות כל שהוא בקי הרבה כדנכו ואיסר כיון שהדבר תלוי בראייה והבקיאות בצורת המטבע לא שייך שיטעה בו הבקי כדנכו ואיסר, וכשטעה אונס גמור הוא ושומר שכר פטור מן האונסין והלכך אפי' דנכו ואיסור אפילו בשכר פטורין כנ"ל.
מדברי הרשב"א מבואר, שאומן דשחיטה, הכוונה לאומן בקי במלאכתו כמו אומן דשולחני. אלא, שלגבי שחיטה אין מספיקה הידיעה, אלא צריך גם מיומנות בביצוע, ולגבי מיומנות זו יש נפקא מינה אם הוא עושה בשכר או בחינם.
אם נשליך מדין המראה דינר לשולחני חזרה לדין 'צא ואני אבוא אחריך' של המרדכי והרמ"א, נמצא שלדעת הרמב"ם והשו"ע, יהיה חייב רק אם מי שאמר שיגיע למקום פלוני ולא הגיע, עשה זאת בפשיעה. אבל אם היה כעין גניבה ואבדה, לא יהיה חייב לשלם, שהרי הוא אינו מקבל שכר על הגעתו לאותו מקום. אבל לדעת הרשב"א, בכל אופן שיש צד של רשלנות במעשיו, יהיה חייב, ורק באונס גמור יהיה פטור.
בנדון דידן, יש מקום להסתפק. שמעון הציע להיפגש בעיר אחרת, ובסוף הפגישה לא יצאה לפועל, כיוון שהוא שכח את המצלמה במונית שהביאה אותו לשם. ברור שיש כאן טעות כעין 'אבדה', אבל אין היא קשורה למומחיות ביצוע כלשהי. מסתבר שלדעת הרשב"א שמעון חייב לשלם בכל מקרה. ולדעת הרמב"ם והשו"ע, יש מקום להסתפק – האם נאמר ששמעון נחשב כנושא שכר? הוא נוטל שכר כדי לצלם, לא כדי להיפגש.
לענ"ד מסתבר שכיוון ששמעון נוטל שכר, היה לו להתאמץ יותר כדי להגיע עם כל הציוד, וזה חלק משכרו, ולכן יהיה חייב לשלם עבור הנזקים שגרם לראובן.
אמנם, בנדון דידן, ראובן הוא המוחזק, ולכן גם אם יש רק ספק לפנינו, לכאורה, הוא יכול לעכב את חלק התשלום של שמעון כנגד הוצאות העבודה, ועיין עוד לקמן, מה שנכתוב בזה.
כל זה, אם נאמר שדין 'צא ואני אבוא אחריך' הוא מדינא דגרמי'. אבל יש אפשרות נוספת, שדין 'צא ואני אבוא אחריך' הוא מדין ערב. בגמרא בקידושין (ו: – ז.) נאמר:
אמר רבא: תן מנה לפלוני ואקדש לך – מקודשת מדין ערב, ערב לאו אף על גב דלא מטי הנאה לידיה קא משעביד נפשיה, האי איתתא נמי, אף על גב דלא מטי הנאה לידה קא משעבדא ומקניא נפשה.
וכתב הריטב"א (שם ח: ד"ה מעתה):
מעתה כל שאמרה כן בקידושין זרוק מנה לים או לאיבוד וכיוצא בו ואתקדש אני לך וזרקו מקודשת, וכדאמרינן לעיל באומרת תן מנה לפלוני ואתקדש אני לך שהיא מקודשת בהנאה שנתן ממונו על פיה.
כלומר, כל שראובן הוציא הוצאות על פי דיבורו של שמעון, שמעון מתחייב לשלם את ההוצאות הנ"ל מדין ערב, כשם שאם ראובן הלווה למישהו כסף על פי ערבותו של שמעון, שמעון נכנס כערב.
וכעין זה מצינו ברמ"א (חו"מ קכט, ב):
אמר להם בשעת מתן מעות: הלוהו ואני ערב, נשתעבד הערב ואינו צריך קנין .
הגה: ואפילו לא נתערב בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו, דהוי כאילו נתערב לו.
אמנם, המעיין במקור הדברים בדרכי משה (שם אות ב) בשם מהר"י וייל (לא מצאתי את הדברים במקורם במהר"י וייל): יראה שכתב:
ופסק שם דאם החובות היו מקולקלים בשעת החליפין ראובן חייב כיון דשמעון על ראובן סמך הוה ליה כמראה דינר לשולחני ונמצא רע דחייב לשלם… אבל אם נתקלקלו אחר החליפין אם הוא כדברי ראובן פשיטא דפטור דהא לא נתערב כלל כי אין זה שאמר לו אל תצטרך לדאוג בטוח הוא לשון ערבות.
הרי לן, שהמהר"י וייל כתב שאין חיוב מדין ערבות, אלא כשיש לשון ערבות. כגון שאומר "תן לו ואני נותן לך" או משהו כזה. ואם כן, במקרה של 'לך ואני אבא אחריך', אם יאמר התובע לך עמי למקום פלוני ואני אשלם הוצאותיך, יהיה מקום לחייבו מדין ערב. אבל כשלא אמר לשון זו, אין חיוב מדין ערב, אלא רק מדינא דגרמי.
בנדון דידן, לא נאמרה לשון זו, ולכן אין מקום לדון בחיוב מדין ערב.
כאמור, כשראובן הוא המוחזק, הוא יכול לטעון ששמעון התרשל במה שאיבד את מצלמתו ובגלל כך התבטל יום הצילומים, וממילא שמעון חייב לשלם לו את הוצאותיו.
ד. עיכוב שכרו של שמעון כנגד החוב
אמנם, יש לעיין בזה מצד אחר – האם ראובן רשאי לעכב את שכרו של שמעון משום הטענה ששמעון חייב לו כנגדו, או שמא נאמר, שמחמת שהוא שכר שכיר, אסור לו לעכב את שכרו של שמעון משום בל תלין.
במשנה בבבא מציעא (צא:) נאמר שפועל יכול (בתנאים מסויימים) לאכול מהפירות בזמן שהוא עובד בקטיפתם. ובגמרא שם:
איבעיא להו: עושה בגפן זה, מהו שיאכל בגפן אחר? ממין שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן – והא איכא, או דלמא ממה שאתה נותן לכליו של בעל הבית בעינן – והא ליכא?
הגמרא אינה פושטת את הספק הזה, ולכן כתב הרא"ש (סימן י) שאם אכל הפועל, אין מוציאים ממנו ממון, וגם אין לנכות מהשכר כנגד הפירות האלו, וכן פסק השו"ע (חו"מ שלז, י).
הט"ז שם שואל מדוע אין מנכים, הלא בעל הבית מוחזק בממון, ומספק, איך יוציא הפועל מידו?
הש"ך (תקפו כהן סימן לח) כתב ליישב את דברי הרא"ש והשו"ע:
יש לומר, דשאני הכא כיון דהכובש שכר שכיר עובר בחמשה לאוין וגם בעשה וכמ"ש הטור ח"מ ריש סימן של"ט, אם כן לא מהני תפיסה מכח ספק ממקום אחר ודו"ק.
הרי שלדעת הש"ך, כיוון שיש צד איסור בתפיסת בעל הבית, משום איסור בל תלין, אין התפיסה מועילה.
אמנם, בקונטרס הספקות (כלל ד אות יג) ובנתיבות (דיני תפיסה בעדים, ביאורים סק"ד) הלכו בדרך אחרת, וביארו שהסיבה שאין תפיסה מועילה כאן כמו כל תפיסה בספקא דדינא, הוא משום שאין תפיסה בספקא דדינא מועילה, כשהספק הוא אם השני הזיק, אלא אדרבה יש לו חזקת מרא וספק אם התחייב בנזק, עיין שם.
ויש מקום לומר, שנפקא מינה בין הש"ך לקונטרס הספקות, במקום שבו בעל הבית יטען בוודאי שהפועל הזיק לו וכדומה. שלדעת הש"ך, כיוון שיש צד איסור של הלנת שכר, יש מקום לומר שגם בטענת ודאי, אין בעל הבית רשאי להלין שכרו של הפועל. ולדעת קונטרס הספקות, רק במקום ספקא דדינא נאמר שאין תפיסת בעל הבית של השכר מועילה. אבל במקום שלדעת בעל הבית הפועל חייב לו בוודאי, תפיסה מועילה, כדין כל מי שטוען 'יש לי בידך כנגדו' (שו"ע חו"מ עה, ז). וכן ראיתי בכמה פוסקים, שבוודאי תביעה של בעל הבית, רשאי לעכב את שכרו של הפועל כנגד התביעה[2].
בנדון דידן, דעתי נוטה ששמעון חייב בוודאי לראובן, ולכן מסתבר יותר שראובן יכול לעכב חלק משכרו של שמעון.
ה. שומת ההוצאות של ראובן
עוד יש לדון, כמה הוצאות רשאי ראובן להוציא משמעון.
לא ברור מסיפור המעשה, אם ראובן היה חייב ליסוע דווקא במונית ובהוצאות יקרות לעיר שבה היה אמור לפגוש את שמעון. אם ראובן היה יכול ליסוע בתחבורה ציבורית זולה, או ברכב פרטי, ובחר ליסוע במונית, שמעון אינו חייב לשלם לו הוצאה רבה כזו.
******************************
[1] לענ"ד פשוט שמה שראובן הביא את קרובתו שתישן אצלו כדי לשמור על הילדים, אין זה נדון כ'התחלת מלאכה' משתי סיבות.
ראשית, בכל מקום שמדובר על התחלת מלאכה, מדובר על כך שהפועל מתחיל במלאכה, ולא בעל הבית.
שנית, להבאת קרובת המשפחה אין שום קשר למלאכה המדוברת. היא לא חלק מה'מלאכה'.