הגמרא (בבא קמא כז:) דנה בשאלה אם אדם יכול להגן על רכושו גם באלימות, או שאם אינו יכול להגן על עצמו אלא באלימות, הוא חייב לפנות לבית הדין.
כאשר הפניה לבית הדין תגרום לו הפסד כספי, כגון שבינתים חברו משתמש ברכושו והוא מפסיד מכך, בוודאי שאינו צריך לפנות לבית הדין. אולם, כאשר ניתן לבחור באפשרות של פניה לבית הדין בלי להפסיד, נחלקו האמוראים בשאלה אם אדם רשאי לעשות דין לעצמו.
להלכה פסקו הראשונים שאדם רשאי לעשות דין לעצמו אפילו במקום שלא יפסיד אם יפנה לבית הדין.
מתוך סוגיית הגמרא עולות שלש קטגוריות של עשיית דין לעצמו:
הראשונה, כאשר אדם מגן על רכושו מאחר הבא לגזול או להזיק אותו. כך ביחס למי שעלה שור חברו על שורו להורגו, או במי שמילא את חצר חברו בכדי יין וכדי שמן.
השניה, כאשר אדם רוצה לקחת את רכושו שנגזל כבר על ידי חברו. זהו הדין של בן בג בג: "אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב. אלא שבור את שיניו, ואמור לו שלי אני נוטל!"
והשלישית, כאשר אדם מונע מאדם אחר לעבור על איסור.
ביחס לקטגוריה הראשונה, הגמרא כבר מצמצת את ההיתר. כאשר בעל השור הניזק היה יכול למנוע את הנזק בדרך אלימה פחות, הוא יהיה חייב לשלם אם ינקוט באלימות גדולה יותר. על כן, גם כאשר אדם מגן על רכושו, הוא צריך לעשות זאת במינימום האלימות הנדרש. אין כאן היתר רחב לכל סוג של אלימות.
ביחס לקטגוריה השניה, של מי שבא להחזיר את רכושו שנמצא כבר ביד אחר, ישנו צמצום נרחב בדברי הראשונים והאחרונים. ראשית ביחס לעצם השימוש באלימות, בנתיבות (סימן ד, ביאורים סק"א) כתב, שאפילו כאשר אדם יצא חייב בדין, בית דין אינם משתמשים באלימות לכפיית פסק הדין, אלא כמוצא אחרון (לאחר נידוי ופעולות נוספות). קל וחומר שגם ליחיד אין רשות לנהוג באלימות סתם כך. לכן הוא אומר שהכל תלוי ברמת חשש ההפסד. אם מדובר במקום שההפסד היא וודאית, כגון שבי"ד לא יחייב את הנתבע בהפסדים שנגרמים בינתיים כיוון שהם גרמא, אז בוודאי מותר להכות. אבל אם ההפסד לא ברור, כגון שיש חשש שהבי"ד לא יוכלו להוציא מיד בעל הדין השני, בזה נחלקו רב נחמן ורב יהודה, וגם בזה מותר לתפוס ולהכות. אבל במקום שפשוט שאין הפסד, ברור לדעת הנתיבות שאסור להשתמש באלימות כדי להשיב חפץ שנלקח על ידי אחר.
הרא"ש (בבא קמא שם סימן ג) מעלה הגבלה נוספת על תפיסה באלימות. לדבריו, אין אדם יכול לתפוס את רכושו, אלא במקרה שיש לו ראיות כאלו, שגם אם היה בא לבית דין היה יכול לזכות בחפץ. אמנם, הרמב"ם (הלכות סנהדרין ב, יב) לא הזכיר תנאי זה, ורק אמר, שאם בא בעל הדין וקבל על כך שתפס, בית דין דנים, ואם נמצא שהדין היה עם התופס, לא מוציאים ממנו את החפץ הנתפס (בלשון הרמב"ם – 'אין סותרין אם דינו'). להלכה פסק המחבר (סימן ד) כדעת הרא"ש.
בדעת הרא"ש, נחלקו האחרונים בשאלה מתי צריך התופס להחזיק בהוכחה. לדעת הסמ"ע (שם סק"ב) והש"ך (שם סק"ג), ההוכחה צריכה להיות הוכחה של דיעבד. כלומר, מותר לתפוס, רק בתנאי שאחרי כן, אם התופס יגיע לבית הדין, יהיה הדין עמו (והרי זה כעין דבריו של בן בג בג, שאסור לאדם להיכנס לבית חברו באופן שיראה אחרי כן כגנב). אולם, המהרש"ל כותב, שצריך הוכחה כזו, שאפילו לפני שתפס יוכל ללכת לבית הדין ולזכות עמה בדין (הנפק"מ בין הדעות היא כאשר יהיה נאמן אחרי התפיסה במיגו, כגון שתפס בלי עדים, שיכול לטעון שלא תפס מעולם).
עוד יש לציין, שכל הדיון לגבי תפיסת חפץ שנלקח מאדם, הוא ביחס לתפיסת אותו החפץ עצמו. אולם, כאשר אדם בא לקחת חפץ אחר או כסף כתשלום על נזק שנגרם לו, או על חפץ שנלקח ממנו ללא רשות, זהו דיון נפרד, שהרי גם לשליח בית דין בעצמו לא תמיד יש רשות לגבות חוב בלא הסכמת הבעלים (דין זה נדון בהרחבה בסימן צז).
לסיום, נתייחס בקצרה גם לקטגוריה השלישית, של היכולת של אדם להכות את חברו כדי להפרישו מאיסור. מהסוגיה ברור שיש רשות ביד כל אדם להפריש מאיסור לאו. ביחס ליכולת לכוף על קיום מצוות עשה, נחלקו האחרונים. לדעת הקצות (סימן ג סק"א), רק בית דין יכולים לכפות אדם על מצוות עשה. ואילו לדעת הנתיבות (שם סק"א), כל אדם יכול לכפות אחר לקיים את המצוות. עד כאן ביחס לרשות ולסמכות. ביחס לחובה להפריש מאיסור, נחלקו הראשונים אם חובה זו מדאורייתא או מדרבנן. מדברי הרמב"ם (ספר המצוות עשה רה, מצוות תוכחה) נראה שחובת 'אפרושי מאיסורא' היא חובה דאורייתא. לעומת זאת מדברי הרא"ש (שבת פרק א סימן א) נראה שזו חובה רק מדרבנן, ומצוות תוכחה מתקיימת בדיבור בלבד (ויתכן שגם לדעת התוספות יש חיוב דאורייתא. ראו שער הציון סימן שמז סק"ח). על כל פנים, כמה מהפוסקים כותבים, שבזמן שבו הנסיון להפריש לא יהיה יעיל, אין חובה לאפרושי מאיסורא (ראו אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן סא אות ב; שו"ת באהלה של תורה חלק ב סימן כב).