לפני כמה שנים, הייתי איש הקשר של הקהילה שלנו עם קורס נתיב, קורס הגיור הצה"לי.
במסגרת הקורס, החיילים עוברים שבת בקהילה, ומתארחים, בזוגות, אצל משפחות בקהילה. לשבת הזו יש שני תפקידים: פן אחד, טכני יותר, קשור לעובדה שהחיילים האלו יצטרכו משפחה מלווה, וזו דרך טובה לעשות את ההיכרות. אולם, באופן בסיסי יותר, זו פעם ראשונה שהחיילים האלו חווים שבת 'אזרחית' של דתיים.
לקראת השבת, החיילים מקבלים לו"ז מפורט, שמסביר להם כיצד מתנהלת שבת של דתיים. בין השאר מוסבר שבארוחה יש בדרך כלל כמה מנות, ובשלב מסויים אבי המשפחה אומר 'דבר תורה'.
החיילים שהיו אצלינו מן הסתם התאכזבו לגלות, שאצלינו בבית לא אומרים דבר תורה בארוחה. קשה לומר שמדובר בהחלטה, וזה יותר עניין של אופי – אצלינו בארוחות, מדברים על מה שמעניין אותנו – על התורה – וממילא, אין צורך בדבר תורה. אדרבה, יש משהו מגוחך בכך שכל הארוחה נסובה על דברים בטלים, ובסופה 'מכשירים את הארוחה', שלא תהיה 'זבחי מתים' בכך שאומרים דבר תורה.
אי אפשר להימנע מלחשוב השבת, על הקשר בין שולחן השבת שלנו, ובין קרח. על פי המדרש, טענתו של קרח כנגד משה היתה במשל המפורסם – טלית שכולה תכלת, האם היא חייבת בציצית? בית מלא ספרים, האם הוא חייב במזוזה? כל העדה כולם קדושים, למה צריך שיהיה דווקא כהן מסויים? למה צריך להתנשא על קהל ה'?
השאלה הזו חמורה במיוחד, לאור העובדה שאכן 'כולם קדושים'. בניגוד לדתות אחרות, אנחנו לא מאמינים שהדרך שלנו לישועה עוברת דרך אמצעי. כל עם ישראל עמדו במעמד הר סיני, כולם לומדים תורה, וכולם יכולים להתפלל ולעבוד את הקב"ה. אז באמת, אם כל העדה כולם קדושים, מדוע צריך שיהיה מי שיתנשא על קהל ה'?
הרב קוק מתייחס לשאלה הזו באורות התחייה (פרק טו). הרב קוק מבחין בין קדושה בכח, ובין קדושה בפועל. אכן, כל העדה כולם קדושים. בכולם יש נשמת א-לק ממעל, וכל אדם יכול להיות צדיק כמשה רבנו.
אבל בין 'יכול להיות' ובין להיות בפועל, ישנו פער עצום. יש לפעמים תחושה, שאם האדם הוא כזה צדיק בטבעו, אז אכן כל מה שהוא רוצה ומרגיש, הכל ביטוי לאותה נשמה גדולה שיש בקרבו. וממילא, גם תאוות וגם מעשים שפלים מבחינה מוסרית, הם הופעה של הקדושה שבאדם.
היהדות גורסת שלא כך. כל העדה כולם קדושים – בפוטנציאל. אבל לא כולם קדושים בפועל. הרבה פשוט מושפעים מיצר הרע למשל.
לאור דבריו של הרב קוק, היה מתבקש לומר, שכהונה אינה דבר העובר בירושה, אלא הוא דבר הנקנה לאדם בעמל. אלא שכמובן, זה לא המצב בתורה.
הרב קוק עצמו מתייחס בהמשך דבריו לשאלה זו, אולם תשובתו מורכבת, ובמקום להסביר אותה, אני מבקש בשלב זה להתנתק מהמשך דבריו של הרב קוק, ולעבור לדברי המהר"ל. גם המהר"ל עסק בשאלה זו בספרו תפארת ישראל (פרק כב). בתמצית, המהר"ל מצביע על כך שגם המזוזה וגם פתיל התכלת, הם לא חלק מהבית או הבגד, אלא הם חיצוניים אליו. המזוזה נמצאת על הפתח – בחוץ, ופתיל התכלת הוא על הבגד.
קדושה היא מונח יחסי. נכון, כולם קדושים. אבל יש כאלו שקדושים יותר. וברור שבורא עולם, קדושתו רבה ואינסופית, כך שלעולם אדם לא יוכל להשיג את מלא הקדושה.
ובכן, כיצד מתקדמים בקדושה? קרח סובר, שכל העדה כולם קדושים. כל אחד מתקדם לעצמו, ובעצמו. אולם, תשובתו של משה היא – בשביל להתקדם בקדושה, צריך מנהיג. מישהו מבחוץ, שמורה את הדרך, ומביא את האדם שרוצה להתקדם, אל מקום חדש – מקום שהוא מחוץ לעצמו.
דומני, שעל פי המהר"ל, הוויכוח בין משה רבנו ובין קרח אינו על השאלה כיצד נוצר מנהיג קדוש, אלא בעיקר על החוויה של המונהג. מה שמשה רבנו אומר לקרח הוא, שהדרך שלנו להתקדם בקדושה עוברת דרך ענווה – חווית ההתקדשות היא חוויה של יציאה אל מחוץ לעצמי, והדרך לעשותה היא בענווה, בוויתור על הערכת העצמי, וברצון לחקות וללמוד מן הגדולים ממני, לאן להתקדם וכיצד, לומר 'אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותי'.