בחודשים האחרונים, אני מקשיב מדי שבוע ל"חידוש מהגוש" על פרשת השבוע של ישיבת הר עציון, בעיקר לרב מדן והרב בזק שמדברים ביניהם. זה קצר (6 – 10 דקות) וזה דו שיח מעניין בין שני תלמידי חכמים שחולקים תפיסת לימוד תנ"ך דומה ועדיין, מספיק שונים כדי שהשיח ביניהם יהיה מעניין (ואפשר להוסיף: גם שיח מכבד ונותן מקום איש לדברי זולתו, וגם זו מעלה גדולה, שזוקקת התייחסות נפרדת).
השבוע הקשבתי ל"פרק" מלפני שנתיים (כאן), ושם הם מתייחסים לחלק מפרשת השבוע שנוגע גם לפרשה שמסעירה גם את ההוה שלנו – סיפור יוסף ואשת פוטיפר.
הרב בזק דיבר על כך, שיוסף נקרא צדיק משום שהוא לא נכשל באשת פוטיפר. והרב מדן ציין, שיש סיבות אחרות להתייחס אליו כצדיק – בגלל שהוא לא נטר טינה ולא נקם באחיו למרות מה שעשו לו. בגלל שהמשיך לשמור על אמונתו גם בגלות. לא צריך לקשור בין צדקות דווקא לענייני עריות.
הרב מדן הזכיר גם, שרש"י והרמב"ן מזכירים שני מובנים שונים של החטא שיוסף כמעט ונכשל בו. רש"י מצביע על כך שעריות (וכמובן, אשת איש בכלל זה) הם מהמצוות שבני נח כבר נצטוו עליהן. וזה פשר דבריו של יוסף "איך אעשה הרעה… וחטאתי לא-הים". אבל הרמב"ן מציין, שיש גם פן נוסף – בגידה באדוניו של יוסף: "איננו גדול בבית הזה ממני ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו".
עבורי, שני הפנים האלו אינם "בין אדם למקום" מול "בין אדם לחברו", אלא "הלכות ספציפיות" מול "רעיונות ואידאלים". איפה אנחנו מודדים את גדלותו של יוסף? בכך שהוא מקפיד על קוצו של יוד בהלכות שונות, או בכך שהוא ממשיך לדבוק באמונתו, שומר על יחסים טובים עם אחיו, ולא בוגד באמונו של אדונו המצרי.
שני הפנים האלו, היחס בין המצוות הפרטניות ובין רעיונות ואידאלים, מעסיקים אותי הרבה בזמן האחרון. פרטי ההלכה נראים לנו לפעמים התקטננות, מול העולם הרחב של אידאלים[1]. האם זה באמת משנה אם מילות התפילה נאמרו כדקדוקן, או שחשוב שתרגיש שאתה שופך שיח לפני מלך מלכי המלכים. כמה זה משנה אם מקפידים על פרטי הלכות בורר בשבת, מול השאלה אם מרגישים את הנשמה היתירה, ואם קדושת השבת שוררת בבית. לפעמים נראה, שעיסוק בפרטים, הוא גם בריחה מהתביעות הגדולת של האידאות, אלא משהו מעשי וטכני, שבמובן מסויים קל לקיימו, והקיום הזה הוא בבחינת 'גוף בלא נשמה'.
נדמה לי, שרעיונות מסויימים של תנועת החסידות, ואולי גם גישות אקזיסטציאליות לחיים, אכן העלו את קרנם של הרעיונות הגדולים, שעמם אנו חשים הזדהות, על חשבון הירידה לפרטים של המצוות המעשיות. אפשר להוסיף לכך גם את העובדה שגם פשוטו של מקרא רואה את ההתמודדות הרוחנית בעולמם של הרעיונות, ולא בפרטי המצוות. לא ראינו את דוד המלך בודק את האתרוג שלו, ולא את שמואל או שלמה מתעניינים בשאלה אם יש להם שעטנז בגרבים. כן ראינו את דוד שר את תהילים, מכרכר בכל עוז לפני ארון הא-הים ועוד ועוד.
אבל התורה שבעל פה, כפי שמסורה בידינו מסיני, וכפי שהתעצבה במשך הדורות, בהחלט אינה צועדת בכיוון הזה. "עשרה דברים יש בתפילין כולן הלכה למשה מסיני וכולן מעכבין, לפיכך אם שינה באחת מהן הרי התפילין פסולות". וכי אכפת לו לקב"ה אם התפילין מרובעות או עגולות? אם הן תפורות בגידין או בחוטי משי? מסתבר שכן. התורה שבעל פה רואה בפרטי ההלכות משהו משמעותי מאוד. לא רק במה שהן תומכות באידאות הגדולות, אלא גם בהן כשלעצמן. אדם יכול להניח תפילין כל חייו, וזה מוביל אותו לזכור את יציאת מצרים ואת יחוד הבורא, אבל בתוך התפילין, אות אחת נוגעת בחברתה, ועם כל האמונות הגדולות, לא קיים מצות תפילין מימיו, והוא קרקפתא דלא מנח תפילין[2].
יתכן שבמאמץ מחשבתי גדול, ובתהליך שנמשך כבר הרבה מאוד שנים, נבין יותר איך פרטי ההלכות מתקשרים לעולם האידאות. יתכן שנדרש מאיתנו גם שינוי תפיסה, לא להיות רק אקזיסטנציאליסטים, אלא להאמין גם במיסטיקה – ודרכה לראות את ההשפעה של פרטי המצוות בעולמות העליונים. ויתכן גם, שלמרות כל האמונות והרעיונות הגדולים, מה שמחזיק אותנו כבני אדם ב'תלם' של אמונה, מה שמאפשר לנו לשמור מסורת של אמונה ולהעביר אותה מדור לדור, זה דווקא הקשיחות של ההקפדה על פרטי מצוות מסויימות. יתכן שכל הדברים האלו נכונים. אבל מה שברור הוא, שההלכה, והתורה שבעל פה ש'יצרה' אותה, נותנת מקום של חשיבות לדקדוקי המצוות. ולכן, מבלי לדון בשאלה איזה תועלת בדיוק יש בפרטי ההלכות[3], אנחנו צריכים להתגייס, גם להקפדה עליהם.
אני רואה סביבי אנשים רבים, שאוהבים את העולם של הרעיונות והאידאלים הגדולים, אבל לא מתעניינים בפרטים הקטנים. לא רוצים ללמוד הלכה. לא כל כך מחפשים לשמור הלכה. נכון, זה נראה קצת קטנוני, אבל אי אפשר להתעלם מכך, שהקב"ה רוצה מאיתנו גם את הפרטים הקטנים האלו.
*****************************
[1] כך למשל מעיד הרב קוק על עצמו (שמונה קבצים ג, רכח): "כמה דקדוק הפרטים ההלכותיים והפלפול מעכירים לפעמים את רוחי השואף לגדולות ולכללות", וכך הוא חושב שגם בני דורו רואים את הדברים (אורות התשובה ד, י): "החוצפא דעיקבתה דמשיחה באה מפני שהעולם הוכשר כבר עד כדי לתבוע את ההבנה, איך כל הפרטים הם מקושרים עם הכלל ואין פרט בלתי מקושר עם הגודל הכללי יכול להניח את הדעת".
[2] אין מדובר רק על אבחנה בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה. גם התורה שבכתב מלאה בדיונים על פרטי הלכות. בעיקר בדברים הקשורים למקדש: בפרטי הפרטים של מבנה המשכן וכליו, ובהלכות הקרבנות. אבל גם בתחומים אחרים כמו מאכלות אסורות (ישנם בעלי חיים כשרים, וישנם כאלו שאינם כשרים) ועוד.
[3] ראו דברים נאים של הרב אברהם סתיו (כאן) על שינויי גישה אצל הרב קוק לשאלה זו בשלבים שונים של חייו.