המקורות בגמרא ובראשונים

הברייתא במסכת גיטין (ח.) אומרת:

ת"ר בשלשה דרכים שוותה סוריא לארץ ישראל ובשלשה לחו"ל:
עפרה טמא כחו"ל, והמוכר עבדו לסוריא כמוכר בחו"ל, והמביא גט מסוריא כמביא מחו"ל.
ובשלשה לא"י: חייבת במעשר ובשביעית כא"י, והרוצה ליכנס לה בטהרה נכנס, והקונה שדה בסוריא כקונה בפרוארי ירושלים.

סוריא היא אחת הארצות שכבש דוד המלך, והיא במעמד בינים – יש לה מאפיינים של ארץ ישראל ומאפיינים של חו"ל. הברייתא נוקטת, שהיא חייבת בתרומות ומעשרות. וממשיכה הגמרא ומסבירה:

 חייבת במעשר ובשביעית כא"י קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש.

אמנם, במקום אחר (גיטין מז.; עבודה זרה כא.) מובאת דעה, שכיבוש יחיד לאו שמיה כיבוש.

מדוע סוריא נקראת כיבוש יחיד, ומדוע יש מחלוקת אם הוא נחשב כיבוש או לא?

שיטת רש"י

רש"י בגיטין מפרש כך:

כיבוש יחיד – דדוד שלא היו כל ישראל ביחד כדרך שהיו בכבוש יהושע שהיו כולם וכבשוה לצורך כל ישראל קודם חלוקה אבל דוד לא כבש אלא לצורכו.

לא כ"כ ברור ברש"י, מה המוקד של החילוק שלו. האם ההבדל הוא במספר הכובשים – בימי יהושע כולם היו בכיבוש, ואילו בתקופת דוד הכיבוש נעשה רק על ידי אנשי הצבא?

קצת יותר נראה, שהמוקד תלוי בשאלה מה היתה מטרת הכיבוש: יהושע כבש על מנת לחלק את הנחלה של כל עם ישראל. דוד המלך כבש רק לצרכו[1].

לעומת זאת, במסכת עבודה זרה נראה מדברי רש"י כמו האפשרות הראשונה שהצגנו:

סוריא – ארם צובה וסמוכה לארץ ישראל וכיבשה דוד וחיברה לקדושת ארץ ישראל שלא על פי הדבור ובלא ששים ריבוא וקרי ליה כיבוש יחיד.

רש"י שם מוסיף גם, שכיבוש זה נעשה 'שלא על פי הדיבור'[2].

שיטת התוספות

התוספות (עבודה זרה שם ד"ה כיבוש) חולקים על רש"י, ומציעים הסבר אחר:

נראה כל שאין לו רשות לכבש, נקרא חו"ל. דכל זמן שלא כבש כל א"י, לא היה לו רשות לכבוש חוצה לארץ. והכי איתא בספרי פרשת עקב כשכבש דוד ארם נהרים וארם צובה אמר לו הקדוש ברוך הוא סמוך לפלטין שלך לא כבשת ואתה הולך ומכבש חוצה לארץ שנאמר ואת היבוסי יושב ירושלים וגו'.

התוספות מניחים, שגם אם יחיד כבש חלק מארץ ישראל, היא נכנסת בקדושת הכיבוש. לכן, המוקד של ההבדל בין כיבוש יחיד לכיבוש רבים הוא בשאלה אם מה שנכבש הוא בגדר 'ארץ ישראל', או בגדר 'חוץ לארץ'. החידוש של הגמרא הוא, שגם בתוך ארץ ישראל, אם לא היתה רשות לכבוש, הרי זה נחשב גדר חוץ לארץ.

התוספות מציינים, שהמקור לדבריהם הוא הספרי (פרשת עקב, פיסקה נא):

כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו… תלמוד לומר וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם ואחר כך כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו, שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלולים ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ, הרי שכבשו בחוצה לארץ מנין שהמצות נוהגות שם… ואם תאמר מפני מה כבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם אמרת דוד עשה שלא כתורה, התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ והוא לא עשה כן אלא חזר וכבש ארם נהרים וארם צובה, ואת היבוסי סמוך לירושלם לא הוריש. אמר לו המקום את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת, היאך אתה חוזר ומכבש ארם נהרים וארם צובה…

שיטת הרמב"ם

זו לשון הרמב"ם (הלכות תרומות פרק א):

הלכה ב: ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים, אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא א"י כדי שינהגו בו כל המצות, ומפני זה חלק יהושע ובית דינו כל א"י לשבטים אף על פי שלא נכבשה כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.
הלכה ג: הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה אינו כא"י לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כא"י לא הגיעו, ומפני מה ירדו ממעלת א"י מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל א"י אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואח"כ כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כא"י לכל דבר, והארצות שכבש דוד הן הנקראין סוריא.

מדברי הרמב"ם נראה, שהוא מבדיל בין המונח של כיבוש יחיד, ובין הכיבוש של דוד המלך, אף שבגמרא לכאורה משווים ביניהם (שהרי סוריא נכבשה על ידי דוד המלך, ועליה אומרת הגמרא 'קסבר כיבוש יחיד שמיה כיבוש').

לגבי כיבוש יחיד, הרמב"ם כותב כדברי רש"י – יחיד שכבש חלק מארץ ישראל, שלא בתורת נציג של עם ישראל, ועבור כל עם ישראל, הרי זה כיבוש יחיד.

ולגבי הארצות שכבש דוד המלך, הוא נוקט את הסבר הספרי, שהבעיה היתה שהן נכבשו שלא על פי הסדר הראוי.

השאלה היא, מדוע הרמב"ם זקוק לשתי הגדרות?

ביחס לשאלה זו ראיתי דברים בשם הדבר אברהם (סימן י) והרב ישראלי (ארץ חמדה כרך א תוספת ביאור א), הלכו בדרך דומה. נביא כאן את דבריו של הרב ישראלי, בתמצית.

בהלכות מלכים (פרק ה הלכה א) כותב הרמב"ם:

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

הרב ישראלי מבין מלשונו של הרמב"ם בסוף ההלכה, שישנם שני סוגים של מלחמת רשות. לעיתים, המלך נלחם כדי להרחיב גבול ישראל. ולעיתים, הוא נלחם כדי להרבות בגדולתו ושמעו.

במקרה הראשון, המלך כובש עבור עם ישראל. בעצם, עם ישראל הם הכובשים. במקרה השני, הכיבוש הוא של המלך בלבד.

הרב ישראלי מניח, שדוד המלך לא עשה נגד הדין, ולכן ברור שדוד המלך לא היה כובש את סוריא, אם היה צריך לכבוש קודם את היבוסי. אלא, שהאיסור לכבוש את סוריא לפני ארץ ישראל, היא דווקא כאשר מדובר בכיבוש לצורך עם ישראל, אבל דוד המלך כבש את סוריא לצורך עצמו 'להרבות גדולתו ושמעו'. ובשל כך, כיבוש דוד המלך היה כיבוש יחיד ולא כיבוש רבים. נמצא שהלכה ג בהלכות תרומות באה להסביר את הלכה ב  – מפני מה כיבוש דוד היה כיבוש יחיד ולא כיבוש רבים.

 

על כל פנים, עלו בידינו מספר שיטות בהגדרת כיבוש יחיד:

לפי רש"י בגיטין, כיבוש יחיד הוא כיבוש שלא נעשה לצורך עם ישראל.  דוד המלך כבש את סוריא לצורך עצמו, ולא בתורת נציג של עם ישראל. כאמור, בדרך זו מסביר גם הרב ישראלי את הרמב"ם.

השיטה השניה היא, שכיבוש יחיד הוא כיבוש שנעשה שלא כדין. על פי פירוש רש"י במסכת עבודה זרה הבעיה היתה שהכיבוש נעשה שלא על פי הדיבור. כך היא כנראה גם שיטת ר"י מהרפורט המובאת בתוספות בעבודה זרה.

בתוספות הבעיה היא בסדר הכיבוש – דוד המלך יצא לכבוש מחוץ לארץ ישראל, לפני שסיים לכבוש את ארץ ישראל עצמה. ומקורם בספרי.

כיבוש יחיד בתקופת קדושה שניה

כיוון שקדושה ראשונה בטלה, נשאלת השאלה, מדוע בעצם יש חשיבות לשאלה באיזה אופן היה הקידוש הראשון. הרי השאלה החשובה היחידה היא מה קרה בקדושת עולי בבל?

לשאלה זו התייחס המבי"ט (קריית ספר על הרמב"ם, הלכות תרומות פרק א) וכתב:

ונראה דבעינן מלך או נביא ורוב ישראל אפילו לכיבוש ארץ ישראל היינו בכיבוש ראשון אבל כיבוש שני כיון שכבר קדשה ארץ ישראל אף על פי שבטלה כשגלו לא הוצרכו רוב ישראל אלא עזרא וסיעתו קדשוה.

כלומר, קדושה שניה מועילה רק מכח העובדה שהיתה לפניה קדושה ראשונה. אם כן, בסוריא שלא נתקדשה בקדושה ראשונה, גם הקדושה השניה לא תועיל.

בתוך דבריו של המבי"ט מבואר גם, שבקדושה שניה לא צריך שיהיו רוב יושביה עליה, וגם לא צריך מלך ונביא. אלא שאם כן יש להקשות, מדוע הרמב"ם כותב, שאין חיוב הפרשת תרומות ומעשרות בזמן הזה, כשעם ישראל לא עלה כולו לארץ?

באופן פשוט נראה, שההסבר הוא, שאמנם לא צריך כיבוש רבים בקדושה שניה לעצם הקדושה, אבל ישנן מצוות שדורשות את התנאי של ביאת כולכם, ומצוות אלו לא נוהגות מהתורה, אפילו אם הקדושה קדשה מדאורייתא, וכפי שהסברנו בשיעור הקודם.

הציץ אליעזר (חלק י סימן א אות ח – יג) הלך בדרך אחרת. הוא הבין, שאכן הרמב"ם חולק על המבי"ט, וסובר שצריך ביאת רוב ישראל גם בשביל קדושה שניה. ולשיטתו, בזמן עזרא אכן הקדושה היתה רק מדרבנן.

לאור זאת, הוא דן בשאלה מהו גדר 'רבים' הנצרך לכיבוש. הוא מבסס את דבריו על פירוש רבנו גרשום מאור הגולה במסכת ערכין (לב:). הגמא שם דנה בשאלה, האם קדושה ראשונה קידשה לעתיד לבוא. בתוך הדברים, שואלת הגמרא, כיצד מנו שמיטין ויובלות בימי בית שני, שהרי לא היו בו כל ישראל:

ומי מנו שמיטין ויובלות? השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות, עזרא דכתיב ביה "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים ושש מאות וששים הוה מני"?…
א"ר נחמן בר יצחק מנו יובלות לקדש שמיטין

ופירש רגמ"ה:

כל הקהל כאחד ארבע ריבוא. דאפי' עישור מישראל לא היו במקומן דהכי גמירי [דלעולם] אין ישראל פחותים מששים ריבוא כ"ש דלא מנו יובלות.

הציץ אליזר מסיק מדברי רגמ"ה, שאילו היו בעליית עזרא שישים ריבוא, היה נחשב שעלו כל ישראל (אם כי לגבי יובלות אין זה מספיק, שהרי צריך שיתנחלו כדין, ושיהיו כל השבטים וכן הלאה).

וכן מבואר להדיא בדברי הישועות מלכו (הלכות תרומות פרק א הלכה כו), שאילו היו עולים לארץ שישים ריבוא, היו נחשבים 'ביאת כולכם', וממילא חיוב הפרשת תרומות ומעשרות היה מן התורה[3].

אמנם, הרב ישראלי סובר (ארץ חמדה שער ג[4]) שבשביל התחייבות מהתורה צריך שיהיו רוב יושביה עליה, ולא מספיק שישים ריבוא. נושא זה יידון יותר בהרחבה בהמשך, כשנדון בשאלת חיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה[5].

כיבוש הארץ בזמן הזה

איזה מעמד יש לכיבוש הארץ בזמן הזה?

לדעת רש"י, הכיבוש שנעשה על ידי צה"ל הוא כיבוש עבור כל ישראל. אם יש בארץ שישים ריבוא, ממילא הכיבוש הזה הופך להיות כיבוש רבים, ומקדש את הארץ.

אמנם, בדעת הרמב"ם יש מקום לפקפק בכך, שהרי הרמב"ם אומר שכיבוש רבים צריך מלך או נביא. אבל מצינו לשנים מפוסקי זמננו, שכתבו שגם הכיבוש בזמננו מועיל.

הציץ אליעזר (שם אות יד) כתב:

ולכאורה יש עדנה גורם מעכב נוסף כדי שיקרא כיבוש רבים, משום דהא התנאי של כיבוש רבים הוא גם שיהא זה ע"י מלך או נביא ובימינו אין לנו לא מלך ולא נביא.
אך גם לזה נוכל למצוא מזור בעפ"י מה שכותב לבאר לנו הגאון הגראי"ה קוק ז"ל במשפט כהן סימן קמ"ד בדברו על מלחמות החשמונאים כנגד חיילות סוריא בלא מלך, והוא, דנראים הדברים שבזמן שאין מלך ודאי גם שופטים מוסמכים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים עיין שם ביתר אריכות…
וא"כ גם בימינו הנשיא והממשלה והכנסת וכו' שנבחרו מדעת רוב ישראל היושבים על אדמתם, ואשר המה גם יותר מס' ריבוא, במקום מלך הם עומדים בכל הנוגע למצב הכללי של האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם, כדברי המשפט כהן שם, ובפרט בנוגע לצבא – הכיבוש ומפקדיהם שפועלים על דעת כל יושבי הארץ (מלבד מיעוט שאינו ניכר שבטל ברובא דרובא) ועל צבאותיהם נמנים עשרות אלפי אנשי צבא יראים ושלימים וכבשו את השטחים יד ביד עם כל אנשי הצבא על כל סוגיהם וראשיהם. ויעוין להיעב"ץ בקו' ישוב א"י שם שהיה פשוט בעיניו לתת דין כיבוש רבים לכל מה שכבש ירבעם בן יואש, אף על פי שמצינו שהכתוב מעיד עליו (במל"ב י"ד) שעשה הרע בעיני ה' ולא סר מכל חטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל. והיינו כנ"ז.

ובהמשך דבריו כותב הציץ אליעזר, שגם בכיבוש של שטחים שמחוץ לגבולות ארץ ישראל (כמו למשל שטח אילת לסוברים שהיא מחוץ לגבולות הארץ), אם הדבר נעשה במלחמת מגן, שלא היתה ברירה אלא לעשותה, הרי  הכיבוש מועיל לחייבם בתרומות ומעשרות.

כיוצא בדברים אלו כותב גם הרב ישראלי (ארץ חמדה, שער ג סימן יג), שהכיבוש שנעשה היום מועיל.

אמנם, הרב ישראלי מציין שלא ברור שהכיבוש לבדו מועיל, ויתכן שצריך גם קידוש במעשה כלשהו. וכך נוקט הגרש"ז (מנחת שלמה תניינא סימן מו אות ג):

והא דקשיא ליה למר דכיון שהחשמונאים כבשו גם את סוריא שלצד צפון, וכן מהנגב ועבר הירדן מזרחה (כמבואר בירושלמי ובראשונים), א"כ מה טעם אינם חשובים בכלל כבוש עולי בבל?
בתחלה רחש לבי לומר, דכיון שעיקר מעליותא דקדושת עולי בבל שלא בטלה גילה לנו הרמב"ם דהוא מפני שלא זכו בהם ע"י כבוש בחרב ובחנית כי אם בחזקה של מצות המלך, וכיון שכן אפשר דכל מה שכבשו בזמן בית שני בחרבם ובקשתם אף אם נתקדשו לשעתם מ"מ לאחר שגלו משם שפיר בטלה מהם הקדושה כמו שבטלה מהמקומות של כבוש עולי מצרים.
אולם חוזר אני מזה משום דא"כ היינו צריכים לחשב לכל הפחות לענין ערלה וכלאים את סוריא כדין כבוש עולי מצרים כיון דבזמן בית שני היו נוהגים בה לפ"ז כל אותם הדברים מה"ת, ואף גם לענין תרומות ומעשרות אפשר שהיינו צריכים לחושבה כדין כבוש עולי מצרים.
ולכן יותר נראה דרק מה שהחזיקו עזרא וסיעתו "קידשו", אבל מה שכבשו אח"כ לא קדשו, שהרי גם בימי עזרא הניחו הרבה כרכים מלקדשם… וא"כ כמו שהשאירו בימי עזרא מקצת מהארץ שלא רצו לקדשה, כך לא קידשו גם לבסוף כל מה שכבשו בימי הורדוס והחשמונאים…
ואף דמפשטות דברי הרמב"ם משמע שסובר דבכיבוש גרידא מתקדש, וכמו"ש המהרי"ט בח"א סי' כ"ה דמ"ד בשעומדות רגלינו בשעריך ירושלים הרי זה מתקדש בלא שום קידוש, מ"מ כוונת קידוש שפיר צריכים לכו"ע.

על פי הגרש"ז, גם אם לא צריך מעשה קידוש, הרי שצריך כוונת קידוש, וכוונה זו אינה קיימת[6].

עוד סברא שראיתי שכותב הרב ישראלי ('הגבול הדרום מערבי של ארץ ישראל', אמונת עיתך 17[7]):

ואשר לענין כיבוש צה"ל – כשם שכל קנין אינו אלא אם רוצים לקנות, כמו כן גם כיבוש אינו אם אין רואים זאת כקנין. הכיבוש צריך שיהא בו גם מהפקעת הבעלות של היושבים על המקום, ולא רק כיבוש של שלטון מדיני. נראה שכל זה חסר בכיבוש מלחמת ששת הימים. אפילו גדר של "מעלי מיסים" אין כאן, כי אין מעלים מהם מיסים לטובת מדינת ישראל; אדרבא, המדינה עוד מוסיפה להשקיע שם כהנה וכהנה. כמו כן לא סופח המקום למדינה, ולא הופקעו האדמות מרשות בעליהם. ע"כ אין כאן שום דבר מסממני הכיבוש הנחוץ לדינא…
סוף דבר, אין אף נדנוד של ספק ספיקא שאין כאן שום ענין של כיבוש. שאפילו אילו היו מחליטים לספח המקום למדינה – מה שעדיין גם על זה לא הוחלט – עדיין אין זה בגדרי כיבוש, כיון שאין הפקעת הבעלות מהאדמה. ומושג של שלטון מדיני אינו בנמצא בהלכה. ולכל היותר רק בדוגמא של מעלי מיסים, וכנ"ל. מה שכאמור גם זה אינו בכיבוש שלפינו.

כלומר, קדושת ארץ ישראל היא רק כשכובשים אותה על מנת לסלק את היושבים שם, ולהושיב שם את עם ישראל, אבל קדושה שהיא רק החלת ריבונות, אינה נחשבת קדושה.

קדושת אילת והערבה הדרומית

הנושא של הגבול הדרומי של ארץ ישראל יידון בפני עצמו, ושם יתבאר, שישנה מחלוקת אם אילת נמצאת בתוך גבול עולי מצרים.

כאם נדון רק בשאלה חלקית והיא, האם הכיבוש שלנו היום של אילת מועיל לחייבה בתרומות ומעשרות, מתוך הנחה שהיא אינה קדושה בקדושת עולי בבל.

בפשטות, על פי מה שלמדנו לעיל בשם הרמב"ם והתוספות, ישנו תנאי בכיבוש, שקודם יכבשו את כל ארץ ישראל, ורק אחר כך יכבשו שטחים שמחוץ לארץ ישראל. ולכן, אם אילת נמצאת מחוץ לגבולות שטח ארץ ישראל, הכיבוש שלה לא יועיל לחייב בתרומות ומעשרות, וכך כותב גם הרב ישראלי בפירוש (ארץ חמדה חלק א שער ג סימן יג; שם שער ד סימן ח). אמנם, הציץ אליעזר לא מסכים. לדעתו, שלמה המלך כבש את אילת, וחל המקום דין כיבוש רבים, בין אם בגלל שיטת רש"י, שכל שהכיבוש נעשה על ידי רבים ועבור כל עם ישראל חל על זה דין כיבוש (כן כתב בחלק ג סימן כג), או בגלל שיטת השאילת דוד, שלאחר שנתכלו שבעת עממים, שוב אין את הדין של הספרי, שאסור לכבוש ארצות בחו"ל קודם שכובשים מהארץ (ציץ אליעזר חלק י סימן א אות כא):

ועוד דבר גדול אנו למדים מכללות דברי השאילת דוד בזה, והוא, דסבירא ליה דהעיכוב שלא יכולים לכבוש שטחים נוספים כל עוד שלא כבשו כל א"י הוא כל עוד היו קיימים מז' עממים אבל מאחר שנכרתו כבר הז' עממין תו אין תנאי בכיבושים וכל מה שכובשים בהסכם כולם נתקדש, … ויוצא לפי זה שבזמננו אין כבר כ"כ קפידא אם כבשו נוספות לפני שכבשו כל הארץ לגבולותיה, ובלבד שיהא זה ע"י כיבוש רבים ובהסכם מלך וסנהדרין.

והרב יעקב אריאל (באהלה של תורה חלק ג סימן א סוף אות ד) כתב שהספק אם כיבוש מועיל לחלקים הנמצאים מחוץ לגבולות פרשת מסעי, אך בתוך גבולות ההבטחה[8].

נציין עוד דעות פוסקים בעניין:

דעת הרב עובדיה יוסף (ילקוט יוסף שמיטה פרק א סעיף ה) שאילת נחשבת כחוץ לארץ לעניין המצוות התלויות בארץ, ואף לעניין טיול אליה. וכן היא דעת הגרב"צ אבא שאול (אור לציון פרק ו).

[1] וכך היא כנראה שיטת ר' יצחק מהרפורט המופיעה בתוספות בעבודה זרה (כא. ד"ה כיבוש יחיד).

[2] לא כ"כ ברור מה הכוונה שהכיבוש צריך להיעשות על ידי שישים ריבוא. האם כל השישים ריבוא צריכים להיות נוכחים בשדה הקרב?

[3] הציץ אליעזר (שם סוף אות יב) כותב, שמסיבה זו, בימינו שיש שישים ריבוא מעם ישראל בארץ, מסתבר שחזר דין התרומות והמעשרות להיות מהתורה. אמנם, לענ"ד זה דוחק גדול, שהרי בחלקים נכבדים של ימי בית שני מסתבר שהיו בארץ ישראל שישים ריבוא יהודים, ובכל זאת, הרמב"ם כותב שהתרומה בזמן עזרא היתה מדרבנן בלבד.

[4] ראיתי את זה בפרק יג, אבל מן הסתם זה מופיע עוד קודם.

[5] לשמור לדיון הזה. יש שרשור בפורום: מעשרות בזמן הזה – האם לא התקיים כבר "כי תבואו" כמו בביאה ראשונה?

[6] הגרש"ז אינו מסביר מדוע לדעתו לא היתה כוונת קידוש. יתכן שהכוונה למה שכתב הרב יצחק ברנד (כאן http://www.rabbibrand.022.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=25011&kw= ), שכיוון שממילא מחפשים לעשות כל טצדקי כדי להיפטר מקדושת א"י לגבי שמיטה וכו', מן הסתם לא היתה כוונת הכובשים לקדש בקדושת ארץ ישראל.

[7] כאן http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/emunat/17/01706.htm.

[8] לא נתברר לי מה מקור ספקו. הוא מפנה לרב ישראלי, שבפירוש כותב שאין כיבוש מועיל במקרה כזה.