מצוות תפילין מופיעה בשתי הפרשיות של קריאת שמע. בשתי פרשיות אלו, מצוות התפילין היא חלק מהאופן שבו אנו מקפידים שדברי ה' יהיו בתודעתנו באופן מתמיד:

וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם – בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ, וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ, וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

וכך כותב גם הרמב"ם (הלכות תפילין פרק ד הלכה כה):

קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא, אמרו עליו על רב תלמידו של רבינו הקדוש שכל ימיו לא ראוהו שהלך ארבע אמות בלא תורה או בלא ציצית או בלא תפילין.

הרמב"ם מדגיש את הקשר בין התפילין ובין הציצית, וניתן להוסיף לכך גם את המזוזה שבה עסקנו בשבוע שעבר. חשוב לציין, שהתפילין הם  תזכורת קבועה לדברי ה', בגלל שהם אמורים להיות על האדם כל היום, שלא כפי שאנו נוהגים היום.

פן נוסף שקיים אולי במצוות תפילין, הוא בעצם החזות שהיא מעניקה. מי שמתעטף בציצית ומניח תפילין, הרי הוא עטור במדיו של הקב"ה. בדומה לאופן שבו הדם על המזוזות ועל המשקוף בבתי בני ישראל במצרים הבדיל בינם ובין בתי המצרים, הרי שהתפילין מדגישים את היותנו עמו של הקב"ה. כך דרשו חז"ל (מנחות לה:) את הפסוק (דברים כח): "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ": "רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש".

התפילין אינם רק תזכורת כלפי המניחים אותם, אלא גם כלפי שאר העולם. מי שהולך עם תפילין, הרי הוא כעבד החתום בחותמו של הקב"ה.

בהמשך הגמרא דורשת גם את הפסוק (שמות לג): "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ". וכך אומרת הגמרא:

אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: מלמד שהראה לו הקב"ה למשה קשר של תפילין.

ומפרש רש"י:

הקב"ה מניח תפילין כדאמר לעיל דמשום תפילין של ראש יראו העובדי כוכבים כדכתיב "ויראו ממך".

התפילין נתפסות כחלק מהקב"ה, מתוך שיש בראייתן מעין ראיית כבודו. משום כך כל עמי הארץ יראים מפני ישראל, מפני שהאדם המניח תפילין מידמה לקב"ה המניח תפילין. מכאן ששם ה' הנקרא על האדם בתפילין הוא לא רק משום שבאותיות שבבתים וברצועות מופיע השם ש-ד-י,  אלא משום שתפילין הם חלק מלבושו של הקב"ה.

אולי בדרך זו ניתן לבאר מדרש נוסף. הגמרא במסכת ראש השנה (יז.) אומרת, שמי שאינו מניח תפילין נחשב 'פושעי ישראל בגופן'. מדוע דווקא אי הנחת התפילין, מכל עברות שבתורה גורמת לאדם להיחשב כפושע ישראל?

על פי מה שאמרנו, התפילין הם ביטוי לנכונות שלנו להזדהות שלנו עם הקב"ה בריש גלי. מי שאינו מניח תפילין, הרי הוא כביכול 'מתבייש' בכך שהוא עבד ה'. זהו רצון להוציא את עצמו מן הכלל, בדומה למי שאינו רוצה להיות נימול, או להקריב קרבן פסח. במילה ובפסח יש כרת, ובמי שאינו מניח תפילין, אף שאינו נכרת, אבל הוא 'פושע ישראל בגופו'.