שאלה
יש לנו מכשיר ידני להכנת פסטה. לוקחים את הבצק, מכניסים למכשיר, והוא מרדד אותו.
אחרי כן, המכשיר גם חותך את הבצק לרצועות ארוכות, כך שנוצרת הפסטה.
האם מותר להשתמש בו ביום טוב?
תשובה
מותר להשתמש במכשיר זה ביום טוב.
נימוקים
א. היתר מלאכת לישה ביום טוב
כידוע, מותר לעשות ביום טוב מלאכת אוכל נפש. לא כל מלאכה האסורה בשבת הותרה, כאשר היא נעשית לצורך אוכל נפש. למשל, מבואר כבר במשנה (ביצה כג:) שאסור לצוד ביום טוב, וישנן דוגמאות נוספות למלאכות שנאסרו. הראשונים דנים בשאלה אם המלאכות שנאסרו אסורות מהתורה או מדרבנן, ולא ניכנס כאן לדיון הזה.
על כל פנים, מלאכת לש בוודאי מותרת ביום טוב, כמבואר בגמרא בכמה מקומות, וכך ברמב"ם (יום טוב, א, ח) ובשו"ע (או"ח תקו, ג).
לכן, ניתן להכין גם את הבצק ביום טוב, וקל וחומר שאין איסור מצד הרידוד של הבצק.
ב. האם חיתוך הבצק נחשב טחינה
הגמרא במסכת שבת (עד:) דנה במלאכת טוחן:
והטוחן. אמר רב פפא: האי מאן דפרים סילקא – חייב משום טוחן. אמר רב מנשה: האי מאן דסלית סילתי – חייב משום טוחן.
ופירש רש"י:
דפרים סילקא – מחתכו הדק. דסלית סילתי – עצים דקים להבעיר אש.
כלומר, אדם שמפורר גוש עץ לחתיכות קטנות, חייב משום מלאכת טוחן. אם כן, אולי נאמר, שביצירת הרצועות הדקות של האטריות יש משום טוחן?
אלא שכלל נקוט בידינו, שאין טחינה אחר טחינה (רמ"א, שכא, יב), וכיוון שהבצק מוכן מקמח שהיה טחון כבר, ממילא אין ב'טחינת' הבצק משום טוחן. ואמנם, בשבת אסור להשתמש בכלי המיועד לטחינה גם אם טוחנים דבר שאין בו איסור טחינה (כגון לגרר גבינה במורג חרוץ, כמבואר בשו"ע שכא, י), אבל ביום טוב, אין איסור כזה, לכל הפחות, כשמדובר בדבר שהיה טחון כבר, וכמבואר ברמ"א (תקד, ג):
ומותר לגרור גבינה ביום טוב על הכלי שהוא מורג חרוץ, מיהו צריך שינוי מעט, כמו דיכת מלח. והוא הדין מצות, בלא שינוי, משום דאין טחינה באוכלין שהיו טחונין תחלה
לכן, גם אם נדון את המכשיר החותך את הבצק לרצועות דקות כטוחן, הרי שביום טוב, מותר להשתמש בו.
ג. טרחה יתירה
באופן כללי, התורה מתירה לעשות מלאכות אוכל נפש ביום טוב, למרות שזה יוצר טרחה ביום טוב, אם הדבר משפר את טעמו של המאכל. כלומר, מותר לטרוח כדי ליהנות מאוכל טעים יותר. ורק כאשר ניתן לעשות את המלאכה מאתמול בלי שום שינוי לרעה בטעמו של המאכל, דעת חלק מהראשונים, כמו המהרי"ל ואור זרוע, שיש להחמיר ולא לעשות את המלאכה ביום טוב עצמו (כמובא ברמ"א תצה, א). במשנ"ב (שם סק"ח) כתב להדיא, שלישה נחשבת מלאכה שמותר לעשותה ביום טוב עצמו, גם לשיטה זו, "שאין לחם שנילוש ונאפה היום כלחם שנילוש ונאפה מאתמול".
אלא שבגמרא במסכת ביצה (יד.) נאמר:
תנו רבנן: אין עושין טיסני, ואין כותשין במכתשת… הכי קאמר: מה טעם אין עושין טיסני – לפי שאין כותשין במכתשת.
ופירש רש"י:
אין עושין טיסני – ביום טוב, שטורח גדול הוא שכותש החטין עד שנחלקים לארבעה.
כיצד יודעים אם הכנת מאכל כלשהו היא טורח גדול, שאסור לעשותו?
בברייתא בפסחים (לז.):
תניא נמי הכי, בית שמאי אומרים: אין אופין פת עבה ביום טוב, ובית הלל מתירין.
ופירש רש"י:
פת מרובה – הרבה חררין ביחד, ולאו משום חימוץ נקט לה, ובחררין דקים קאמר ומשום דקא טרח טירחא דלא צריך הוא.
כלומר, לדעת בית שמאי אין להכין הרבה פת ביחד, כשמדובר בהכנה של הרבה פיתים דקות, משום טירחה יתירה. אלא שבית הלל מתירים. וכך כתב במשנה ברורה (תקו, סקל"ב):
והוא הדין שמותר לו לאפות חררין דקים מאד אף על גב דטרח הרבה בעריכת ובלישת כל אחת ואחת.
מדוע מותר לאפות חררים דקים מאוד, למרות שניתן לאפות סתם פת עבה?
מסתבר שהתשובה היא, שבמקום שאין הבדל במאכל המתקבל, יש להימנע מטירחה יתירה. כלומר אין הבדל משמעותי בין כתישת גרגרי חיטה לשלושה חלקים, או לארבעה חלקים, ולכן הכתישה היתירה, נחשבת כטירחה שלא לצורך. אבל פת של חררים דקים ממלאת תפקיד אחר בסעודה, לעומת פת עבה (כעין ההבדל בין עלי בלינצ'ס ובין לאפה. אי אפשר להכין בלינצ'ס ממולא מלאפה ממולאת), ולכן מותר לאפות פת כזו ביום טוב.
לא מצינו בשום מקום דרישה, להשתמש דווקא במאכלים קלים להכנה ביום טוב.
לכן, מי שרוצה לאכול דווקא פסטה, ורוצה לאכול פסטה מבצק טרי, המכשיר הנ"ל רק ממעט את הטירחה שלו, ולכן אין סיבה לאסור את השימוש במכשיר שכזה, גם מצד טירחה.