בפוסט הקודם הצגנו את שיטתו של הרמב"ם ביחס לאיסורי הכישוף השונים. הרמב"ם סבור שכל סוגי הכישוף הם דברים שאינם פועלים באמת, אלא הם כולם אחיזת עינים. כאמור, לדעת הרמב"ם כל איסורי כישוף מבוססים על כך שאדם מתפתה להאמין בדבר שאינו הגיוני, והתורה אסרה את הדברים האלו, מחשש שאדם יטה בעקבות כך גם להאמין בעבודה זרה.

אולם, כבר בתורה אנו נתקלים בחרטומים, שנראה שהם עושים מעשי כשפים. וגם בחז"ל, ישנם מקורות רבים שמהם נראה שחז"ל האמינו שכשפים פועלים. מקורות אלו הובילו ראשונים רבים לומר, שכישוף הוא תופעה קיימת. אם כן, מדוע היא אסורה?

מדברי הרמב"ן (דברים יח, ט) עולה, שהוא הבין שיש כאן שתי קבוצות של איסורים. קבוצת איסורים אחת, עוסקת באיסור לגלות את העתיד בדרכים מסויימות. הוא הבין שמעונן הוא זה שמנבא את העתיד על פי העננים, והמנחש מנבא את העתיד על פי ציוץ הציפורים. קבוצת האיסורים השניה היא הכישוף, והיא השפעה על אופן התנהלות העולם בדרכים פסולות, כפי שעוד נסביר להלן. שתי קבוצות האיסורים האלו אינן שקולות. האיסור לשנות את העולם בדרכים פסולות מוגדר כ'תועבה', ואילו האיסור לדעת את העתיד, אינו 'תועבה'. הפעם נדון באיסור ללכת למעוננים ומנחשים כדי לדעת את  העתיד.

הרמב"ן מסביר את עם האיסור:

ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש, שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה…

נראה מדבריו, שהיות שאנו יכולים לפנות אל הנביאים, שדבריהם מדוייקים יותר, נאסר עלינו לפנות אל המנחשים והקוסמים, שדבריהם אינם מדוייקים כל כך. אלא שהרמב"ן אינו מסביר בדיוק מדוע אסור לפנות למנחשים – מה הבעיה בכך שדבריהם אינם מדוייקים?

בהמשך, מסביר הרמב"ן את הפסוק " תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱ-הֶיךָ" החותם את פרשת האיסורים של הכישוף:

וטעם תמים תהיה עם ה' א-היך: שנייחד לבבנו אליו לבדו, ונאמין שהוא לבדו עושה כל והוא היודע אמתת כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש העתידות, מנביאיו או מאנשי חסידיו רצוני לומר אורים ותומים. ולא נדרוש מהוברי שמים ולא מזולתם, ולא נבטח שיבואו דבריהם על כל פנים, אבל אם נשמע דבר מהם נאמר הכל בידי שמים, כי הוא א-הי הא-הים עליון על הכל היכול בכל, משנה מערכות הכוכבים והמזלות כרצונו מפר אותות בדים וקוסמים יהולל. ונאמין שכל הבאות תהיינה כפי התקרב האדם לעבודתו. ולפיכך אחר אזהרת שאלת העתידות מקוסם ודורש בעד החיים אל המתים אמר שתהיה תמים עם השם בכל אלה, ולא תירא ממגיד עתיד אבל מנביאו תדרוש ואליו תשמע.

כאן מוסיף הרמב"ן נדבך, הגורם להבהרת האיסור בהליכה למעוננים ומנחשים. ההבדל המהותי בין ידיעת העתידות על פי הנביא ובין הידיעה על פי המעונן ומנחש, הוא בשאלה האם רואים את העתיד כדבר דטרמיניסטי, התלוי באירועים טבעיים, או שרואים את העתיד כדבר התלוי במצבו הרוחני של האדם. אנו מאמינים שמצבו הרוחני של האדם משפיע על עתידו. גם אם המנחשים והמעוננים רואים משהו בעתידו של האדם, אם יחטא או יעשה תשובה, העתיד יכול להשתנות.

יש לציין, שדברי הרמב"ן האלו מאפיינים את שיטתו גם במקומות אחרים. בסוף פרשת בחוקותי, אגב פרשת הקללות והברכות, מסביר הרמב"ן כיצד היה מן הראוי שנתנהל בעולם:

והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו… אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם

כלומר, במצב אידאלי, אין כל טעם לעסוק ברפואה. מי שחולה, לא צריך ללכת לרופא, אלא לחזור בתשובה. שהרי העתיד, ובכלל זה הבריאות והחולי, אינם תלויים בהווה החומרי, אלא במצבו הרוחני של האדם. אמנם, הרמב"ן מסייג את הדברים:

והוא מאמרם  שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים. וזו היא כונתם באמרם "ורפא ירפא – מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו…
ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים:

בפועל, בני האדם בחרו ללכת לרופאים, ולא לסמוך על הקב"ה, ועל כן מותר גם לרופא לרפא, אף שאין זה המצב הרוחני האידאלי של האדם, לדעת הרמב"ן (נציין, שדעת הרמב"ם בעניין שונה לחלוטין, כמבואר בדבריו בפירוש המשנה פסחים ד, ט). אם נמשיך את קו המחשבה הזה נאמר, שאולי לדעת הרמב"ן היה עדיף שלא לעסוק בשום מדע שקשור לחיזוי העתיד, כגון מטרולוגיה וכדומה, ויש בכך פגם אולי באמונה.

למעוניינים בהרחבה הלכתית בעניין, כדאי לראות גם את תשובתו של האגרות משה (אורח חיים ב, קיא).

כאמור, הסברנו, שלדעת הרמב"ן איסורי כישוף כוללים שתי קבוצות. קבוצה אחת, קשורה לחיזוי העתיד, ועליה דיברנו עד כה. כעת נעסוק בקבוצה השניה, של האיסורים על התערבות בטבע בדרכים מאגיות.

כך מסביר הרמב"ן (דברים יח, ט) את האיסור הזה:

ועתה דע והבן בעניני הכשפים, כי הבורא יתברך כאשר ברא הכל מאין עשה העליונים מנהיגי התחתונים אשר למטה מהן, ונתן כח הארץ וכל אשר עליה בכוכבים ובמזלות לפי הנהגתם ומבטם בהם כאשר הוא מנוסה בחכמת האיצטגנינות, ועשה עוד על הכוכבים והמזלות מנהיגים מלאכים ושרים שהם נפש להם. והנה הנהגתם מעת היותם עד לעולם ועד, גזירת עליונים אשר שם להם. אבל היה מנפלאותיו העצומות, ששם בכח המנהיגים העליונים דרכי תמורות, וכחות להמיר הנהגת אשר למטה מהם, שאם יהיה מבט הכוכבים בפנים אשר כנגד הארץ טובה או רעה לארץ או לעם או לאיש, ימירו אותם הפנים העליונים עליו להפך במבט עצמו, כענין שאמרו תמורת ענג נגע. ועשה כן, להיות הוא יתברך שמו מהשנא עדניא וזמניא, קורא למי הים לעשות בהם כרצונו, והופך לבקר צלמות, מבלי שינוי טבעו של עולם, ושיעשו הכוכבים והמזלות מהלכם כסדרן:
ועל כן אמר בעל ספר הלבנה החכם בנגרמונסי"א, כשהלבנה והיא נקראת גלגל העולם בראש טלה על דרך משל, ויהיה פניו מול פלוני, תעשה תמונה לדבר פלוני ויוחק בה שם השעה ושם המלאך הממונה עליה מן השמות ההם הנזכרים באותו הספר, ותעשה הקטרה פלונית בענין כך וכך, יהיה המבט עליה לרעה לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס, וכאשר תהיה הלבנה במזל פלוני תעשה תמונה והקטרה בענין פלוני לכל טובה לבנות ולנטוע. והנה גם זה הנהגת הלבנה בכח מנהיגיה, אבל ההנהגה הפשוטה אשר במהלכה הוא חפץ הבורא יתברך, אשר שם בהם מאז, וזה היפך. וזה סוד הכשפים וכחם שאמרו בהם (חולין ז ב) שהם מכחישים פמלייא של מעלה, לומר שהם היפך הכחות הפשוטים והם הכחשה לפמלייא בצד מהצדדין, ועל כן ראוי שתאסור אותם התורה שיונח העולם למנהגו ולטבעו הפשוט שהוא חפץ בוראו.

דברי הרמב"ן קשים מעט להבנה, אבל בתמצית, הרמב"ן כותב שלכוכבים ולמזלות יש יכולת להשפיע על האופן שבו העולם מתנהל. אלא, שיש התנהלות שהיא כדרך העולם, ויש התנהלות שהיא 'היפך הכוחות הפשוטים'. התורה רוצה שהעולם יתנהל כדרכו, ולא שהעולם יתנהל בחריגה מדרך הטבע.

מדברי הרמב“ן עולה, שאיסור כישוף אינו קשור בעצם השימוש במאגיה, ובחז“ל נראה שהם מאמינים בכוחות שונים ובפעולות סגוליות. הרמב“ן בא לסייג ולומר, ששימוש שהוא ’חלק מהסדר הטבעי‘ מותר, ואילו שימוש שעניינו לחרוג מהסדר הטבעי, אסור.

מה נחשב ’סדר טבעי‘? אולי ניתן לשפוך אור על שאלה זו מהמשך דברי הרמב“ן:

וגם זה מטעמי איסור הכלאים, כי יבואו מן ההרכבות צמחים יעשו פעולות נכריות יולידו שינויים ממנהגו של עולם לרע או לטוב, מלבד שהן עצמן שינוי ביצירה

והרחיב בכך גם באיסור כלאים (ויקרא יט, יט):

והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א), והוא סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקדוש ברוך הוא בעולמו כל הצורך ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל…
אסר אף כלאי זרעים, מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין. ואסור לחרוש בשור ובחמור, מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת ויבאו לידי הרכבה:

כלומר, גם כלאי זרעים אסורים, משום שהם מולידים שינויים במנהגו של עולם. למרות ששם לא נעשה שום דבר באמצעים מאגיים. אולי המסקנה העולה מהדברים היא, שבכל פעם שבו יוצרים משהו חי (כמו צמחים) שאינם קיימים בטבע באופן טבעי, זה חריגה מהסדר של הטבע.

דברי הרמב"ן האלו הם בסיס לדיון נרחב במגוון סוגיות שקשורות לאופן שבו האדם יכול להתערב בטבע, בעיקר בהיבטים שקשורים לשימוש בגנטיקה. האם מותר לעשות צמחים או בעלי חיים משופרים גנטית? האם הפריה מלאכותית מותרת? ועוד נושאים רבים.

הדילמה נובעת מכך שהגמרא בפסחים (נד.) אומרת:

אמר רבי יוסי ב' דברים עלו במחשבה לבראות בערב שבת, ולא נבראו עד מוצאי שבת. ובמוצאי שבת נתן הקדוש ברוך הוא בינה באדם מעין דוגמא של מעלה, ונטל ב' אבנים וטחנן זו בזו, ויצא מהן אור. והביא ב' בהמות, והרכיב זו על זו, ויצא מהן פרד.

מדברי הגמרא נראה, שהמצאת האש והרכבת בהמות היא פעולה אנושית, אבל בגדר בריאתו של הקב“ה. היכן עובר הגבול בין חריגה אסורה ובין שיפור הטבע המותר? כאמור, נושא זה נדון בהרחבה בשנים האחרונות בגלל היכולות הטכנולוגיות החדשות, בעיקר בתחום הגנטיקה, ולא באתי אלא לפתוח פתח למעוניינים להכיר את הנושא.