שאלה
לפני כעשרים שנה הייתי במצב כלכלי קשה, ולכן הבטחתי לקב"ה, שאם יהיה לי הרבה כסף, לא אסתפק במעשר כספים לצדקה, אלא אתן חומש.
כמה זמן לאחר מכן, קיבלתי ירושה מכובדת מאוד, ובהחלט חשבתי שאני במצב של "יש לי הרבה כסף". אבל לבושתי, לא נתתי חומש מהירושה לצדקה. במקום זה, החזרתי חובות בסך השווה לחומש הירושה. גם כי חשבתי שחשוב להחזיר חובות, והוריתי לעצמי היתר, שזה קודם לצדקה, וגם כי לא רציתי שאשתי תכעס עלי, שאני נותן הרבה צדקה, כשאנחנו לא תמיד במצב כלכלי טוב.
אחרי כמה זמן כספי הירושה נגמרו, ואנחנו שוב במצב כלכלי לא טוב במיוחד. אני חושש, שזה גם בגלל שלא קיימתי את ההבטחה לקב"ה.
אני לא זוכר אם ההבטחה הזו היתה במחשבה בלבד, או שהוצאתי אותה מפי, ואם היתה בלשון הבטחה או בלשון נדר. האם אפשר להישאל עכשיו על הנדר הזה? האם אני צריך להישאל על הנדר הזה?
תשובה
ישנם כמה צדדים לחשוב, שאולי בכלל הנדר שלך לא חל.
עם זאת, כיוון שאין הדבר מבורר כל כך, הדבר הנכון לעשות הוא שתישאל על נדרך, ואת זה מותר לעשות, כפי שביארתי בנימוקים באות ד -ה.
נימוקים
א. נדר לתת צדקה
הברייתא בנדרים (כ.) אומרת:
תנא: לעולם אל תהי רגיל בנדרים, שסופך למעול בשבועות.
ובהמשך (כב.) מובאים דבריו של שמואל, שהנודר נקרא רשע. עם זאת, הראשונים מסייגים את הדברים, ואומרים שלפעמים מותר לאדם לנדור, ואולי אף מצווה בכך. כך למשל כותב הרמב"ם (נדרים יג):
הלכה כג: מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח, כיצד כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים… וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים נדרים סייג לפרישות. הלכה כד: ואף על פי שהן עבודה (לשם) לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר.
בהמשך סוגיית הגמרא (שם) אומרת הברייתא:
תניא, ר' נתן אומר: הנודר – כאילו בנה במה, והמקיימו – כאילו מקריב עליו קרבן.
ופירשו הר"ן (על הדף), הרמב"ם (שם הלכה כה) והטור (יו"ד רג), שאם נדר, טוב היה לו שישאל על נדרו, וזה שקיים את נדרו הוא חטא. גם כאן, הרמב"ם (וכן הוא בסמ"ג):
אמרו חכמים כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו, במה דברים אמורים בנדרי איסר אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא ישאל עליהן אלא מדוחק שנאמר נדרי לה' אשלם.
הרא"ש (נדרים א, ח) כותב, שגם בצדקה, אדם צריך להתרחק מלנדור. עם זאת, התוספות (חולין ב ד"ה אבל) כותבים, שכאשר אדם נמצא בשעת צרה הוא רשאי לידור, כעין מה שעשה יעקב אבינו בשעה שברח מפני עשו.
נמצא, שעצם ההבטחה של אדם לתת יותר צדקה כשיתעשר, היא דבר ראוי.
עם זאת, השאלה אם בנדון דידן יש להבטחה הזו תורת נדר, תלויה בעוד כמה נקודות, וכפי שנפרט לקמן.
ב. רק גמר בלבו
בנדון דידן, לא ברור אם השואל נדר בפיו ממש, או שרק גמר במחשבתו לתת חומש לצדקה. האם צדקה שאדם רק גמר בלבו מחייבת אותו?
הגמרא בשבועות (כו:) אומרת:
אמר שמואל גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו שנאמר לבטא בשפתים.
מיתיבי "בשפתים" – ולא בלב. גמר בלבו מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם בשבועה. הא גופה קשיא אמרת בשפתים ולא בלב והדר אמרת גמר בלבו מנין?…
אמר רב ששת תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורין. גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת סתם מנין ת"ל לכל אשר יבטא האדם.
מדברי שמואל עולה, שצריך להוציא את השבועה בפה, ולא מספיק מה שמתכוון לנדור בלב, וכך נפסק גם בשולחן ערוך (יו"ד רי, א; שם רלט, א).
ובהמשך הסוגיה שם:
מיתיבי: מוצא שפתיך תשמור ועשית – אין לי אלא שהוציא בשפתיו, גמר בלבו מנין? ת"ל: כל נדיב לב! שאני התם, דכתיב: כל נדיב לב. וניגמר מינה! משום דהוו תרומה וקדשים שני כתובין הבאין כאחד, וכל שני כתובין הבאין כאחד אין מלמדין.
כלומר, בתרומה וקדשים, אין הדין כן, אלא בתרומה וקדשים, אדם יכול להקדיש במחשבה בלבד, בלי להוציא בשפתיו, משום הפסוק "כל נדיב לב", וכן פסק הרמב"ם (מעשה הקרבנות יד, יב).
אם כן, נדרי איסר, כלומר שאדם אוסר על עצמו דבר מסויים בנדר, מתקיימים רק כשאדם מוציא בשפתיו. אבל נדרי הקדש ותרומה חלים גם במחשבה בלבד.
הראשונים נחלקו, כיצד לדון כשאדם נודר לתת צדקה – האם הם כנדרי איסור או כנדרי הקדש. בשו"ת הרא"ש (כלל יג סימן א) כותב שצדקה צריך להוציא מפיו, כנדרי איסור. אבל במסכת תענית (פרק א סימן יג) כתב הרא"ש שצדקה דומה לנדרי הקדש, שמתחייב במחשבה בלבד, וכן היא דעת ראשונים נוספים. המחבר (חושן משפט ריב, ח) מביא את שתי הדעות ואינו מכריע[1], והרמ"א (יו"ד רנח, יג) כותב שהעיקר שבצדקה אומרים שמחשבתו מחייבתו. ואמנם, בפת"ש (סקט"ו) מביא משו"ת דת אש, שנקט לקולא, שאין נדרי צדקה חלים במחשבה, אבל המהרשד"ם (יו"ד קנח) והחכמת אדם (כלל קמח סעיף ז) נקטו לחומרא.
למרות זאת, בנדון דידן, יש צד לומר שאם לא הוציא בשפתיו, אין חיוב צדקה רק על פי מחשבתו. זאת על פי מה שכתב בשו"ת יהודה יעלה (יו"ד שלג):
לעניות דעתי, נודר בעת צרה גם נדרי הקדש בעינן דיבור דוקא קרא כדכתיב וידר יעקב נדר לאמר דייקא וכן וידר ישראל נדר לה' ויאמר וכו' וישמע ה' בקול ישראל וכו' בקול וכו' דייקא. וחז"ל דרשו ביעקב נדר לאמר לדורות שלא שייך כן בגמר בלבו לבד שאין יודע בו אחר מה שבלבו של זה וקרא כל נדיב לב עולות נמי דוקא נדיב לב מה שבא בנדבה סגי בלב.
סברא נוספת מציע בשו"ת בית שלמה (יו"ד ב סימן פח):
נראה לעניות דעתי, דאף אם נאמר דצדקה מהני בלב, גמר בלבו, היינו בגמר בלבו שיהיה סלע זה צדקה, או ליתן סלע לצדקה בלי שום סיבה או תנאי, בזה סברי דמהני קבלה בלב. אבל באם לא גמר בלבו ליתן רק ע"י תנאי או סיבה שאפשר שלא יהיה חייב עליו, כשלא יהיה הסיבה או קיום התנאי, זה לא הוי גמר בלבו, דהא עדיין לא נגמר לגמרי, וגם לא נתרבה מכל נדיב לב, דהא לא התנדב על צד הודאי…
ואפשר דמשום הכי אמר יעקב אבינו ע"ה אם יהיה א-הים עמדי כו', ולא היה סגי במחשבה, דהא בלאו הכי לא היה שום אדם שם והש"י יודע מחשבות, ולענין נדר צדקה סגי בלב. ויש לומר דמהאי טעמא הוא דמשום שנדר שלו היה על ידי תנאי דייקא, בזה לא מהני בלב וצריך דיבור דוקא.
והוא הדין בנדון דידן, שהשואל עשה ממש כיעקב אבינו, ולדעתו של הבית שלמה, רק אם יאמר בפיו יועיל במקרה כזה.
אמנם, הוא מסיים, שלא היה סומך למעשה על החידוש הזה, אבל היה מצרפו לצדדים נוספים.
ג. מסירת המודעה בערב ראש השנה
המשנה בנדרים (כג.) אומרת:
רבי אליעזר בן יעקב אומר: אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.
ובגמרא שם:
וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל, לא שמע ליה ולא אתי בהדיה!
כלומר, איך תועיל העצה, שיאמר בקול "כל נדר שאני עתיד לידור…" הלא אם כן, חברו יקשיב לו, ולא ירצה לבוא לאכול עמו, שהרי יודע שאין כאן נדר באמת? הגמרא מתרצת:
חסורי מיחסרא והכי קתני: הרוצה שיאכל אצלו חבירו ומסרב בו ומדירו – נדרי זירוזין הוא. והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה, יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל, ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר.
הגמרא שואלת מיד – אם בשעה שנודר זכר את מה שאמר בערב ראש השנה, הרי אדרבה, מן הסתם היתה כוונתו לנדור למרות מה שאמר בערב ראש השנה, והגמרא מביאה שני תירוצים:
אמר אביי, תני: ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר.
כלומר, מה שהמודעה מועילה, זה בתנאי שבשעת הנדר, לא זכר את המודעה. אבל אם בשעת הנדר זכר את המודעה, הרי הוא נודר למרות המודעה, וממילא המודעה אינה רלוונטית.
לאחר מכן, הגמרא מביאה תירוץ נוסף:
רבא אמר: לעולם כדאמרינן מעיקרא, הכא במאי עסקינן – כגון שהתנה בראש השנה ולא ידע במה התנה, והשתא קא נדר, אי זכור בשעת הנדר ואמר על דעת הראשונה אני נודר – נדריה לית ביה ממשא, לא אמר על דעת הראשונה אני נודר – עקריה לתנאיה וקיים לנדריה.
לפי רבא, מדובר גם כן במי שהתנה בערב ראש השנה, אבל המודעה היתה, שרק חלק מנדריו לא יחולו. ולכן, אם בשעה שמדיר את חברו זוכר את המודעה, הרי נודר על דעת המודעה, שהנדר לא יחול, ואם אינו זוכר, אין זה בכלל הנדרים שנדר לגביהם במודעה.
דעת רוב הראשונים היא, שרבא אינו חולק על אביי, אלא רק מעמיד את המשנה במקרה אחר. ואם כן, הלכה גם כאביי, שאם עשה מודעה על כל נדריו בערב ראש השנה למשל, ואינו זוכר את המודעה בשעת הנדר, הנדר לא יחול. כך נוקט הרא"ש (בפירושו על אתר), וכן היא דעת הר"ן (על הדף).
לעומת זאת דעת ר"י המובאת בתוספות (ד"ה רבא) והריב"ם והראבי"ה, שרבא חולק על אביי, וכיוון שהלכה כרבא במחלוקותיו עם אביי, נמצא שאין הלכה כאביי, ותנאי כזה אינו מועיל.
הרמב"ם (נדרים ב, ד) כותב:
מי שהתנה קודם שידור ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהן או הרי הן בטלים וכיוצא בדברים אלו ואחר כך נדר, אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר הרי נדרו קיים שהרי בטל התנאי בנדר זה, ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר, אף על פי שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל, ואף על פי שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם.
ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור.
בפשטות, דעת היש מי שמורה שהזכיר הרמב"ם בסופו היא דעת הר"י ודעימיה, וכפי שכתבו הרדב"ז, הלחם משנה ועוד בדעת הרמב"ם.
מביא בסתם את הדעה המקילה, וביש אומרים את דעת הר"י, ומסיים "ויש לחוש לדבריהם", וגם הרמ"א (סוף סעיף א) כותב שאין סומכים על מודעה זו בלא שאלה לחכם, כי אם לצורך גדול. ועל כן, מסירת מודעה כשלעצמה אינה מועילה כדי לבטל נדר שאדם נודר, אם לא במקום צורך גדול.
אלא שבמנחת שלמה (חלק א סימן צא אות כ) כתב:
נראה לעניות דעתי, דלענין זה דנקטינן שכל האומר אשנה פרק זה נדר גדול נדר לא-לקי ישראל, והוא הדין במי שאומר לעשות חסד עם חבירו ושאר מצוות, דאפילו לא אמר ממש בלשון נדר והתחייבות, אפילו הכי דינו כנדר משום דרשא דבפיך זו צדקה, והוא הדין לשאר מצוות… מסתבר דשפיר מהני מה שרגילים להתנות בערב ראש השנה וביום הכיפורים דאינו רוצה כלל שיהיה נדר, דכיון שהוא עצמו הרי אין כוונתו כלל לנדר או שבועה ורק התורה עשאתו כנדר, ולכן בכה"ג שגילה דעתו מקודם והתנה בפירוש דאינו רוצה כלל שיהיה נדר, מהיכי תיתי נימא שאף בכגון דא הרי זה נעשה נדר גם נגד תנאי מפורש שהתנה בריש שתא דאינו רוצה שיהא נדר? ולכן נראה לעניות דעתי דכל שהוא אומר סתם ולא בלשון נדר, הרי זה חשיב כאומר בפירוש בלי נדר…
ונראה לפי זה, דאף שנפסק בשו"ע (יו"ד רג, ד) "דאם פוסקים צדקה וצריך לפסוק עמהם יאמר בלי נדר", ועיין שם בש"ך (סק"ד) דאם פוסק סתם הוה ליה נדר, נראה דמיירי בפסיקה כזו שהוא ממש מתחייב בחיוב גמור, או כדאמרן קודם דמיירי במי שלא עשה תנאי בראש השנה. אבל מכל מקום, מסתבר דבדברי מצוה שרגילים בני אדם לומר שפיר מהני הביטול שעושים בערב ראש השנה ויום הכיפורים.
לאור האמור, בנדון דידן, אם השואל לא השתמש בלשון נדר, יש מקום לומר שהנדר לא חל כלל, משום שמן הסתם מסר מודעה בערב ראש השנה, וגם היה ב'כל נדרי' בליל יום הכיפורים.
נמצא, שבנדון דידן יש שני צדדים לומר שאין הנדר חל כלל:
ראשית, על הצד שהנדר היה במחשבה בלבד, נחלקו הראשונים אם יש דין נדר, ובפרט בנדר בעת צרה, שיש מהפוסקים שכתבו שאפילו לדעה המחמירה, במקרה כזה אין הנדר חל במחשבה בלבד.
ושנית, מצד המודעה שמוסרים בערב ראש השנה.
אמנם, הצד הראשון אינו ברור, שהרי לא ברור שהוא רק חשב את הנדר, ויתכן שאמר אותו בפירוש, וגם הצד השני אינו ברור, כיוון שלא ידוע מה היו מילותיו הידועות. ולכן נדון בשאלה, אם ניתן להתיר את הנדר הזה על ידי שאלת חכם.
ד. התרת נדרי צדקה
פשוט שגם נדרי צדקה ניתנים להתרה על ידי חכם, שהרי אפילו נדרי הקדש ניתנים להתרה על ידי חכם, וכן מבואר להדיא בשו"ע (יו"ד רנח, ו), שניתן להישאל על נדר צדקה, כל זמן שהצדקה לא הגיעה ליד גבאי הצדקה.
אלא שהפוסקים מציינים לדברי הרדב"ז (שו"ת, ד קלד) שכתב, שמנדים את החכם המתיר נדר על צדקה, משום שמפסיד את העניים.
אמנם, תשובת הרדב"ז אינה מוסכמת. בשו"ת מהרש"ם (א, סז) כתב בשם שו"ת עבודת הגרשוני (סימן י) ושו"ת רבי בצלאל אשכנזי (סימן יד) שכתבו דלא כרדב"ז.
יתר על כן, בנדון דידן, יש סברא גדולה לומר, שגם לדעת הרדב"ז יהיה מותר להישאל על הנדר. שכן, בנדון דידן השואל כרגע אינו עשיר, וגם לא צפוי להתעשר בזמן הקרוב. כל הסיבה שהוא רוצה להישאל על הנדר היא כדי שמה שהיה יכול לתת כשהיה עשיר, ולא נתן, לא יחשב לו כחטא כל כך. ואם כן, ממילא העניים הפסידו כבר, ולא יקבלו דבר, בין אם נתיר את הנדר ובין אם לא.
וכיוצא בכך כתב בשו"ת מהרש"ם (שם) שכשאין בידו של הנודר לקיים את נדרו, אין איסור להתיר לו את הנדר.
ה. התרת נדר בשעת צרה
הדרכי משה (יו"ד רכח אות כט) כתב:
כתב מהר"ר בנימין זאב בתשובותיו בסימן רס"ו נדר שהודר בעת צרה אין מתירין אותו דהוי כנודר על דעת חבירו שאם עשה לו טובה אין מתירין אלא בפניו או מדעתו כל שכן מי שנדר בעת צרה שהקב"ה ענה אותו בעת צרתו ועשה לו טובה דאין להתיר אותו נדר אלא מדעת הקדוש ברוך הוא דהיינו דהיכא דאיכא אונס גדול לדבר גדול או לשם מצוה מתירין דאנן סהדי דדעת הקדוש ברוך הוא מסכמת לזה דהא נמי הנשבע על דעת חבירו יש לו התרה לדבר מצוה עכ"ל.
ועיין לעיל, ריש סימן זה (אות ד) כתבתי דמשמע מתשובת הרמב"ן סימן רנ"ג דיש לו התרה ולכן נראה דאם התירו בדיעבד הוי מותר.
ואכן, ברמ"א (רכח, מה) פסק:
וכן נדר שנדר בשעת צרה, אין להתיר אלא לצורך מצוה או לצורך גדול, כמו נדר על דעת רבים. ומיהו אם התירו בדיעבד, מותר, כמו שנתבאר בנדר שעל דעת רבים.
ולפי זה, לכאורה אין להתיר את הנדר של השואל, שהרי הוא נדר מחמת צרת עניו, והרי זה כנדר בעת צרה.
אמנם, בשו"ת הרמ"א (סימן קג) כתב שאם מתיר את הנדר כדי שלא יבוא לידי מכשול, הרי זה כמו לצורך מצווה או צורך גדול שמותר להתיר. ואם כן, בנדון דידן, כיוון שאין הנפק"מ על העתיד כלל, אלא רק לגבי מה שכבר נכשל שלא קיים את נדרו, מסתבר שמותר להתיר את הנדר.
עוד יש לציין למה שכתב בגליון מהרש"א על הרמ"א שם:
והיכי דיש ספק בעיקר הנדר לכולי עלמא מתירין אותו אף לכתחלה.
ואם, כיוון שציינו לשני ספקות בעיקר הנדר, נראה פשוט שניתן להתיר אותו על ידי שאלת חכם.
**********************
[1] אמנם, באו"ח (תקסב, ו) נראה שהמחבר הכריע גם כן לחומרא, שנדרי תענית מועילים במחשבה, והוא הדין לנדרי צדקה, כמבואר מדברי הרא"ש בתענית שם. ועיין ברע"א ביו"ד רנח שם, ובערוה"ש (סעיף לט) ועוד.