אצלינו בבית, ואני משער שכך מקובל גם בבתים רבים, קריאת ההגדה מתנהלת בסבב. יש קטעים קשים יותר לקריאה ולהסברה, ויש קטעים קלים יותר. אחד המקומות שבהם יש התלבטות מי יקרא מה בדיוק, זה ארבעת הבנים. נדמה, שכל אחד רוצה להיות החכם, ואף אחד לא רוצה להיות הרשע.

זה באמת לא נעים. התשובה שהבן הרשע נשמעת כמו סטירה לפנים:

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? לָכֶם – וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל כָּפַר בְּעִקָּר. וְאַף אַתָּה הַקְהֵה אֶת שִנָּיו וֶאֱמֹר לוֹ: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם. לִי – וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

הבן מתואר בתור רשע. הוא שואל שאלה שמתפרשת כמתריסה וכמוציאה מן הכלל. והתגובה, כפי שהיא נראית בפשטות ההגדה, היא לומר לו: אם אתה לא רוצה להיות שייך, אתה באמת לא שייך[1].

במובן מסויים, התגובה הזו אינה תגובה נדירה ב'נוף' החז"לי. את הרשעים הגמורים חז"ל מורידים ולא מעלים. ואפילו עם עמי הארצות, המדיניות של חז"ל היתה להפריד בינם ובין החברים. או שאתה מקבל עליך חברות בפני שלושה, או שאתה עם הארץ, שאסור לאכול מהאוכל שלך כי אי אפשר לסמוך עליך, ואי אפשר לתת לך להתקרב לטהרות. היחס הזה ניכר גם בדרכים רגשיות ולא הלכתיות צרופות (פסחים מט:):

ולא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר "ארור שוכב עם כל בהמה". תניא ר' אומר עם הארץ אסור לאכול בשר שנאמר "זאת תורת הבהמה והעוף" – כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף.
אמר רבי אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי: אמור לשוחטו אמר להן זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה.
אמר רבי אלעזר עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך שנאמר "כי היא חייך ואורך ימיך" – על חייו לא חס, על חיי חבירו לא כל שכן?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק ומגבו[2].

אני לא יכול להכחיש, שיש דעות, במובן מסויים עד ימינו אנו, שכך תפיסת העולם התורנית שלהן. להציב גבולות, להבדיל בין אנ"ש ובין מי שאינם[3].

אם נרצה ביטוי נוקב לגישה זו אל הבן הרשע, אפשר למצוא אותו בדבריו של הרש"ר הירש (הגדת נחלת השר):

תורת ה׳ אינה מתחשבת רק בשאלת החכם אין היא מצפה רק לזמנים, בהם גדל הנוער בהרמוניה בצד הוריו והוא מתקין עצמו לטרקלין חכמת התורה בכוח הדוגמה והלימוד משולחן האב. תורת ה׳ חוזה גם את הזמנים, בהם ניתק הקשר בין אבות לבנים; זמנים, בהם הדור הצעיר לא רק שאיננו משתתף בחגיגת הזקנים ומצוותיהם, לא רק שהוא מסרב לקבל את הקודש מידם, אלא גם רואה מתפקידו לבקר את חיי המצוות של הזקנים ולהעבירם בלעג מר על נאמנותם לדתם. זמנים, בהם האב יושב אל הסדר מתוך שמחה של מצוה, ואילו הבן ״המתקדם״ עובר על יד השולחן בלעג ובוז, ומטיח את השאלה קורעת הלב: ״מה העבודה הזאת לכם!" ״מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה!״…
להם אל תענה דבר! על התינוק שאינו יודע לשאול, על הילד השואל, על העלם החוקר עליהם אומרת התורה:״ואמרת לבנך״… ואילו על הדור הלועג אין היא אומרת ״ואמרתם אליהם״, אלא בפשטות: "ואמרתם". שכן  לו — אין לך לומר דבר, אין הוא מבקש תורה מפיך… מה יש לך לומר לו? הן הוא אינו מדבר אתך כדי ללמוד מפיך, אלא כדי ללמד אותך…
אל תאמר לו דבר אל תען גם לאיוולת לעגו. אולם עוד פחות מזה ״מותר לך לשתוק. ככל שאין התורה מורה לך ״ואמרת אליהם״, כן היא מצווה עליך: ״ואמרתם״! ככל שאין לך לומר לו דבר, כן, וביתר כוח והחלטיות, בטא בדרך כל למה הן מצוות ה׳ לך : כן, וביתר כוח והחלטיות, העד על שמחת האושר שבעשיית המצוות…
׳ואמרתם׳ ! אם הכל מחרישים סביבכם, אם נותנים לכם להבין שיש להתבייש ביהדות, שאין לצאת עם המצוות לאור היום, כי אז ׳ואמרתם״! פצו פה, אל תחרישו, הפגינו, הכריזו בקול, שהמצוות שאתם מקיימים הנן לכם הערך העליון…
…רק מי שעודנו מקיים את המצוות יפיק תועלת מביאוריהן. אך מי שככר פירק מעליו את עול המצוות ורק ניגש בלעג אל חוג מקיימיהן, הרי בעצם העבירה על המצוות כבר בגד בה' ובכנסת ישראל, כבר כפר בעיקר והוציא את עצמו מן הכלל. לא נותר לנו אלא להביא את בגידתו לידי הכרתו הברורה. אין לנו אלא לומר לו שבשעה שהוא השתחרר מעשיית המצוות כבר ניתק את הקשר היחיד הקושר את כולנו עם ה' וכנסת ישראל. בכך חתר תחת היסוד שהוא תנאי לגאולתנו…
רק הכרה ברורה זו עשויה אולי להחזיר גם אותו בתשובה.

נחמה פורתא, גם על פי פירושו של הרש"ר הירש, בכך שבסופו של דבר, הוא אינו משליך את הבן הרשע לאבדון סתם כך. הצבת המראה, שנועדה להבהיר לבן הרשע שאמונותיו ומחשבותיו מוציאות אותו מן הכלל, נועדו להחזיר אותו בתשובה.

אבל ללא ספק, במהלך הדורות, נוצר קול נוסף. אחד המקורות המפורסמים לכך הוא דברי הרמב"ם (הלכות ממרים פרק ג) ביחס לקראים:

הלכה א: מי שאינו מודה בתורה שבעל פה אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי זה בכלל האפיקורוסין… הלכה ב: מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה מורידין אותו ולא מעלין והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין, שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא לעדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול.
הלכה ג: במה דברים אמורים באיש שכפר בתורה שבעל פה במחשבתו ובדברים שנראו לו, והלך אחר דעתו הקלה ואחר שרירות לבו וכופר בתורה שבעל פה תחילה כצדוק ובייתוס וכן כל התועים אחריו, אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם, הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגדלוהו ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואף על פי ששמע אחר כך שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם כך אלו שאמרנו האוחזים בדרכי אבותם הקראים שטעו. לפיכך ראוי להחזירן בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה[4].

דוגמה נוספת לקול זה, נביא מדברי הרד"צ הופמן (מלמד להועיל חלק א אורח חיים כט):

יש סניף להקל דבזמננו לא מיקרי מחלל שבת בפרהסיא, כיון שרובן עושין כן, דבשלמא אם רוב ישראל זכאין, ומעטים מעיזים פניהם לעשות איסור זה, הרי הוא כופר בתורה ועושה תועבה ביד רמה ופורש עצמו מכלל ישראל, אבל כיון דבעו"ה רובם פורצים הגדר, תקנתם קלקלתם, היחיד חושב שאין זה עבירה גדולה כל כך…ואדרבה היראים קרואים בזמננו פרושים ומובדלים, והפושעים הם ההולכים בדרך כל הארץ.

הרד"צ הופמן לא רק מציין את הקול המיקל, אלא גם מצביע על סיבה. יש הבדל בין מצב שבו רובו של עם ישראל הם צדיקים, עם מיעוט חריג של רשעים, ובין מצב שבו רוב הציבור רשע[5].

קו המחשבה הזה מוליד שלל פירושים לשאלת הבן הרשע, שמשנים את ההבנה הפשוטה שלה. למשל, אצל הרבי מפיאסצנה (אש קודש לפסח):

ואפשר כי כבר דברנו מזה שבאותו הפסוק שרמזה התורה תשובה לבן רשע רמזה תשובה לשאינו יודע לשאול "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים". פשוט אפשר לומר, שבאמת אין כוונת התורה שנרחק אפילו את הבן רשע. רק כיון ששניהם הם בבחינת שאינו יודע לשאול ולפתוח בקדושה, זה שאינו יודע לגמרי לשאול והרשע יודע ידיעות לא טובות ואת הטובות אינו יודע לשאול, לכן לשניהם משיבה התורה בפסוק אחד איך לפתוח להם בקדושה ואיך לקרבם. רק לשאינו יודע לגמרי די מהגדת וכו' ובזה את פתח לו, ולהרשע שיש לו ידיעות לא טובות ובשביל זה אינו יודע לשאול בקדושה צריך להיות מקודם הקהה את שניו ובזה את פתח לו ותקרבהו.

הרבי מפיאסצנה לא מכחיש את הצורך להקהות את שיניו של הבן הרשע. אבל הוא מצביע על כך שהמטרה אינה להודיע לו שיצא מן הכלל, אלא להשתמש בכך כדי לקרבו. אולי דווקא כשהבן יינזף על ידי אביו, הוא ירצה גם הוא להתקרב.

ברוח הדברים שהצבענו עליהם לעיל, אצל הרד"צ הופמן, נדמה לי שגם ההכרה בשוני של ההתייחסות לבן הרשע קשורה לחשש שמא יצא לחלוטין מכלל ישראל. קצת בדומה לדבריו המפורסמים של הרבי מלובביץ' (מכתב לחסידי חב"ד ניסן תשי"ז, כחודשיים לאחר תחילת כהונתו):

אל אחינו בני ישראל, ועסקני החינוך בפרט בכל אתר ואתר ה' עליהם יחיו
… חג הפסח מתחיל ב"כי ישאלך בנך"… ויש כמה וכמה אופנים בשאלה ובתשובה – בהתאם לארבעת סוגי ה'בנים': חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.
לצד השוני של ארבעת הבנים והיותם הפכיים זה מזה – יש להם 'צד השווה', שותפות: אפילו הרשע שרוי גם כן בעבודת ה'סדר', הוא נפגש וחי ביחד עם עובדי העבודה, עם חיי תורה ומצוות, והוא מתעניין בהם.
דבר זה נותן תקווה, ותקווה חזקה ביותר, שלא רק ה"תם" וה"שאינו יודע לשאול", אלא גם הרשע, יהיו חכמים, יהודים בעלי דעה שלמה, שומרי תורה ומצוות.
אבל לצערנו, ובמיוחד בזמננו, כשהחושך כפול ומכופל, יש עוד סוג של בנים: הבן שאינו נמצא כלל ב'סדר'. הוא אינו שואל קושיות, מכיוון שאין לו שייכות כלל עם התורה והמצוות, עם דינים ומנהגים יהודים אמיתיים. הוא אינו יודע שיש "העבודה הזאת"  – סדר של פסח, יציאת מצרים וקבלת התורה.
אל הילדים האלה חייבים להתמסר זמן רב ביותר לפני חג הפסח ולפני ליל הסדר, וגם אליהם יש להתמסר במסירות נפש ובאהבת ישראל, שהרי אסור לשכוח על אף ילד יהודי יחיד, ויש להשקיע את כל הכוחות כדי לחלץ אותו ממצבו ולהשיבו אל שולחן הסדר היהודי.
כמדומה שהיום ברור לאנשים רבים, שאי אפשר להפריש את הרשעים אל מחוץ לכלל. אם נעשה זאת, חלקים גדולים מדי של עם ישראל יאבדו.

ואולי אפשר להוסיף קומה. לא רק החשש שמא הילד הרשע יהפוך להיות הילד שאינו מגיע לסדר. הרמב"ם כותב באגרת השמד שאין לקטרג על ציבור גדול בעם ישראל:

שהמפורסם בדברי רז"ל, שישראל בימי משה קודם צאתם ממצרים הפסידו דרכם, והפרו ברית מילה, ולא היה בהם מהול אלא שבט לוי בלבד. עד שבאה מצות פסח… ועם היותם בזה העניין הרע, בשביל שאמר משה רבנו עליו השלום "והן לא יאמינו לי" האשימו ה' על זה, ואמר לו: משה הם מאמינים בני מאמינים…
וכמו כן ישראל בימי אליהו, היו כולם עובדי ע"ז ברצון בעוונותיהם, לבד ז' האלפים "כל הברכים וגו' וכל הפה אשר לא נשק לו". ועם כל זה, כשעמד ללמד חובה על ישראל בחורב, כמו שאמר "ויאמר מה לך פה אליהו, ויאמר קנא קנאתי לה' א-הי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל". אמר לו: שמא בריתך? אמר לו "אף מזבחותיך הרסו". אמר לו: שמא מזבחך? אמר לו: "ואת נביאיך הרגו בחרב". אמר לו: והרי אתה קיים? אמר לו: "ואותר אני לבדי, ויבקשו את נפשי לקחתה". השיבו הקב"ה: עד שאתה מלמד חובה על ישראל, לא היה לך ללמד על אומות העולם שיש להם בית הוועד, בית לעבודה זרה, ותלמד חובה על ישראל? שנאמר ישעיה י"ז ב' "עזובות ערי ערוער". לך שוב לדרכך מדברה דמשק…

 לדברי הרמב"ם יש מקורות בדברי חז"ל וגם בפשוטי המקראות. אולם מה הפשר? מדוע אין לקטרג על ציבור גדול בעם ישראל?

אני משער, שהסיבה היא, שבניגוד ליחידים, שיתכן שהם חוטאים לעצמם, הרי שכשיש ציבור גדול של חוטאים זה סימן לקושי אמיתי. כזה שמזקיק פתרון, ולא רק נזיפה. הקושי יכול להיות קושי חיצוני, שנובע מתקופת שמד, כמו שהיתה בימי הרמב"ם, וגם בזמן גלות מצרים, והוא יכול להיות קושי רוחני, שהיה מן הסתם בדורו של אליהו, כשעבדו עבודה זרה מרצון, כלשונו של הרמב"ם.

במקרה כזה, התפקיד שלנו אינו לשפוט את החוטאים ולהענישם, אלא למצוא את הדרכים לקרבם.

על הרקע הזה, אני חושב שיש להבין את דבריו של ר' צדוק (פרי צדיק ויקרא – לחג הפסח אות ח): 

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. בזה מרומז שלושה ענינים שאנו מודים להקב"ה עליהם כמו שמסיים כנגד ארבעה בנים דיברה תורה. ולכאורה יש להבין בהא דכתיב והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם וגו' ויקוד העם וישתחוו ופירש רש"י על בשורת הבנים הלא זה הוא שאלת בן הרשע ומה זו בשורה שיהיה להם בנים רשעים?…אך עיקר הבשורה היה להם שאף הבנים רשעים שיוולדו להם לא ידחו מכלל ישראל לעולם…
ועל שאלת בן הרשע בא התשובה אילו היה שם לא היה נגאל, אבל אחר שגאל אותנו ה' יתברך ועשה אותנו לאומה ישראלית מעתה כיון שגם הוא נולד מישראל ונימול לשמונה לא יועיל לו רשעתו להוציא עצמו מכלל ישראל אף על פי שעשה תועבות ואף על פי שחטא ישראל הוא ויהיה לו תיקון גם על מעשיו.

ועל זה מרמז תיבת ברוך הוא בלשון נסתר שתיבת הוא מרמז על העתיד שנעלם משכל אנושי, כי אין שום השגה בשכלנו איך יוכל הרשע לבוא לידי תיקון אבל ה' יתברך שהוא למעלה מהשגתינו הבטיחנו שלא ידח ממנו נדח.

לכאורה, ר' צדוק אינו מסביר מה בפועל עונים לבן הרשע? מה בכך שאילו היה שם לא היה נגאל. הרי איננו שם, והוא כן נגאל. נראה לי שהתשובה, על פי דרכו של ר' צדוק היא, שהבן הרשע יכול לרצות לומר שהעבודה היא לכם ולא לו, אבל התשובה שלנו היא שעל כרחו הוא חלק מאיתנו, והוא אינו יכול להיפטר מהקשר, אפילו אם ירצה בכך.

צריך להוסיף גם, שלא תמיד הבן הרשע, הוא באמת רשע. מדי שנה, אנחנו מתחבטים בשאלה, מה ההבדל הגדול בין שאלתו של הבן הרשע ובין שאלתו של הבן החכם. החכם שואל "מה העדות והחוקים… אשר צוו ה' א-הינו אתכם", והרשע שואל "מה העבודה הזאת לכם" – שניהם מזכירים "לכם" ואפשר היה לדרוש אצל שניהם "ולא לא". אולי דקדוק היתר עם הרשע, הוא כשלעצמו פסול?

הנצי"ב עסק בכמה מקומות בבעיית שנאת חינם שהיתה בבית שני. נביא כאן מדבריו בהקדמה לספר בראשית:

נתבאר בשירת האזינו על הפסוק הצור תמים פעלו וגו׳ צדיק וישר הוא דשבח ״ישר הוא״ נאמר להצדיק דין הקב״ה בחרבן בית שני שהיה ״דור עקש ופתלתל״. ופירשנו שהיו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהלכות עולמים. על כן מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה.
חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה׳ שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לידי שפיכת דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין, שהקב״ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אע״ג שהוא לשם שמים דזה גורם חרבן הבריאה והריסות ישוב הארץ. וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה׳ באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה והשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה, כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אע״ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם כמבואר במאמרו למלך סדום, מכל מקום חפץ בקיומם.

הנצי"ב אומר, שאפילו אצל עובדי אלילים, האבות ראו בהם גם צד חיובי, ולכן יכלו להתפלל עמם. לעומת זאת, בבית שני, כל קבוצה ראתה בקבוצות האחרות את הצד השלילי, וכל דבר קטן היתרגם לאפיקורסות והוצאה אל מחוץ לתחום ולמחנה.

במונחים של ימינו, היינו אומרים, שהשיח בימי בית שני היה שיח מקטב – כזה שמדגיש את ההבדלים, במקום לנסות למצוא את המשותף. כזה שמוציא מן הכלל כל מי שאינו תואם את עמדתי, במקום לנסות להכיל בכלל עמדות שונות.

וכמו בימי בית שני, אנחנו צריכים להיזהר מלהגיע לאן שהגיע עם ישראל בסוף ימי בית שני, כדי שלא יקרה לנו מה שקרה בסוף ימי הבית השני.

אני לא בא לתת הנחיות איך להתנהל בזירה הפוליטית. גם כי אני לא חושב שאני יודע מה בדיוק צריך לעשות ואיך צריך להתנהל, וגם כי בכל מקרה, הפוליטיקאים שמנהלים את הזירה, לא ישמעו את מה שיש לי להגיד.

אבל אני מנסה לחשוב עלי ועל האנשים שסביבי. מה אנחנו יכולים לעשות.

מצד אחד, אני חושב שמרבית האנשים שסביבנו הם אנשים שונים להסתדר אחד עם השני. אין ויכוחים וצעקות.

מצד שני, אני לא בטוח שזה מעיד על יכולת הידברות. נדמה לי יותר, שזה יותר עניין של יכולת להשלים עם השגעונות של האחר, בלי לריב יותר מדי. אנחנו לא משתפרים בניהול שיח, אלא מוכנים לוותר בלי לנהל שיח.

יש לדבר הזה את המעלות שלו, אבל כשמגיעים לנקודת משבר, שפתאום מרגישים שנגמרת יכולת הויתור שלנו, אנחנו לא מתורגלים בשיח. אולי אנחנו עושים אותו בסדר ברמה הזוגית, אבל ברמה הקהילתית והיישובית, וכמובן ברמה הלאומית – כנראה שאיכשהו, אנחנו לא מצליחים.

כל אחד מאיתנו יכול לשאול את עצמו – האם הקבוצות השונות שלנו בקהילה מצליחות לדבר זו עם זה? האם הקבוצות השונות ביישוב שלנו מצליחות לתקשר כדי לעבוד ביחד? האם אנחנו יכולים לעזור לזה לקרות יותר, או שאדרבה, אנחנו מגבירים את המתח או את קשר השתיקה?

בעולם החסידות מדברים רבות על כך שפסח הוא פה – סח. אולי נצליח גם אנחנו, בפרוס חג הפסח, לדבר ולהידבר יותר אחד עם השני. ונוכל גם להתפלל, שגם המנהיגות הלאומית שלנו תצליח להגיע להידברות ולהסכמות, להיוולד מחדש כעם אחד, ששומר על האחווה שלו, ביום ההולדת הלאומי שלנו.

---

[1] אני בטוח שבין הקוראים יש מי שיש לו 'בן רשע' שיהיה בשולחן הסדר. וסביר מאוד, שקריאת התשובה הזו זוקקת איזושהי התייחסות.

[2] וכן בדברי רבי יהודה הנשיא (בבא בתרא ח.): "אין פורענות באה לעולם, אלא בשביל עמי ארצות".

אפשר למצוא הד לתפיסה הקוראת להיבדלות מהחוטאים  גם בדברי הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק רביעי) על החסידים שבורחים אל המדבר כדי לא להתקלקל מאנשים בעלי מידות מקולקלות.

וביותר, בדבריו של הרמב"ם באגרת השמד:

והעצה שאני יועץ לנפשי, והדעת שאני רוצה בה לי ולאהובי ולכל מבקש ממני עצה, שיצא מאלה המקומות וילך למקום שהוא יכול להעמיד דתו ולקיים תורתו בלא אונס. ולא יפחד, ויעזוב ביתו ובניו וכל אשר לו, כי דת ה' שהנחיל אותנו גדולה, וחיובה קודם לכל המקרים הבזוים בעיני המשכילים שהם אינם עומדים, ויראת ה' היא שעומדת.
ולא עוד אלא אפילו היו שתי מדינות מישראל, אחת מהם יותר טובה במעשיהם ובמנהגותיהם ויותר מדקדקת ונכנעים למצות מן האחרת, שחייב ירא ה' לצאת מאותה שמעשיה אינם כל כך נכונים, לאותה מדינה טובה. וכבר הזהירונו רז"ל, אל ידור אדם במדינה שאין בה עשרה חסידים. והביאו ראיה על זה מסדום, דכתיב בראשית י"ח י"ב "אולי ימצאון שם עשרה, ויאמר לא אשחית בעבור העשרה".
וכל זה כשיהיו שני מדינות ישראל. אבל אם היה המקום מן הגוים, ישראל העומד שם על אחת כמה וכמה שהוא חייב לצאת מאותו מקום, וללכת למקום טוב, וישתדל לעשות ואעפ"י שמפיל עצמו בסכנה עד שינצל מן המקום הרע שאינו יכול להעמיד דתו כראוי, וילך עד שיגיע למקום טוב. וכבר פירש על ידי הנביאים שכל הדר בין הכופרים שהוא כמותם ש"א כ"ו י"ט "כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים". הנה שקול דירתו בין הגוים כאלו עובד אלהים אחרים.

[3] הד לגישה זו, בדבריו של הרב מדן (כאן):

…מכל המקורות האלו עולה שהפסח אינו רק חג זיכרון. הפסח מבטא ברית חדשה הנכרתת בין הקב"ה ובין עמו במקום הברית שהופרה בחטאי הראשונים – דור המדבר, אחז, מנשה ואמון, דור החורבן וגולי בבל. שאלתו של הבן הרשע אינה נובעת, אפוא, מחוסר ידיעה של ההיסטוריה הקדומה. שאלתו היא קריאת תגר על כריתת הברית הנוכחית עם הקב"ה, בדורו שלו!
נבהיר את דברינו: חזקיהו מלך יהודה עלה למלוכה על סף חורבן שתי הממלכות, יהודה וישראל, בחטאיהן. אחז מלך יהודה ובן זמנו, פקח בן רמליהו מלך ישראל, הרשיעו לעשות מכל קודמיהם, וברקע ניצבת ממלכת אשור, שבט אפו ומטה זעמו של הקב"ה. חזקיהו עשה הכל כדי לעצור ברגע האחרון את המפולת. הוא טיהר את ירושלים ואת המקדש מן העבודה הזרה, החזיר עטרה ליושנה במצוות רבות וחשובות וכרת ברית עם הקב"ה על הפסח. הוא ניסה לעצור את המפולת גם בממלכת שומרון, וקרא לשבטי ישראל הנותרים לעמוד עמו בברית על קרבן הפסח:
"ויעמידו דבר להעביר קול בכל ישראל מבאר שבע ועד דן לבוא לעשות פסח לה' א-הי ישראל בירושלִַם, כי לא לרֹב עשו ככתוב: וילכו הרצים באגרות מיד המלך ושריו בכל ישראל ויהודה וכמצות המלך לאמֹר – בני ישראל שובו אל ה'… וישב אל הפליטה הנשארת לכם מכף מלכי אשור: ואל תהיו כאבותיכם וכאחיכם… ויהיו הרצים עֹברים מעיר לעיר בארץ אפרים ומנשה ועד זבֻלון, ויהיו משחיקים עליהם ומלעִגים בם". (דברי-הימים ב' ל', ה-י).
חזקיהו מפציר בשבטי ישראל לכרות ברית חדשה עם ה', אך בערי אפרים, מנשה וזבולון לעגו לשליחיו. בלשונו של בעל ההגדה – שבטים אלו שאלו: "מה העבודה הזאת לכם".
הנסים שנעשו לחזקיהו מפני חיל אשור בשערי ירושלים מתוארים בפיוטי ליל הסדר, כיוון שהם אירעו בליל פסח. אך אנשי ממלכת שומרון לא זכו לראותם. הם גלו שנים ספורות קודם לכן לחלח, לחבור, לנהר גוזן ולערי מדי. ממש כפי שאומר בעל ההגדה – "אילו היה שם לא היה נגאל".
הבן שמדובר בו בנסיבות אלו אינו אחר מאשר רשע.

[4] אמנם, עיינו בתשובת הרמב"ם (סימן תמט) ששם נראה שהוא מדבר רק על קראים שאינם מזלזלים ביהדות המסורתית, אלא חיים עם מסורת אחרת.

[5] אם כן, נכון להעיר שגם בתקופת חז"ל, קשה להניח שרוב הציבור היו חברים ומיעוטם עמי ארצות.