המשנה בבבא קמא (כו.) אומרת ש‘אדם מועד לעולם, בין בשוגג בין מזיד, בין ער, בין ישן‘. בגירסת המשנה המופיעה בגמרא בסנהדרין (עב.) נאמר, שהאדם חייב בין באונס בין ברצון.
הראשונים דנו כיצד ליישב את הקביעה שאדם חייב גם על נזק שעשה באונס, עם המשניות בפרק שלישי, לגבי שנים שהלכו בדרך ונתקלו זה בזה ונגרם נזק. הכלל, כפי שעולה מכמה סוגיות בגמרא, הוא שכאשר המזיק אינו אשם, הוא פטור מלשלם. כך למשל, דעת שמואל (כז:), שכאשר אדם נתקל בלילה בחפץ ברשות הרבים ושבר אותו, היות ובלילה קשה לראות, הוא פטור.
התוספות (בבא קמא כז: ד“ה ושמואל) דנים בשאלה זו – מה זה משנה אם האדם לא היה יכול לראות, הלא אדם חייב גם באונס? ולמעשה, כל הדיון בשאלת נתקל אם הוא נחשב פושע או לא, לכאורה תמוה – מה זה משנה אם הנתקל פושע או לא, הרי אדם חייב על נזקים גם באונס?
התוספות מתרצים, שאדם לא חייב בכל סוגי האונסים. הגמרא בבבא מציעא (צד:), לגבי שומר שכר, אומרת שגניבה נחשבת קרובה לאונס, ואילו אבדה קרובה יותר לפשיעה. בעקבות אבחנה זו כותבים גם התוספות, שמה שאדם חייב באונס, הכוונה באונס כעין אבידה, שהוא קרוב לפשיעה, אבל באונס כעין גניבה, וקל וחומר באונס גמור, אדם פטור.
כיוצא בכך מציינים התוספות לדברי הירושלמי (בבא קמא פרק שני הלכה ח), שמה שכתוב במשנה שאדם מועד גם כשהוא ישן, הכוונה כשהלך לישון ליד כלים, ושבר אותם כשזז מתוך שינה. אבל אדם שהלך לישון, ובא חברו וישן לידו וניזוק, המזיק יהיה פטור, כיוון שזה אונס גמור.
לעומת זאת, דעת הרמב“ן (בבא מציעא פב:), שאדם המזיק חייב בכל מקרה של אונס. כך הוא לומד למשל מהדוגמא שמביא רבה (בבא קמא כו:): ”היתה אבן מונחת לו בחיקו ולא הכיר בה, ועמד ונפלה – לענין נזיקין חייב“. בפשטות, מדובר שם באונס גמור, שהרי לא הכיר באבן זו מעולם.
לכן כותב הרמב“ן, שסיבת הפטור של נתקל וכיוצא בו אינה רמת האונס של המזיק, אלא שהנזק לא קרה באשמתו, אלא באשמת הניזק. לכן למשל כשעמד בעל החבית ובא בעל הקורה שבא מאחוריו ושברה, יהיה פטור, כיוון שבעל החבית הוא האשם בנזק. בדרך זו מסביר הרמב“ן גם את הירושלמי. סיבת הפטור של מי שהלך לישון ולאחר שנרדם בא אחר וישן לידו, אינה משום שהראשון אנוס באונס גמור, אלא משום שהאשמה מוטלת על השני.
ביחס לנתקל מסביר הרמב“ן שיש הבדל בין אדם שמזיק במעשהו, ובין אדם שמזיק במחדל (בבא קמא, יג. מדפי הרי“ף במלחמות):
ואנן הכי קאמרינן, דבשעת נפילה אפילו לרבי מאיר האומר נתקל פושע הוא, לאו היינו אדם המזיק, דלאו מכחו קא אזיל, שהקרקע שנתקל בה דחפתו, ודמי למי שדחפו אדם ונפלה כדו והזיקה, דלאו מכחו דידיה מזיק. … ולא דמיא לאבן מונחת לו בחיקו, דהתם, כיון שעמד, ומפני עמידתו נפלה, הוה ליה כחו, ואדם המזיק הוא. אבל הכא, כיון שנתקל, על כרחו נפל מכח הקרקע שנתקל בו, ולא מכחו נפלה, אלא ממילא נפלה.
נמצא, שנחלקו הראשונים בשאלה אם אדם המזיק חייב גם באונס גמור, וגם להלכה נחלקו בזה הדעות (ראו שו“ע חו“מ שעח, א, ובש“ך שם סק“א).
אבחנה נוספת שעושה הרמב“ן קשורה לדוגמא אחרת. הגמרא בבבא קמא (צט:) אומרת שאם שוחט מקצועי (-שוחט אומן) שחט בהמה והיא נתנבלה בשחיטה, אם עשה בחינם, פטור מלשלם. ואם בשכר, חייב לשלם.
למה השוחט פטור מלשלם אם עשה בחינם, הלא אדם מועד לעולם?
התוספות (כז:) אומרים, שסיבת הפטור היא שזה נחשב כעין אונס של גניבה. אולם, הרמב“ן מפרש, שסיבת הפטור היא שאומן העושה את מלאכתו אינו נקרא מזיק, הוא עושה ברשות. וכן כתב הריב“א (שיטה מקובצת בבא קמא כז.).
אם כן, למדנו שני יסודות ביחס לדין אדם המזיק:
ראשית, נחלקו הראשונים אם אדם המזיק חייב בכל סוג של אונס, או רק באונס כעין אבדה, שהוא אונס הקרוב לפשיעה.
ושנית, דעת חלק מהראשונים, שאדם שמתעסק ברכוש חברו ברשות לא נקרא מזיק כל זמן שלא עשה בפשיעה, ולכן גם אם אדם חייב אפילו באונס גמור, כאן יהיה פטור.