התורה (ויקרא יט, יט) אומרת: "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ". רש"י מציין שהתורה קוראת לאיסור כלאים "חוקותי" משום שהוא חוק – איסור בלא טעם.
עם זאת, מצאנו כמה הסברים לאיסור שעטנז. הרמב"ם (מורה נבוכים ג, לז) מסביר שאיסור שעטנז שייך לקבוצת האיסורים של חיקוי מנהגי עבודי עבודה זרה:
והוא הסבה גם כן לאסור השעטנז, כי כן היה תקון הכומרים גם כן היו מקבצים בין הצומח ובעלי חיים בלבוש אחד והיה חותם אחד מן המוצאים בידו, תמצא זה כתוב בספריהם.
בכיוון אחר הולך הרב קוק (חזון הצמחונות והשלום אות יב):
הצמר הוא נהוג בשימוש התלבושת האנושית, לפי מצב ישראל בארצו, ברוב (-בדרך כלל) מרכוש הטבעי של בעלי החיים. ולעומתו מן הצמחים – הפשתן…
בשימוש הפשתן יוכל האדם גם לפי ההערה השכלית היותר שלמה גם בעת ההופעה היותר עליונה של תכונת הצדק להרחיב בו חפצו ושימושו, כאשר יורהו טעמו הטוב וחושו האסתתי. ולעולם לא יוכל לבבו לנקפהו לאמר שיש בזה עון אשר חטא.
אבל מובדל ממנו מאד הוא הצמר, שהוא נוטל מהחי; הוא כבר צריך לסייג והגבלה מטעם ההערה השכלית הנובעת מהצדק הא-הי של הערת התורה, שלא ינטל מן החי באופן המצערו והמנולו. על כן, חלילה להשקיף על הצמר והפשתן בחוברת אחת, בערך שיווי ויחש, וכדי להכשיר את הנטיות האנושיות שיצאו יפה בזמנם ישמשו הדרכת החוקים באיסור בשר בחלב ואיסור שעטנז צמר ופשתן יחדיו.
לדבריו, הפשתן הוא לבוש 'כשר' למהדרין, שכן, אין בעיה ליטול מהצמח את פירותיו. לעומת זאת, הצמר, בהיותו נלקח מן החי, דורש זהירות – הלא אין ליטול את הצמר מעל הבהמה תוך כדי שמצערים אותה. על כן, כדי לסמל את ההבדל שבין בד שמקורו מן החי ובין בד שמקורו מן הצומח, אסרה תורה לבישת בד העשוי מעירוב של שני בדים אלו.
שני פירושים נוספים מביא הספורנו. דברי הספורנו אינם בספר ויקרא, כי אם במופע השני של איסור שעטנז – בספר דברים (כב, יא – יב):
לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו. גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ.
וכך כותב הספורנו:
צמר ופשתים יחדיו – לפי שבאה תקלה ע"י שניהם, נאסרו להיות בבת אחת. הבל הביא מבכורות צאנו, קין הביא מזרע פשתן.
דבר אחר: לפי שמשניהם בגדי כהונה, הזהירם ללבשן בחול, רק למשרתיו בשעת עבודתן. ולכן לא נמצא נגע רק בבגד צמר ובגד פשתים, להראות שיש פשע בכלאים.
הספורנו כותב שני פירושים.
הפירוש הראשון הוא, שאיסור שעטנז קשור לתקלה בתולדות האנושות. חטא קין והבל השאיר חותם עמוק כל כך בעולם, שיש לזכור אותו לדורות עולם – ההרחקה בין הצמר לפשתים, היא הרחקה בין הצומח ובין החי, שעליה חייבים להקפיד.
הפירוש השני הולך לכאורה בכיוון הפוך לחלוטין. דווקא בבגדי הכהונה ניתן ללבוש שעטנז, אלא שיש להשתמש בהם רק בקודש. כדי להרחיק משימוש בבגדי כהונה לצרכי חול, נאסרה לבישת שעטנז בכל צורה שהיא – בין בבגדי כהונה ובין בבגדים סתם.
לכאורה, שני הפירושים הולכים בכיוונים מנוגדים. הפירוש הראשון רואה בשעטנז משהו פסול במהותו. הפירוש השני שומר את השעטנז דווקא לצרכי הקודש. אולם, ניתן לומר שאין כאן סתירה, אלא השלמה: היה מקום לחשוב שסיפור קין והבל מעיד על כך שבאנושות יש משהו פגום באופן בלתי ניתן לתיקון. אולם, התורה והקדושה הם המפתחות לתיקונו של האדם. ועל כן, דווקא במקום הקדושה יש להדגיש את התיקון, ולהתיר את השעטנז. ובאמת, לא רק בכהונה אין שעטנז, אלא גם במצווה נוספת – בציצית. זאת להדגיש את הבשורה לאנושות: אמנם יש בנו פגמים, אבל התורה מדריכה אותנו כיצד לתקן אותם.