הפוסט הנוכחי ידון בתרומות ומעשרות.

לכאורה, המשותף בין תרומה למעשרות רב על השונה. בשני המקרים, מדובר במתנות שאדם נותן מהשדה לנציגי ה'. יש כאן מעין 'מס' שצריך לשלם מן התבואה. אולם, כפי שנראה להלן, מדובר בעצם בשני עניינים שונים למדי. הדברים מבוססים על מאמר של הרבנית עדינה שהתפרסם במגדים מז.

פרשת מתנות כהונה הגדולה נמצאת בספר במדבר פרק יח. ביחס לתרומה אומרת התורה:

כֹּל תְּרוּמֹת הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יָרִימוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' נָתַתִּי לְךָ וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק  עוֹלָם בְּרִית מֶלַח עוֹלָם הִוא לִפְנֵי ה' לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

התרומה מוצגת כמתנה שניתנת לכהנים.

לעומת זאת, ביחס למעשר אומרת התורה דבר שונה:

וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת. וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה

אמנם, בסופם של הפסוקים מוזכר, שהמעשר גם הוא מתנה, אבל בתחילת הפסוקים נאמר, שהמעשר הוא כעין תשלום 'חלף עבודתם אשר הם עובדים את עבודת אהל מועד'.

אם כן, המעשר הוא סוג של תשלום. דבר זה מסביר גם מדוע יש לו שיעור קצוב, באחוזים. הלויים הם כעשירית מבני ישראל, ובמקום לקבל נחלה, הם מקבלים עשירית מהיבול (נציין שישנם מדרשים רבים שעוסקים בכך שהלויים הם מעשר מבני ישראל).

כך כותב גם ספר החינוך (מצוה שצה):

משרשי המצוה, לפי ששבט הלוי בחר השם בתוך אחיו לעבודתו תמיד במקדשו, על כן היה מחסדו עליהם לתת להם מחיתם דרך כבוד, כי כן יאות למשרתי המלך שתהיה ארוחתם מזומנת להם על ידי אחרים שיכינוה להם ולא יצטרכו הם ליגע בדבר זולתי בעבודת המלך היקרה…

אם כן, אנו מבינים את עניינו של המעשר, כמבטא סוג של שותפות בינינו ובין הלוויים. אנו עובדים בשדה, והם עובדים אצל המלך. אולם, מה עניינה של התרומה? האם סתם מדובר במתנה לכהנים נטולת הקשר?

לעיל, באותה פרשיה בספר במדבר אומרת התורה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם. זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ. בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים תֹּאכֲלֶנּוּ כָּל זָכָר יֹאכַל אֹתוֹ קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָּךְ. וְזֶה לְּךָ תְּרוּמַת מַתָּנָם לְכָל תְּנוּפֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים וּלְבָנֶיךָ וְלִבְנֹתֶיךָ אִתְּךָ לְחָק עוֹלָם כָּל טָהוֹר בְּבֵיתְךָ יֹאכַל אֹתוֹ. כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים.

מרבית פסוקים אלו אינם עוסקים בתרומה מן היבול, אלא במתנות הניתנות מהקרבנות. ובכל זאת, התורה משתמשת בלשונות דומות מאוד ללשונות שנאמרו ביחס לתרומה. המתנות מכונות תרומה. אם כן, התרומה היא מעין קרבן. אולי מסיבה זו, לתרומה הניתנת לכהנים יש דיני קדושה, שאינם נוהגים במעשר. התרומה אסורה לזרים ואסורה להיאכל בטומאה.

בפסוק האחרון שציטטנו ישנה התייחסות לתרומה, ובה היא מכונה 'ראשית'.  אם כן, ניתן לראות בתרומה סוג של קרבן, המכונה גם ראשית.

במצוות קידוש הבכורות כותב ספר החינוך (מצווה יח) הסבר לרעיון שהבכורות אמורים להיות מוקדשים לה':

משרשי מצוה זו, שרצה השם לזכותנו לעשות מצוה בראשית פרינו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי. וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא. ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם.

המשמעות של הראשית, על פי ספר החינוך, אינה ביטוי לשותפות, אלא למשהו עקרוני יותר – בעצם, הכל של הקב"ה. מסתבר, שגם התרומה מבטאת את הרעיון הזה. לא שותפות עם הכהנים, אלא הכרה שבעצם הכל מגיע מאת הקב"ה. כלשונו של דוד המלך (דה"י א, כט): "כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ".

כיוון שהזכרנו שהתרומה היא סוג של קרבן, נשלים את התמונה, ונציין שבעצם הקרבן הראשון היה גם כן קרבן ראשית. כשהבל מביא קרב והוא גם כן לרעיון ה'ראשית': "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן".