מה טעמו של איסור רבית?

לכאורה, איסור זה אינו מובן. הלא מדובר בעיסקה שנעשית בהסכמה בין שני הצדדים. מדוע, אם כן, יש להטיל עליה מגבלות?

כיוון אחד עולה מדברי הגמרא במסכת בבא מציעא (סא.). הגמרא אומרת, שישנם שלושה לאווים שהם 'שכנים':  איסור גזל, איסור אונאה ואיסור רבית. הצד המשותף בשלושתם, אומרת הגמרא, הוא שמדובר בכך שאדם אחד גוזל אדם אחר.

בגזל ובאונאה, הדבר מובן. ברבית, זה גופא החידוש של התורה, שההסכמה של הלווה היא לא הסכמה אמיתית. כלשונו של רש"י בפירושו לתורה (שמות כב, כד):

נשך -רבית. שהוא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו. כך רבית, אינו מרגיש ואינו ניכר, עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה.

רש"י מסביר, שאמנם הלווה יודע מראש שהוא מתחייב לשלם רבית, אולם בגלל קוצר ראייתו, הוא אינו מבין את עומק ההתחייבות והמשמעות של הרבית, ופתאום הרבית 'עולה ומחסרו ממון הרבה'.

 

בדרך אחרת צועד בעל ה'כלי יקר' (ויקרא כח, לו):

עיקר טעם איסור הריבית הוא, לפי שהוא מסיר את מדת הביטחון מן האדם, כי כל בעל משא ומתן עיניו נשואות אל ה', לפי שהוא מסופק אם ירוויח או לא. אבל הנותן בריבית רווח שלו ידוע וקצוב וסומך על ערבונו שבידו, ומן ה' יסיר לבו.

בדרך כלל, הדרך להרוויח כסף כוללת בתוכה מאמץ וסיכון. על כן, כל אדם שעובד יודע שפרנסתו תליה בבורא עולם. בהלוואה, טוען בעל ה'כלי יקר', אין מאמץ, וגם אין סיכון.

אולי עמדה זו ניצבה לנגד עיניו של הרב משה פיינשטיין. הרב פיינשטיין (אגרות משה יורה דעה ב סימן סג) דן בשאלת הלוואה לחברות בע"מ. כשמלווים לחברות כאלו, אין אדם שמוטלת עליו חובת תשלום באופן אישי, והחייב היחיד הוא החברה – פיקציה משפטית. לדעת הרב פיינשטיין אין איסור רבית בהלוואה לחברה. ונימוקו:

דסתם מלוה, הרי איכא שעבוד הגוף שיש על גופו של הלוה, אף שאין לו כלום חיוב לשלם, ויש עליו חיוב להשיג מעות על ידי פעולה ושאר עניינים לשלם… אבל מלוה כזו, שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם, שאף שיש לו ממון הרבה אין על גופו שום חיוב לשלם… לא נאמר על זה איסור רבית.

כלומר, בהלוואה שיש בה שעבוד הגוף, המלוה נותן הלוואה נטולת סיכונים. יתכן שללווה אין כסף לשלם כעת, אבל שעבוד הגוף שלו יטיל עליו חובה לדאוג לכך שבסופו של דבר המלווה יקבל את כספו. לעומת זאת, כאשר ההלוואה נעשית עם סיכון, כשהלווה עצמו אינו חייב לשלם אלא רק ניתן לגבות את החוב מרכושו, אין זו הלוואה האסורה באיסור רבית. דברים אלו מובנים על פי טעמו של בעל ה'כלי יקר'. היות שזו הלוואה בעלת סיכונים, היא אינה אסורה באיסור רבית.

יש לציין, שעמדה זו אינה העמדה הרווחת בפוסקים. ראו למשל את דברי הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה סימן כח).

 

אפשרות שלישית  היא, שאיסור רבית קשור למהותה של מצוות ההלוואה. התורה לא רק מאפשרת את מנגנון ההלוואה, אלא מצווה עליו. התורה מצווה אותנו לעזור לאחרים. לעיתים בנתינת הכסף (-צדקה) ולעיתים ניתן להסתפק בהלוואותו. כשנותנים צדקה, ברור שיש כאן חסד. הנותן מפסיד מכספו. גם כשנותים הלוואה, התורה מצווה אותנו לחסד מסויים. לא לדרוש תשלום על הזמן שהכסף 'בילה' אצל הלווה. דהיינו לא לקחת רבית. כך כותב האברבנאל (דברים כג, טז):

כי הנשך מצד עצמו איננו דבר בלתי ראוי… איננו נמאס גם לא מגונה והוא סחורה ומשא ומתן והגון מפאת עצמו… לכן ייחס הקב"ה את הענין הזה במדרגת חסד שיעשה עם אחיו כשילוהו כספו מבלי רווח ותועלת כלל.

וכך כותבים ראשונים נוספים.

דרך זו עוזרת לנו להבין הרבה פרטים בהלכות רבית. מסיבה זו, איסור התורה של רבית נוהג רק בהלווואה, ולא ברבית בדרך מכר (-כמו למשל בעיסקת תשלומים) למרות שמבחינה כלכלית מדובר באותו הדבר בדיוק. כי הלוואה היא כלי שנועד לצרכי חסד, ואילו קנייה ומכירה היא עניין עסקי לחלוטין (מדרבנן, יש איסור רבית גם בדרך מכר).

מסיבה זו, איסור רבית קיים דווקא בהלוואה ליהודים, ולא בהלוואה לגויים. אנו לא מצווים לנהוג במידת חסד זו כלפי גויים, ואיתם אפשר לנהל עיסקאות בהסכמה.

ועוד יש לומר, שכאשר מדובר בעיסקה החורגת מגבול החסד המתבקש, לא שייך טעמו של איסור רבית, ולכן כלפי הלוואות כאלו, התירו לעשות 'הערמה' ולהשתמש בהיתר עיסקה (כך כותב למשל הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב חלק א סימן ס).