טעם הדין

הרא"ש (בעבודה זרה פרק ה סימן לו) כותב שחיוב טבילת כלים הוא גזירת הכתוב.

טעם נוסף מובא בירושלמי (עבודה זרה פרק ה הלכה טו): "לפי שיצאו מטומאת הנכרי ונכנסו לקדושת ישראל".

טעם זה מבואר יותר בהרחבה באיסור והיתר (כלל נח סעיף קו):

הטבילה אינה מחמת פליטת איסור, דהא צריכין לטבול אפילו כלי חדש, אלא רק להעביר ממנו רוח טומאה ושם עכו"ם ולהכניסו בקדושה של ישראל, לפי שבחרנו ה' אלקים לנחלתו  והבדילנו מן התועים וקדשנו בקדושתו, שנאמר: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי', וכתיב: 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, אני ה' אלקיכם'.

דברי הירושלמי הוזכרו גם אצל ראשונים אחרים, שדימו את טבילת הכלים לטבילת הגר. וכן כתב מהר"ח אור זרוע (סימן סג):

 בירושלמי מפרש מפני שיצאו מטומאת גוים ונכנסו לקדושת ישראל, מדמה אותו לגר שנכנס לקדושה על ידי טבילה. אעפ"י שקודם שלקחו היה מותר להשתמש בו.

לדברי הירושלמי ישנן מספר נפקא מינות שהראשונים והאחרונים דנים בהם:

הרמב"ן (ד"ה מדקתני בברייתא) כותב שמי שקנה כלים שבלועים מאיסור מגוי, אינו יכול להטביל עד שיכשיר את הכלי מבליעת האיסור. וטעמו:

והטעם לזה שהצריך הכתוב טבילה זו לפי שיצאו מטומאת הגוי ונכנסו לקדושת ישראל, [והרי לא יצאו מטומאת הגוים] עד שפלטו גיעולי הגוים.

הריטב"א (ד"ה תנא) אומר, שלמרות שלטבילת כלים מטומאה מספיק מהתורה שיעור רביעית, הרי שלטבילת כלי גויים צריך ארבעים סאה מהתורה, משום שטבילה זו היא כטבילת הגר.

טעם שלישי נראה קצת מדברי הרמב"ם. הרמב"ם פותח את פרק יז מהלכות מאכלות אסורות בדיני הכשרת כלי הנלקח מן הגויים (הלכות ג – ח). ולאחר מכן בהלכה ט כותב:

ויש שם דברים אחרים אסרו אותן חכמים ואף על פי שאין לאיסורן עיקר מן התורה גזרו עליהן כדי להתרחק מן העכו"ם עד שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות, ואלו הן: אסרו לשתות עמהן ואפילו במקום שאין לחוש ליין נסך, ואסרו לאכול פיתן או בישוליהן ואפילו במקום שאין לחוש לגיעוליהן.

מלשונו נראה, שגם טעם טבילת כלים הוא כמו הגזירות שמתאר הרמב"ם בהמשך – משום חתנות[1].

גדר החיוב לטבול – מדאורייתא או מדרבנן

פשטות הסוגיא היא, שחיוב טבילת כלים הוא מדאורייתא, שהרי הוא נלמד מדרשת הכתובים.

התוספות (ד"ה מים) התקשו, מדוע דין טבילת כלים משווה ל'מים שהנידה טובלת בהם', והרי טבילת כלים לטהרם מידי טומאה היא ברביעית, מן התורה, ולא צריך ארבעים סאה.

התוספות מתרצים, שטבילת כלים היא חידוש, ואינו דומה לדיני טבילה מטומאה.

ברמב"ן מצינו מספר תירוצים נוספים, ואחד מהם הוא, שסוגיית הגמרא היא רק אסמכתא, וטבילת כלים מדרבנן. כך כותב גם הכלבו (סימן פו).

מן הראוי לציין גם את דברי הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יז הלכה ה):

טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה, שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם, וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם.

מחד, הרמב"ם משתמש בלשון "מדברי סופרים" שהיא לשון דרבנן בדרך כלל. אלא שאחרי כן הוא כותב "מפי השמועה" שזו לשון דאורייתא בדרך כלל. בסוף אותה הלכה חוזר הרמב"ם ללשון "אמרו חכמים", שגם היא משתמעת לשון דרבנן[2].

ובאמת, נחלקו הראשונים והאחרונים בדעת הרמב"ם. הרשב"א (שו"ת חלק ג סימנים רנה, רנט) כותב שלדעת הרמב"ם חיוב טבילת כלים הוא מהתורה. לעומתו, הכסף משנה והלחם משנה נקטו בדעת הרמב"ם שטבילת כלים היא מדרבנן, וכן כתב גם הריטב"א (ד"ה הוה אמינא)[3].

לגבי כלי זכוכית נחלקו האחרונים אם דינם קל מאשר כלי מתכות. לדעת המאמר מרדכי (אורח חיים סימן שכג סעיף ח) טבילת כלי זכוכית היא כמו טבילת כלי מתכות, משום שלא מצינו שיהיה חילוק בין מתכות לזכוכית[4]. אבל דעת הפרי חדש (יורה דעה סימן קכ סעיף ג) היא שטבילת כלי זכוכית היא רק מדרבנן, ורק משום שהם דומים הם לכלי מתכות, שאם נשברו אפשר להתיכם ולעשות מהם כלי אחר.

גדר החיוב – מצווה או מתיר?

כאמור, מקור החיוב לטבול כלים נלמד או נסמך על הפסוק בפרשת מטות: "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם".

על הפסוק הזה כותב רש"י בפירושו לתורה:

אך במי נדה יתחטא – לפי פשוטו חטוי זה לטהר מטומאת מת… ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות. ומי נדה הכתובין כאן דרשו מים הראוים לטבול בהם נדה. וכמה הם, ארבעים סאה:

מלשונו של רש"י עולה, שטבילת כלים נועדה להכשרה מן האיסור. כלומר, בניגוד לכלי ישראל שהגעלתו מכשירה אותו לשימוש בהיתר, הרי שכלי גויים דורשים בנוסף על ההגעלה, גם טבילה.

כך נראה גם מלשונו של הרמב"ם (שם הלכה ג):

הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות, ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן כגון כוסות וצלוחיות וקיתוניות מדיחן ומטבילן והן מותרות, ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין כגון יורות וקומקמוסין ומחממי חמין מגעילן ומטבילן והן מותרין, ודברים שנשתמש בהן על ידי האור כגון שפודין ואסכלאות מלבנן באור עד שתנשר קליפתן ומטבילן והן מותרין.

ברמב"ם הדברים מודגשים עוד יותר מאשר ברש"י – ללא טבילת הכלים, אסור להשתמש בהם.

לעומת זאת, מהר"ח אור זרוע (סימן סא) כותב:

ועוד יודיעני אדוני האיך נוהג בכסא דמשכנתא דאחריני. אם מונע מלשתות בה כל כמה דלא אטבלה. כמו בכלי אסור דלא הוגעל. או שמא אחרי שאין בטבילה פליטה וקליטה. אך גזירת המלך להטביל, מצוה בעלמא היא דרמי עליה להטבילה, אבל אחר דלא רמי עליה שוחה ושותה ואינו נמנע. או שמא כל דשתי ביה שמיה דמריה עליה ועליה דידיה רמיא נמי. אבל עיכוב שתיה לא ידעתי. הואיל ולא שייך השתא טומאה וטהרה. אך כן יסד המלך.

לשונו של מהר"ח אור זרוע עמומה מעט, אבל ברור מדבריו שהוא סבור שטבילת כלים היא 'מצוה בעלמא'.

וכך כותבים הגהות מיימוניות (רמב"ם שם אות ח) בשם ראבי"ה:

איבעיא להו משכנתא מאי אמר מר בר רב אשי אבא משכנו ליה כסא דכספא ואטבליה ושתה מיניה ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני או משום דקא חזי לעכו"ם דדעתיה לשקועיה והכא ספק להקל וכן כתב בס"ה שפסקו מקצת רבותינו שבצרפת ויש שמטבילין בלא ברכה ע"כ. וכן כתב ראבי"ה דנראה לו דלא הוי כמו תיקו דאיסורא שאין כאן איסור ולשאר מצות נמי שהן חובה עליו לא דמי דאי בעי פטר נפשיה ושתי בכוס אחר ולכך לא בעי טבילה ולא אמר מספיקא יטבל בלא ברכה עכ"ל.

כלומר, לדעת הרמב"ם, טבילת כלים היא מתיר – מעשה הנדרש להתרת איסור. לעומת זאת, לדעת המהר"ח אור זרוע והראבי"ה, חיוב הטבילה הוא מצווה, ואינו צמוד ישירות לאיסור שימוש בכלי.

ברכה על טבילת כלים

הרמב"ם אינו מזכיר את החיוב לברך על טבילת כלים, וכתב הריטב"א (ד"ה הוה אמינא) שלדעתו אכן אין חיוב טבילת כלים[5]. הדבר עולה בקנה אחד עם דעתו, שטבילת כלים היא מתיר. לעומת זאת, המרדכי (על אתר, סימן תתנט) כותב שיש לברך על טבילת כלים[6], וכן נפסק להלכה (שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ סעיף ג).

לכאורה, משמעות הפסק של המחבר הוא, שגדר החיוב לטבול הוא מצווה, ולא מצד מתיר.

שימוש בכלי לפני הטבילה

הטור (יורה דעה סימן קכ) פותח את הלכות טבילת כלים באיסור השימוש בכלי לפני הטבילה:

הלוקח כלים חדשים מן הנכרי אסור להשתמש בהן עד שיטבילם טבילה הוגנת בלא חציצה במקוה של ארבעים סאה.

כאמור לעיל, לדעת הרמב"ם ישנה זהות בין איסור השימוש בכלי ובין חובת הטבילה. אלו שני צדדים של אותו המטבע[7].

דעה מחמירה עוד יותר מאשר זו של הרמב"ם היא דעת האור זרוע (עבודה זרה סימן רצג):

ולא ידענא כלים חדשים שלא נשתמש בהן גוי ולקחן ישר' ממנו ולא הטבילם ונשתמש בהם בדיעבד. ולא ידענא אי שרי אי אסיר. דהא דמחלק בין למ"ד נותן טעם לפגם אסור. ובין למ"ד נותן [טעם] לפגם שרי היינו בכלים שבלעו על ידי חמין או על ידי האור שצריך להגעילן או ללבנן כדי להפליט האיסור שבלעו. אבל כלים חדשים שלא נשתמש בהן כלל. אי נמי כלים ישנים שנשתמש בהם והגעילן או ליבנם. דהשתא פלטו כל האיסור שהיה בהם וכחדשים דמו. ואפילו הכי בעו טבילה. אין זה כי אם גזירת הכתוב דאסר רחמנא להשתמש בהם כל טבילה מעתה מאיזה טעם נכשיר בדיעבד ועל מה נסמוך להתירם

מלשון האור זרוע נראה, שלא זו בלבד שאסור להשתמש בכלים, אלא שהאוכל עצמו נאסר.

אולם, לדעת המהר"ח אור זרוע והראבי"ה, יש מקום לדון. האם המצווה גוררת גם איסור שימוש, ואם כן, באיזה אופן.

כדי לדון בשאלה זו, נערוך השוואה עם מצווה אחרת – מצוות ציצית:

מי שלובש ציצית ללא ארבע כנפות, מבטל מצוות עשה של ציצית. לכן, אסור ללבוש בגד שאין בו ארבע כנפות. המרדכי (הלכות קטנות סימן תתקמד) כותב:

אומר ה"ר שלמה מדרוש, שאם נפסק לאיש חוט של טלית בשבת שאסור ללובשו עד שיתקן אותו שאם לובשו עובר בעשה דיש לו ד' כנפות.
והשיב ר"י דליתיה כדמוכח בשמעתין… לכן נראה לר"י דמצוות עשה דציצית אינו אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו, ולא אמר הכתוב בלשון "לא תלבש בגד שיש לו ד' כנפים בלא ציצית", דאז ודאי היה הדין עמו, אלא מצוות עשה גרידא להטיל בו ציצית. ומכל מקום, אין הטלית אסור ללבוש וגם אין עובר כיון שאין עתה יכול להטיל בו שהוא שבת. ובחול ודאי עובר כל שעה שלובשו בעשה דהטל בו ציצית וכן במזוזה ומעקה ותדע דאטו בלא מזוזה יאסר ליכנס בבית?! אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא.

שיטת ר"י היא, שביום חול אסור ללכת עם ציצית, בגלל מצוות העשה. מי שהולך עם בגד שיש בו ד' כנפות ללא ציצית, מבטל מצוות עשה. לפי זה, טוען ר"י, יהיה מותר ללכת בשבת עם בגד שיש בו ד' כנפות ללא ציצית, משום שאי אפשר להטיל ציצית בבגד בשבת[8].

נוכל לומר אותו הדבר גם לגבי טבילת כלים. הטבילה היא מצווה, אלא שעצם המצווה גורר אחריו איסור להשתמש בכלי ללא טבילה. לפי זה, אם חיוב הטבילה הוא מהתורה, איסור השימוש בכלי לפני הטבילה יהיה גם כן מן התורה[9].

אמנם, לשיטת חלק מהאחרונים לכל הפחות נראה, שאיסור השימוש בכלי לפני הטבילה הוא איסור דרבנן, גם אם חיוב טבילת הכלים הוא מדאורייתא. כך למשל כותב ביאור הלכה (סימן שכג ד"ה מותר להטביל)[10]:

גם אין איסור זה (-של שימוש בכלי לפני הטבילה) כי אם מדרבנן, אפילו לדעת הסוברים דהטבילה הוא מן התורה.

ויש דעות מקילות עוד יותר. בפסקי הרי"ד (עבודה זרה עה: ד"ה תנו רבנן) כתב:

עיקר מטבילן והן טהורין- פירוש, לא שתעכב הטבילה שלא ישתמשו בו עד שיטבילו. שאינה אלא מצוה דרבנן, ואינה להוציא הכלי מידי איסורו

כלומר, מצוות טבילת הכלים אינה גוררת איסור שימוש בכלי כלל.

כיצד יש להבין דעות אלו?

מסתבר שדעות אלו אינן כורכות את מצוות הטבילה בשימוש בכלי. אלא אדם הקונה כלי מן הגוי, חייב להטבילו. בלי קשר לשאלה אם הוא מתכוון להשתמש בו או לא. לכן אין איסור שימוש בכלי ללא הטבילה. אין זה דומה לציצית, ששם המצווה היא לשים ציצית כשלובש את הבגד בעל ד' הכנפות. שכן, אם יש חובה הקשורה ללבישה, ממילא הלובש בלא לקיים את החובה הזו, ביטל מצוות עשה. אבל אם החובה אינה צמודה לשימוש בכלי, ממילא היא פשוט חובה, ואינה גוררת איסור למי שאינו מקיים אותה. אם כן, מה שאסרו להשתמש בכלי הוא לכל היותר מצד 'שיהויי מצווה לא משהינן'[11].

שימוש ארעי בכלי – עוד יש לציין, שאיסור השימוש בכלי קודם הטבילה הוא גם כשמשתמש בדרך עראי. כך עולה להדיא מדברי הרמ"א (יורה דעה שם סעיף ח):

אם ישראל קנאו מהעובד כוכבים והשאילו לחבירו, טעון טבילה, שכבר נתחייב ביד הראשון. ויש מי שאומר שאם לא לקחו הראשון לצורך סעודה, אלא  לחתוך קלפים וכיוצא בו, אין צריך להטבילו. הגה: אבל הראשון אסור להשתמש בו לצרכי סעודה, אפילו דרך עראי, בלא טבילה, אף על פי שלקחו לצורך קלפים.

איסור השימוש בכלי של אדם אחר

התוספות (עבודה זרה שם ד"ה אבל) כותבים, שלמרות שאם יהודי שאל כלי מגוי הוא לא התחייב בטבילה, אבל אם יהודי קנה כלי מגוי, והוא משאיל אותו ליהודי אחר, היהודי השני חייב לטבול "שכבר בא לידי חיוב טבילה ביד ישראל ראשון".

לשיטת הרמב"ם, הדין הזה פשוט. כיוון שהכלי נאסר בשימוש, שוב אין האיסור פוקע עד שיוטבל. אולם, לשיטות הסוברות שחובת השימוש בכלי היא רק בתורת מצווה, יש כאן קצת יותר חידוש, כיצד המצווה המוטלת על הבעלים הראשון עוברת גם לשואל?

ובאמת, בשו"ת דעת כהן (סימן רכז) כתב, שמסתבר שלדעת הראבי"ה והמהר"ח אור זרוע אכן אין איסור על אדם שאינו הבעלים להשתמש בכלי:

ועיקר דברי הרשב"ם, שהצריך טבילה לכלי שאול ממי שלקח מהעכו"ם, אין ברור שכל רבותינו מודים לו. כי כפי הנראה מדברי ראבי"ה… שאין בזה איסור כי אם מצוה… נראה מדברים אלו שאין בזה איסור שימוש מצד עצמו, כי אם מפני שהוא חייב בטבילה כשמשתמש הרי הוא מבטל מצוה זו… ולעניות דעתי קשה לזווג ב' הסברות של רשב"ם וראבי"ה.

אמנם, אפשר לפרש שגם לדעות הסוברות שטבילת כלים היא מצווה ולא מתיר, עדיין יהיה איסור שימוש בכלי למי שאינו הבעלים. וצריך לומר בדרך זו, שמרגע שנוצרה חובת גברא להטביל את הכלי, ממילא יש איסור שימוש בכלי. האיסור הזה הוא איסור חפצא מדרבנן, וממילא גם אחרים הבאים להשתמש בכלי לא יוכלו לעשות זאת.

ואמנם, אם על הראשון לא חלה חובה, גם על הבאים אחריו לא חלה החובה, כל זמן שלא קנו את הכלי לעצמם. דוגמא לדבר מצינו בדברי השולחן ערוך שהוזכרו לעיל,  שאם היהודי הראשון קנה את הסכין כי לחתוך בה קלפים, כך שהסכין אינה כלי סעודה, אם השאיל אותה ליהודי אחר שמשתמש בה ככלי סעודה, לא נתחייב השני בטבילה.

דוגמא נוספת מופיעה בכתבי המהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סימן ה אות קלו) שכתב שאם הבעלים הראשון הוא קטן, שאין עליו חובת טבילה, אז גם השואל ממנו אינו חייב בטבילה[12]. ברור מדעתו, שהוא סבור שטבילת כלים היא מצווה. ולמרות זאת, עולה מדבריו ,שאם הבעלים הוא גדול, הרי שגם לאחר יהיה איסור שימוש בכלי, ולכן צריך לפרש בדבריו כפי שהסברנו.

דין אורח

מכאן נבוא לדין אורח. אורח שמתארח אצל אדם שאינו שומר תורה ומצוות, האם מותר לו להשתמש בכלים ללא טבילה?

בהלכות שבת נחלקו הרי"ף והרא"ש בשאלה האם מותר להטביל כלים שנקנו מגוי בשבת. הגמרא אומרת שאסור להטביל כלים שנטמאו ביום טוב. אחד מטעמי האיסור הוא שהמטביל כלי ביום טוב מטומאתו 'מחזי כמתקן'. הרא"ש לומד מדברי הרי"ף, שדווקא לגבי טומאה אמרו חכמים שאסור להטביל כלי ביום טוב. אבל הטבלת כלים שנקנו מגוי, מותרת. בהסבר שיטת הרי"ף נביא את דברי האבני נזר (אורח חיים סימן תיח אות יא):

דטעמא דמתקן לא שייך כלל בטבילת כלים דהאדינא לפי מה שכתבתי דאינו מתיר כלל רק מצות עשה על כן לא הוי מתקן. דגם לכתחילה לא הי' איסור להשתמש בו רק שהי' מצוה לטבלו קודם. וטעמא דשמא יעבירנו גם כן לא שייך לפי מה שכתבתי דטבילה אינו מתיר רק מצוה בעלמא. וכן מפורש בהגהות מיימוני פרק י"ז מהלכות מאכלות אסורות אות ח' דאין איסור בתשמיש בלא טבילה רק מצוה עיין שם. והנה המרדכי [בהל' קטנות סי' תתקמ"ד] כתב דבשבת אין איסור ללבוש טלית בלא ציצית כיון שאסור לעשות ציצית אז, מותר ללבוש בלא ציצית. כיון שאין איסור ללבוש בלא ציצית רק מצוה. וכשאינו יכול לעשות המצוה לא נאסר בזה הלבישה. ולפי זה בטבילת כלים נמי כשאינו יכול לטבול מותר להשתמש בלא טבילה.

בדומה לדברי האבני נזר כתבו עוד אחרונים. במנחת שלמה (תניינא סימן סח) כתב שהאיסור דרבנן של הטבילה אינו קיים במקום שאינו יכול לטבול. מכח סברא זו התיר להשתמש בכלים שאינם טבולים בבית מלון.

אמנם, לכאורה דבריהם נוגדים הלכה מפורשת בשולחן ערוך (יורה דעה סעיף טז):

אם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב, יתננו לעובד כוכבים במתנה ואחר כך ישאלנו ממנו ומותר להשתמש בו. הגה: וכן יעשה אפילו בחול, במקום שאין לו מקוה (ב"י).

הרי מבואר להדיא, שגם כשאין לו אפשרות להטביל את הכלים, לא התירו להשתמש סתם, אלא רק ע"י הערמה שיתן לגוי ויחזור וישאל ממנו. וצריך לומר ששם זה רק כשאפשר להשאיל לגוי, או שזה דין רק לבעלים בעצמו ולא למי ששאל ממנו (והסברא – שלבעלים בעצמו זה דאורייתא).

היתר נוסף כותב הרב קוק בדעת כהן (שם):

וזה נראה לעניות דעתי, דאצל מומר לחלל שבתות בפרהסיא, לא עלינו, כיון דקיי"ל שאינו בן ברית אף על גב דישראל מקרי לענין אם קידש ולענין טומאות הנוהגות בישראל דוקא, מ"מ כיון דאמור בירושלמי בטעם טבילה זו: "מפני שיצא מרשות עכו"ם לקדושת ישראל", והאי גברא השליך מעליו קדושת ישראל, נלע"ד דאין חשש להשתמש בכליו השאולים ממנו בלא טבילה, כמו השאולים מהנכרי עצמו…

לעניין מעשה, נראה לי שבמקום של צורך גדול וחשש איבה וכו', כגון כשמתארחים אצל אדם שיעלב אם לא נאכל ונשתה אצלו, או כשיש חשש למתחים במשפחה, ניתן לסמוך על הפוסקים הנ"ל ולאכול ולשתות בכלים שאינם טבולים.

[1] לכאורה יש  לשאול- אם הטעם הוא משום חתנות, למה הוא לא קיים גם במי שהשאיל מגוי. ואולי יש לומר, שהשאלה מגוי היא מילתא דלא שכיחא ולא גזור בה רבנן, ועיין צ"ע.

[2] דברי סופרים אינו הכרח שהוא דרבנן, כמבואר בדברי הרמב"ם בשורש ב, ובהלכות אישות לגבי קידושי כסף.

גם לגבי לשון "אמרו חכמים" – עיין בהלכות תפילה פ"א ה"א שכתב הרמב"ם: "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה".  כאן ברור שלשון 'אמרו חכמים' אינו אומר שהתפילה היא מדרבנן.

[3] מסתבר שהם הבינו שמה שכתב הרמב"ם 'מפי השמועה למדו' מתייחס רק לכך שהנושא של הפסוק כולו הוא גיעולי נכרים, ולא בענייני טומאה וטהרה. אחר שהפסוק עוסק בהכשר הכלים, הוסיפו חכמים טהרה נוספת לטהרו מידי טומאת גיעולי נכרים.

[4] כך עולה לכאורה מדברי הרמב"ם בהלכה ג: "הלוקח כלי תשמיש סעודה מן העכו"ם מכלי מתכות וכלי זכוכית, דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר מטבילן במי מקוה ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות…". הרמב"ם אינו מציין בשום מקום אבחנה בין כלי הזכוכית לכלי המתכות.

[5] הריטב"א מציין שכן גם המנהג במקומו.

[6] וכן כתבו גם התוספות ד"ה אי משום.

[7] בשם הרב אשר וייס שמעתי, שלדברי הרמב"ם, שהטבילה היא משום מתיר, ניתן להבין יותר בקלות מדוע נאסרו דווקא כלי סעודה. הפרשה כולה עוסקת בהכשרת כלי סעודה. ההבדל בין הכשרת כלים של ישראל להכשרת כלים הנלקחים מן הגוי הוא, שבתהליך ההכשרה של כלים הנלקחים מן הגוי צריך להוסיף טבילה. אבל מראש, כל מושג האיסור בכלי הוא בהקשר של אכילה, ולפי זה, גם חובת הטבילה היא דווקא בכלי סעודה.

[8] אמנם, עיין במג"א (סימן יג סק"ח), שיש איסור מדרבנן ללבוש בגד כזה, וכל ההיתר הוא רק לעניין שלא לפשוט את הבגד ומשום כבוד הבריות וכו', אבל ללבוש לכתחילה בגד של ד' כנפות כשאינו יכול להטיל בו ציצית, אסור.

[9] כדעה זו, שאיסור השימוש בכלי לפני טבילה שווה בחומרתו לרמת החיוב להטביל, כתב הפרי מגדים (אורח חיים סימן תפו, משבצות זהב דיני הסדר בקצרה): " ליל פסח אם אין לו כוס כי אם אחת שלא טבל, י"ל דשרי לטבול במים סרוחים בלילה בשביל מצות ד' כוסות. ואפשר אם אין לו מים שרי להשתמש כך, דאתי עשה דרבנן ודחי לאיסור טבילה בזכוכית מדברי סופרים, מה שאין כן במתכות הוה דין תורה". הרי לן מדבריו, שאיסור השימוש בכלי תלוי בחובת הטבילה. בכלי זכוכית מדברי סופרים, ובכלי מתכות – מן התורה.

[10] וכן נקט גם הגרש"ז במנחת שלמה (חלק ב סימן סח), שאיסור השימוש בכלי הוא דרבנן. אמנם הוא כותב כן רק לגבי מצבים שבהם אי אפשר להטביל את הכלי, בדומה לשיטת המג"א לגבי ציצית. שהותר בשבת רק משום כבוד הבריות. וסברתו פשוטה: " דאי לא תימא הכי, ימתין עד שימות או יצוה את בניו אחריו לטבול כליו לאחר מותו, ואף גם הם ימתינו עד שישברו הכלים ולא יהיה כלל מה לטבול".

ועיין עוד ביחווה דעת (חלק ד סימן מד) שהביא עוד דעות פוסקים הסוברים שאיסור השימוש הוא מדרבנן גם אם חובת הטבילה היא דאורייתא.

[11] כעת ראיתי במאמר של הרב רובין (בעניין טבילת כלים בבתי מלון, קובץ מוריה תשס"ג) שכתב, שמצד החובה של המצווה, היינו אומרים שאם אי אפשר לקיים בקלות את המצווה, אולי אינו מבטל עשה. וכעין מה שמצינו לגבי מזוזה, שיש דעות שאדם אינו חייב לצאת מביתו כשאין שם מזוזה תקינה. אבל האיסור דרבנן קיים בכל גוונא.

[12] נראה ברור גם, שמדברי המהרי"ל דיסקין עולה שחובת הטבילה היא מצווה, ולא מתיר. אם היתה מתיר, מן הסתם היתה נוהגת גם בקטן.