שאלה

בשבת שעברה התבשר כל עם ישראל, על כך ששחררו ארבעה חטופים במבצע צבאי. האם היה צריך לברך על כך שהחיינו?

תשובה

פשוט שקרוביהם של החטופים יכולים לברך שהחיינו בשם ומלכות על שמחת שחרור קרוביהם.

ולעניין ברכה של שאר העם, כיוון שזהו אירוע שמהווה ניצחון לאומי וממילא הוא בעל משמעות לכל עם ישראל, נראה שכל מי ששמח בשמחת ההצלה, רשאי לברך גם כן שהחיינו.

נימוקים

א. ברכת שהחיינו – ברכת רשות או חובה

ברכת שהחיינו נזכרת במשנה בברכות (פרק ט): "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו". עוד מבואר במשנה שם, שעל גשמים ועל בשורות טובות מברכים הטוב והמיטיב, ובברייתא בגמרא (נט:) נאמר:

בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה. שלו ושל אחרים אומר הטוב והמטיב…. והתניא קצרו של דבר: על שלו הוא אומר ברוך שהחיינו וקיימנו, על שלו ועל של חבירו אומר ברוך הטוב והמטיב.

נמצא, שבאופן עקרוני מברכים שהחיינו כשקונים כלים חדשים, וכן כשאדם שומע שמועות טובות. עוד מבואר בגמרא (נח:) שהרואה את חברו אחרי ל' יום, מברך שהחיינו.

הגמרא בעירובין (מ:) אומרת:

ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים? כיון דמזמן לזמן אתי – אמרינן, או דילמא: כיון דלא איקרו רגלים – לא אמרינן?
לא הוה בידיה.
כי אתאי בי רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן.
אמר ליה: רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי – חובה מאי?

רבה הסתפק האם מברכים שהחיינו בראש השנה וביום הכיפורים. הספק הוא אם מברכים שהחיינו כיוון שאלו מצוות הבאות 'מזמן לזמן'. הגמרא מקשה, שהרי אפילו על פרי חדש מברכים שהחיינו, ורבה ענה:
רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי – חובה מאי.

הרי מבואר בגמרא, שיש להבדיל בין ברכת שהחיינו על ימים טובים, שהיא ברכת חובה, ובין ברכת שהחיינו על ראיית פרי חדש, שהיא ברכת הרשות.

הרשב"א (שו"ת חלק א סימן רמה) דן בשאלה אם מי שנולד לו בן מברך שהחיינו. והוא אומר, שמצד אחד, מבואר להדיא בברייתא בברכות (נט:) שכשנולד לאדם בן צריך לברך, ומאידך, הוא לא ראה שנוהגים לברך ברכה זו. וכתב שאולי הסיבה שאין מברכים היא שברכות אלו הן רשות ולא חובה.

סברתו של הרשב"א היא, שהחילוק שעושה הגמרא בין ברכות הרשות לברכות החובה הוא, שעל כל מצווה או יום טוב שבאים מזמן לזמן, יש חובה לברך, ונוסח הברכה הוא "שהגיענו לזמן הזה". אבל כאשר מדובר באירוע שאינו תלוי בזמן, כמו שמועות טובות, או ראיית פני חבירו, או קניית דבר חדש, במקרים אלו, היות שהזמן אינו הדבר המהותי, אין חיוב לברך, וממילא, אם לא נהגו, אין לברך.

התוספות (סוכה מו. ד"ה העושה) מביאים סברא דומה בשם רב שרירא גאון, שאין לברך אלא על מצוות הבאות מזמן לזמן, ולא בקונה כלים חדשים. אבל בתרומת הדשן (סימן לו) כתב שלא כמותו, וכן כתב הבית יוסף (סוף סימן רכג) שאין לחוש לדעתו של רב שרירא גאון, מאחר והרי"ף, הרמב"ם והרא"ש סתמו שלא כמותו, וגם בדרכי משה (רכג, אות ד) כתב שאין הלכה כרב שרירא גאון.

בשו"ע (רכג, א) נאמר:

ילדה אשתו זכר, מברך: הטוב והמטיב, וגם היא צריכה לברך כן.
הגה:… ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות.

רבים מנושאי הכלים העירו על דברי הרמ"א, שאף שהתפשט המנהג שמקילים בברכות שהחיינו של רשות, הרי שהם אינם נוהגים כהוגן, אלא יש לברך אותן. כך למשל כותב המג"א (סק"ג)  והאליה רבה (סק"ב), וכן נקט  המשנ"ב (סק"ז).

אמנם, בכף החיים (סק"כ) כתב שנוהגים להקל, ורק על בגדים מברכים שהחיינו. ונראה מדבריו, שאחר שהרשב"א פסק כרב שרירא גאון, הרי זה ספק ברכות, ולא זו בלבד שנוהגים להקל, אלא שאין להחמיר. כיוצא בכך כותב גם בשולחן ערוך הרב (סדר ברכות הנהנין יב, ה) שהמנהג הוא לברך רק על בגדים חדשים המשמחים את לבו, או קניית בית, אבל בשאר כלי תשמישו של אדם, המנהג הוא שלא לברך.

בעקבות דברי כף החיים, כתבו כך גם בילקוט יוסף (רכג, א) ובהליכות שלמה (תפילה כג, טו). לעומת זאת, מהנראה בספר וזאת הברכה (עמ' 168 – 170) נראה שרק בני ספרד נוהגים להקל בזה, ואילו למנהג אשכנז יש לברך בכל מקרה של קניית בגד חדש. וכך נוקט גם בפניני הלכה (ברכות יז, ד).

אלא שבסברא, קשה מאוד להבין את החילוק של המנהג. אם החילוק הוא בין ברכת שהחיינו של רשות לזו של מצווה, מה זה משנה אם מדובר בבגד חדש או בבית חדש או בכלים חדשים. כולם ברכות הרשות.

ולכן מסתבר מאוד, שהחילוק אינו קשור לשאלה האם הלכה כרשב"א ורב שרירא גאון, או שהלכה כרוב הראשונים, שהרי בזה כתבו הפוסקים שעיקר הדין הוא שיש לברך גם את הברכות המכונות ברכות הרשות, והאבחנה היא בשאלה מה נחשב דבר המשמח. ולזאת כותבים הפוסקים, שהמנהג הוא שחפץ שעיקרו הוא לתשמישי האדם, לא משמח כל כך. ורק בבית חדשו ובבגדים נהגו לברך.

למשל, בהליכות שלמה, אף שכתב כדעת כף החיים לגבי המנהג, נקט שאם אדם קנה ספרים חדשים ושמח בהם מאוד, כגון שקנה ש"ס חדש, רשאי לברך. הרי לן, שכאשר מדובר במשהו משמח, ניתן לברך, גם לפי המנהג שמוזכר בכף החיים.

ממילא, כאשר מדובר בשמועות טובות במיוחד, כמו בנדון דידן, מסתבר מאוד שגם על פי המנהג, ניתן לברך.

ב. שהחיינו כשאין הנאה גשמית

במקום אחר (כאן) עסקתי בשאלה אם מברכים 'הטוב והמיטיב' על תכנית המאה, אילו היתה יוצאת לפועל. בתוך הדברים, הסברנו, שדעת הרא"ש והרי"ף, וכן דעת השולחן ערוך, שאדם לא מברך 'הטוב והמיטיב' על ירידת גשמים, אלא כשיש לו הנאה גשמית בעצמו מהגשמים. ולכן, אם אין לו שדה, אינו מברך הטוב והמיטיב, אף שהוא שמח בירידת הגשמים.

האם זה דין כללי בברכות ההודאה, שאין מברכים שהחיינו אלא על טובה גשמית? לכאורה, ירידת גשמים היא סוג של 'שמועה טובה' ואם כן, רואים שאין מברכים על שמועות טובות הטוב והמיטיב, אא"כ יש לו טובה גשמית.

אלא שאם כן, למה מברך שהחיינו בראיית חברו, הלא אין כאן טובה גשמית?

כפי הנראה, שורש העניין הוא, שיש הבדל בין ברכת שהחיינו לברכת הטוב והמיטיב. ברכת שהחיינו מברכים גם כשאין טובה גשמית, ואילו ברכת הטוב והמיטיב מברכים רק בהנאה גשמית.

כך מבואר מדברי הרשב"א (שו"ת חלק ד סימן עז). הגמרא בברכות (נט:) דנה בברכה של מי שנולד לו בן:

וכל היכא דלית לאחרינא בהדיה לא מברך הטוב והמטיב, והתניא אמרו ליה ילדה אשתו זכר אומר ברוך הטוב והמטיב?
התם נמי דאיכא אשתו בהדיה דניחא לה בזכר.

כלומר, הסיבה שמברכים הטוב והמיטיב בלידת בן היא, שגם אשתו נהנית.

וכתב הרשב"א:

לא בכל דבר שנהנה הוא ואחרים עמו מברך הטוב והמטיב. שאם כן אפילו אקרא חדתא יברך הטוב והמטיב. אלא בדבר שיש לו תועלת והנאה בו ולאחרים עמו. כגון ירידת הגשמים וירושת הקרובים… אבל בהנאה לבד בראיית פירות חדשים לא מצינו. שאם כן, למה שאלו בילדה אשתו זכר מאן איכא אחרינא בהדיה, ואמרו דהתם נמי איכא אשתו בהדיה. תיפוק ליה משום בני ביתו ובניו דנהנים ושמחים עמו. ואפילו הכל נהנין בילידת הזכרים?
אלא שהנאת תועלת קאמר. ובלידת אשתו זכר יש לאב ולאם הנאת תועלת. חדא דהוה להו חוטרא לידה ומרא לקבורה. ועוד שהוא כירך האב והאם. ומדת כל אדם תאבין לו ליורשן.

הרי מבואר ברשב"א שאין מברכים הטוב והמיטיב אא"כ אחרים שמחים עמו בהנאה גשמית, מה שהוא קורא 'הנאת תועלת'. אם כן, למה מברכים שהחיינו בראיית פירות חדשים? הרי לנו, שברכת שהחיינו היא על שמחת הלב, גם אם אין הנאה גשמית.

גם בספר המאורות כתב בשם הראב"ד:

…נראה דכל הברכות שהם להנאת עצמו בשביל ראייתו, רשות הם. אבל הודאת הנס חובה היא כי הנך ארבעה שצריכין להודות. וכן על שמועות טובות שיש בהן הנאת ממון חייב לברך, שהיא ברכת הארץ, שאומר חיים ומזון שאתה חונן אותנו בכל שעה. אבל הנאת ראייה בעלמא שאינה אלא לשעתה, הרי היא כקרא חדתא, שהיא רשות.

הרי מבואור מדבריו, שהנאת ראיה בעלמא, מחייבת ברכה, אבל זו ברכת הרשות, כמו ראיית פרי חדש.

אם כן, יש לשאול, מדוע מי שאין לו שדות, אינו מברך שהחיינו על ירידת גשמים, אלא רק 'מודים אנחנו לך על כל טיפה וטיפה'?

מסתבר, שצריך לומר שברכת הודאה גשמים אינה שמחה של שמועה טובה סתם, אלא שמחה על כך שיהיה להם מזון ופרנסה (שהרי אדרבה, הגשמים עצמם אינם נוחים לאדם), ולכן הברכה היא רק כשאכן נהנה מהגשמים. מה שאין כן כשרואה פרי חדש, ושמח שהגיע זמן חדש, שממילא אין שם צד של הנאה גשמית.

ג. ברכת הטוב והמיטיב כשנולד לו נכד

בביאור הלכה (תחילת סימן רכג) כתב בשם ספר חסידים, שגם אם נולד לו נכד, או לאחרים ושמח עמהם, מברך הטוב והמיטיב. הביאור הלכה מקשה על הספר חסידים, שהרי בשו"ת הרשב"א מבואר שאין מברכים הטוב והמיטיב, אלא כשיש לו הנאה גשמית, ולכן כתב שאין לנהוג כמו ספר חסידים.

אבל אפשר להבין, שספר חסידים סבור כמו שהזכרנו לעיל, שעיקר השמחה בבן אינה בכך שהוא חוטרא לידה ומרא לקבורה, אלא בעצם היותו בנו, וממילא ברכה זו היא כמו שמועה טובה, שכשם שמברכים עליה שהחיינו, כך מברכים עליה גם הטוב והמיטיב.

בביאור הדבר, יש לציין שלדעת חלק מהראשונים, ברכת הטוב והמיטיב אינה באה במקום ברכת שהחיינו, אלא בתוספת לה. כך למשל כותב הטור (סימן רכג) בשם הסמ"ק: "כתב בסמ"ק שאם קנה לו ולביתו מברך גם הטוב והמטיב". וכן כתב הט"ז (סק"א) בדעת הרשב"א. אבל השו"ע (שם סעיף ב) כתב שאם ההנאה היא גם לאחרים, מברך הטוב והמיטיב במקום שהחיינו.

נמצא, שלדעת הרשב"א ברכת הטוב והמיטיב באמת נפרדת בעניינה מברכת שהחיינו. שהחיינו תלויה רק בשמחת הלב, ואילו ברכת הטוב והמיטיב, בהנאה גשמית. אבל לדעת השו"ע, ואולי כך גם לדעת ספר חסידים, שתי ברכות אלו עניינן אחד. ואם כן, אין אבחנה קטגורית בין ברכת הטוב והמיטיב וברכת שהחיינו, אלא בין מצבים שונים: כשההנאה היא בבסיסה הנאה גשמית, מברכים רק כשיש הנאה גשמית. ולכן על ירידת גשמים מברכים רק כשיש הנאה גשמית. ואילו בשמועות טובות בעלמא, מברכים גם כשאין הנאה גשמית. ולגבי לידת בן זכר, אפשר לדון אם ההנאה היא גשמית ביסודה, או לא (ועיין במאמרו של הרב אליהו בקשי דורון "ברכת שהחיינו או הטוב והמיטיב בבנית בית כנסת", בית הלל כט, תשס"ז, עמ' יט -כו, ובעיקר בעמ' כד שם מה שדן בשיטת המשנ"ב בעניין).

ד. דוגמאות של שמועות טובות לעניין שהחיינו

נזכיר כמה דוגמאות שיש בהן הנאה שאינה גשמית, לעניין ברכת שהחיינו:

• במור וקציעה (סימן רכג) כתב שמי שנכנס בקשרי שידוכין, צריך לברך שהחיינו. לא מחמת הנאת הממון, אלא מעצם העובדה שנושא אשה. הוא מדגיש שאין לברך עדיין הטוב והמיטיב כי לא הגיעה ההנאה לידו, ובכל זאת, כתב לברך שהחיינו.
• בשלחן הטהור (רכב, א) כתב שאם בנו קיבל סכום כסף גדול, האב ששמח, מברך שהחיינו, אף שההנאה של האב אינה גשמית.
• כף החיים (רכב, סק"ו) כתב שיש שנהגו שכשאבי הבן שומע שנולד לו בן, יברך הטוב והמיטיב, וכשבא מן הדרך ורואה אותו פעם ראשונה, מברך שהחיינו. למעשה, הוא כותב שאין לנהוג כן, אלא במקום שכך המנהג ברור. אבל בעקרון, גם כאן רואים שיש צד לברך שהחיינו אפילו כשאין לו הנאה גשמית.

לאור כל הנ"ל נראה פשוט, שכשמשחררים אנשים חטופים, פשוט שקרוביהם יכולים לברך שהחיינו בשם ומלכות, אף שאין לקרובים הנאה גשמית מכך.

ולעניין ברכה של שאר העם, כיוון שזהו אירוע שמהווה ניצחון לאומי, וממילא הוא בעל משמעות לכל עם ישראל, וראינו את כל עם ישראל שמח בשמחת המשפחות על הצלת החטופים, נראה שכל מי ששמח בשמחת ההצלה, רשאי לברך גם כן שהחיינו.