לימוד תורה אינו רק אחת מתוך תרי"ג מצוות. במקומות רבים אנו מתייחסים לתלמוד תורה כערך עליון. כך אומרת המשנה במסכת פאה (פרק א משנה א) שאנו אומרים מדי בוקר לפני התפילה:
אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו ותלמוד תורה כנגד כולם.
וכך מצינו במקורות רבים נוספים.
במאמר זה אני מבקש לעסוק בשאלה, בשאלת היחס בין חשיבות לימוד התורה ובין חשיבות קיום המצוות, ודרכו להבין את החשיבות הגדולה שבלימוד התורה בכלל.
גדול תלמוד שמביא לידי מעשה
המשניות בסוף פרק א של קידושין אומרות:
כל העושה מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו ואין מאריכין לו ימיו ואינו נוחל את הארץ.
כל שישנו במקרא ובמשנה ובדרך ארץ לא במהרה הוא חוטא שנאמר "והחוט המשולש לא במהרה ינתק". וכל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ אינו מן הישוב.
כפי הנראה, על הרקע הזה, בגמרא בקידושין (מ:) נידונה השאלה, מה 'גדול' יותר – המעשה או התלמוד:
וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד. נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול?
נענה רבי טרפון ואמר מעשה גדול.
נענה רבי עקיבא ואמר תלמוד גדול.
נענו כולם ואמרו תלמוד גדול שהתלמוד מביא לידי מעשה.
בביאור ברייתא זו נחלקו הראשונים, כפי שנבאר להלן.
שיטת רש"י
רש"י מפרש את מסקנת הברייתא:
שהתלמוד מביא לידי מעשה – נמצאו שניהם בידו.
כלומר השורה התחתונה היא, שברור שהתלמוד עדיף, שהרי מי שלומד גם יגיע לכלל מעשה, ומילא 'נמצאו שניהם בידו'.
לפי זה, אין הכרח לומר, שיש קשר מהותי בין התלמוד ובין המעשה. לכל אחד מהם יש מעלה מצד עצמו, ולכן נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא בשאלה מי מהם גדול. אלא שהמסקנה היא שהתלמוד גדול יותר, משום שבסופו של דבר, הוא מביא גם לידי המעשה, ונמצאו בידו שניהם.
העקרון שהתלמוד מביא לידי מעשה נזכר בסוגיה נוספת, במסכת בבא קמא (יז.):
תנו רבנן: "וכבוד עשו לו במותו" – זה חזקיה מלך יהודה… שהניחו ספר תורה על מטתו, ואמרו: "קיים זה מה שכתוב בזה".
והאידנא נמי עבדינן הכי? אפוקי מפקינן אנוחי לא מנחינן…
אמר רבה בר בר חנה הוה אזילנא בהדיה דר' יוחנן למשאל שמעתא כי הוה עייל לבית הכסא והוה בעינא מיניה מלתא לא פשיט לן עד דמשי ידיה ומנח תפילין ומברך. והדר אמר לן: "אפילו קיים אמרינן, לימד לא אמרינן".
והאמר מר גדול למוד תורה שהלמוד מביא לידי מעשה? לא קשיא, הא למיגמר הא לאגמורי.
הגמרא אומרת, שלחזקיהו המלך נאמר "קיים זה מה שכתוב בזה". לתלמידי החכמים בדורו של רבי יוחנן היו אומרים גם כן את אותו הדבר, אלא שלחזקיהו היתה מעלה נוספת "לימד זה" שאינה קיימת בימי אותם תלמידי חכמים. אלא שעל כך מקשה הגמרא, שהרי גדול למוד תורה, שהלמוד מביא לידי מעשה. רש"י שם מפרש:
מביא לידי מעשה – אלמא מעשה עדיף.
התוספות בסוגיה בקידושין מסבירים, שרש"י למד זאת משום ש'מי נתלה במי – קטן נתלה בגדול', ולכן אם הגמרא אומרת שהתלמוד גדול משום שהוא מביא לידי מעשה, זה סימן שהמעשה הוא העיקר. אלא שעל כך מקשים התוספות, שאם כן, באיזה מובן התלמוד גדול מן המעשה?
אחד התירוצים בתוספות בקידושין הוא:
…ויש מפרשים, דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחילה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד. אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד.
לפי תירוץ זה יש להבדיל בין עצם המעלה של המעשה או התלמוד, לשאלת הקדימה שביניהם. המעשה עדיף על הלימוד, ולכן מי שכבר למד מספיק, טוב יותר שיתרכז במעשה, משיתרכז בלימוד. אבל עבור מי שעדיין לא למד, הלימוד קודם למעשה.
בתוספות רבנו פרץ בסוגיה בבבא קמא, התירוץ של ה'יש מפרשים' מובא כדי להסביר את שיטת רש"י. ונמצא שלשיטת רש"י, המסקנה היא שהמעשה עדיף על הלימוד, אלא שמי שעדיין לא למד, צריך ללמוד, לפני שעובר לעשות.
אם כן, המסקנה לשיטת רש"י היא, שמצד הערך העצמי, ערך המעשה גדול מערך התלמוד. אבל עבור מי שעדיין לא למד, ערך התלמוד גדול יותר, משום שהוא גם לומד, וגם מכין את עצמו אל המעשה[1].
שיטת רבנו תם
התוספות בבבא קמא מביאים את דברי רבנו תם:
ואומר רבנו תם דהכי פירושו: והאמר מר שלמוד מביא לידי מעשה, וכיון שאנו אומרים קיים הרי אנו אומרים שלמד, דאי לא שלמד היאך קיים שהלמוד מביא לידי מעשה? ולא מסיק אדעתיה השתא לחלק בין למד ללימד. ומשני הא לאגמורי, [דלימוד] ודאי לא אמרינן דהא ודאי עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כשמלמדם.
מתוך דברי רבנו תם מתבאר, שהסוגיה בבא קמא מניחה גם היא שהתלמוד גדול מן המעשה, כמו הסוגיה בקידושין, אלא שפשוט מסתמא, אם אומרים על פלוני שקיים את התורה, ברור שהוא למד, כי אי אפשר לקיים בלי ללמוד.
מה הסיבה, לדעת רבנו תם, שהתלמוד גדול מן המעשה? רבנו תם אינו מסביר, ומן הסתם, הכוונה כפי שפירש רש"י בקידושין. ואם כן, רבנו תם אינו חולק על רש"י בכך שמה שהתלמוד גדול מן המעשה, הוא מעצם העובדה שהלימוד מוביל לעשיה. אלא שבניגוד לשיטת היש מפרשים, שסוברים שרק בתחילת דרכו של אדם הלימוד מקדם את המעשה, רבנו תם אולי אינו מחלק בכך[2].
וכך מסכם גם השל"ה (מסכת שבועות, נר מצווה, אות פד), אחרי שהוא דן בשיטות רש"י ורבנו תם:
הכלל העולה מדברי שניהם, כי לא המדרש הוא עיקר רק המעשה. על כן להשתדל אחר מעשים טובים שישנם לעשותם, עדיף יותר מלהתעסק בלימוד. והני מילי בלימוד של עצמו, אבל ללמד אחרים, אז הלימוד יותר עדיף, כי הוא כלול מתלמוד וממעשה, שזה בעצמו מעשה טוב, מה שמלמד אחרים.
ומי שאינו יודע דינים, את המעשה אשר יעשה, אז התלמוד גדול. רצוני לומר, התלמוד מוקדם, שיותר טוב שילמוד, כדי שידע הדינים את אשר יעשה, כי כן מוכרח ליישב דברי רש"י, ומסתברא שגם רבינו תם מודה בזה, אף שמפרש הסוגיות בענין אחר.
שיטת השאילתות
בתוספות בבבא קמא מובא תירוץ נוסף, בשם השאילתות:
ובשאלתות דרב אחאי גאון לא גרסי "קיים אמרינן לימד לא אמרינן" אלא גרס "ומנח תפילין והדר אמר לן", ותו לא. ופריך גמרא והיאך הוה מנח תפילין תחלה קודם שהיה אומר להם השמעתתא, והלא למוד גדול ממעשה?
ומשני הא למגמר הא לאגמורי דליגמר נפשיה למוד גדול שמביא לידי מעשה אבל לאגמורי לאחרים לא עדיף ולפיכך היה מניח תפילין תחלה.
השאילתות מסכים עם הקביעה שתלמוד גדול ממעשה, אבל רק אם מדובר בלימוד שאדם לומד לעצמו. אבל אם הוא מלמד לאחרים, אדרבה, המעשה שלו גדול יותר.
מה ההצדקה לדעת השאילתות? אם התלמוד גדול מן המעשה, אז מה זה משנה אם הוא לומד לעצמו, או מלמד לאחרים, בכל מקרה, הוא לומד תורה, ובכל מקרה, הוא גורם למישהו (ואולי גם לרבים) לעשות?
עיון בלשונו של בעל השאילתות (פרשת לך לך, שאילתא ז') מבאר את כוונתו:
שאילתא דמחייבין דבית ישראל למיגמר אורייתא ולאגמורי ולמיגרס ולקיומי. וכל מאן דמעסי ליה לחבריה למיגמר אורייתא חשיבין עליה קמיה שמיא כמאן דהוא ברייה… ברם צריך תלמוד ומעשה אי זה מהן קודם – מעשה עדיף דתלמוד גופיה משום מעשה הוא דאתא, דתנן [אבות פ"א] "לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה" או דילמא תלמוד עדיף, דאי לאו תלמוד לא ידע למיעבד מעשה? ואם תמצא לומר תלמוד עדיף תלמוד דאחרים ומעשה דידיה אי זה מהן קודם תלמוד עדיף כדאמרינן או דילמא מעשה דידיה עדיף דהאי דידיה והאי דאחרים?
תא שמע: "כבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעליית בית נתזה בלוד…"…
אשכחן תלמוד דידיה קודם למעשה דידיה מעשה דידיה ותלמוד דאחרים מאי? תא שמע דאמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזלינן בתריה דרבי יוחנן…
הרי מבואר מדברי השאילתות, שכוונתו שמעשה של אדם לעצמו, גובר על לימוד לאחרים. ולא שהלימוד של אדם לעצמו חשוב יותר מלימוד לאחרים.
עוד מבואר מדברי השאילתות, שהוא הבין שהצד לומר שהתלמוד גדול מן המעשה הוא, שהתלמוד עוזר לאדם לדעת מה לעשות, בדומה למה שכתבנו לעיל בדעת רש"י ותוספות.
מטרת לימוד חלקי התורה השונים
אם אכן מטרתו העיקרית של לימוד התורה הוא ידיעת המעשה, יש לשאול, מפני מה אנו מצווים לעסוק בחלקי התורה שאין בהם, לכאורה, הכוונה למעשה?
הצל"ח (דרושי הצלח דרוש ו) מניח גם הוא שעיקר התלמוד נועד עבור המעשה ולכן הוא כותב, בדומה למה שהבאנו מהמשנה ברורה:
תלמוד גדול שמביא לידי מעשה ועיקר הלמוד הוא לעסוק בגמרא ובפוסקים על מנת לעשות לידע מקור הדין, וכן אנו מתפללים בכל יום בברכת אהבה רבה, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וכן לדרוש בציבור היה ראוי ונכון לדרוש לברר איזה פסק דין שנחלקו בין הפוסקים, לברר הדין עם מי כדי שידעו הציבור איך ומה להתנהג ולעשות כתורה, או לדרוש דברי מוסר, שזה גם כן תלמוד גדול שמביא לידי מעשה לשמה, שזה העיקר לעסוק בתורה לשמה, להיות להקב"ה נחת רוח בעולמו.
הצל"ח מצביע על כך, שגם חכמת המוסר קשורה למעשה. לא במובן של ידיעת ההלכות, אבל כן במובן של הגעה למוטיבציה לקיום המצוות[3].
נפקא מינות של הקשר בין התלמוד למעשה
מלבד עצם הבנת התכלית של לימוד התורה, יש גם משמעות להבנה הזו, שמטרת לימוד התורה הוא המעשה. ונביא כאן שתי דוגמאות למשמעות זו:
א. לימוד תורה וקיום מצוות – מי קודם?
הגמרא במועד קטן (ט:) אומרת:
קא מבעי להו כתיב "יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה" – הא חפצי שמים ישוו בה. וכתיב "וכל חפצים לא ישוו בה" – דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה?
כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים.
הגמרא אומרת, שאדם צריך להפסיק מלימודו כדי לקיים מצוות שאי אפשר לקיים על ידי אחרים, אבל הוא אינו צריך להפסיק מלימודו בשביל מצוות שאפשר לקיימן על ידי אחרים.
המאירי במקום מבאר מדוע לא נאמר שכיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה, הרי שמי שעסוק בלימוד תורה יהיה פטור מקיום מצוות:
אף על פי שאמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה, אין תלמוד תורה בכלל זה… ואף על פי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, לא נאמר כן בתלמוד תורה, הואיל ועקרה לידיעת קיום שאר מצות, מבטלין אותה בשביל כל מצוה שאי אפשר לקיימה על ידי אחרים.
הרי לן, שהסיבה שלא אומרים שהעוסק בתלמוד תורה יהיה פטור מקיום המצוות, היא מעצם העובדה שהתלמוד נועד עבור המעשה[4].
הרמב"ם (תלמוד תורה פרק ג) כותב:
הלכה ג: אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום. הלכה ד: היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו.
כפי הנראה, הרמב"ם מסביר את הצד השני של דברי המאירי – כשם שמי שלומד וצריך לעשות מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים צריך להפסיק מלימודו, כי התלמוד נועד בשביל המעשה, כך מי שאינו צריך כרגע לקיים מצוות שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, צריך להקדים את הלימוד, משום שהתלמוד קודם למעשה.
ב. סדר הקדימויות בלימוד
כיוון שמטרתו של לימוד התורה הוא המעשה, יש הרבה מקורות שעוסקים בכך, שיש להקדים את הלימוד הנוגע למעשי המצוות, ללימוד אחר.
אחד המקורות המפורסמים בעניין הוא הקדמת החפץ חיים למשנה ברורה:
והנה, אף שלימוד התורה הוא שכל מה שהאדם לומד, אפילו בקדשים ובטהרות הוא מקיים מצוות עשה דתלמוד תורה, מכל מקום, עיקר לימוד האדם צריך להיות בלימוד המביא לידי מעשה… והנה לפי זה נראה בעליל דחלק אורח חיים הוא היותר מוקדם ללימוד לכל, אף שכל ד' חלקי שו"ע הם נצרכים למעשה, מכל מקום, חלק זה הוא מוקדם לכל, כי ידיעתו הוא הכרחי בכל יום מימי חייו לקיום התורה…
והוא מפנה לדבריו של הדרישה (יו"ד רמו, אות ב).
הצורך ללמוד תורה כל כך הרבה זמן
שאלה נוספת שמתעוררת לאור הגישה הרואה את הלימוד כטפל לעשיית המצוות, היא השאלה, מדוע יש להקדיש ללימוד כל כך הרבה זמן. מדוע אנו מוצאים עיסוק נרחב בדברי חז"ל בחשיבות לימוד התורה בכל מקום ובכל זמן[5]?
כמדומה, שהתשובה עולה מפשטי המקראות ממש. אחד המקורות למצוות לימוד תורה הוא הפסוקים בפרשה ראשונה של שמע (דברים ו):
וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ-הֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.
פרשה ראשונה של שמע אומרת, שהאופן שבו אנו מביאים לידי ביטוי את אהבתנו לקב"ה צריך להיות ע"י שנהיה עסוקים באהבה זו בכל מקום ובכל זמן. כלשונו של הרמב"ם (תשובה י, ג):
וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה.
לכן אנו מצווים שאמונתנו בקב"ה תהיה על פתחי בתינו, תהיה קשורה כל היום על ראשינו ועל זרועותינו, ושנדבר בה תמיד. במובן הזה, לימוד התורה נועד למלא את הזמן הפנוי ממצוות אחרות. כשלאדם אין משהו ספציפי של עבודת ה' לעשות, תמיד שמורה בפניו האפשרות לעבוד את הקב"ה דרך לימוד תורתו.
תורה לשמה – לשם התורה
ר' חיים מוולאזין דן בחלק הרביעי של נפש החיים, במצוות תלמוד תורה. לשם כך, הוא דן במושג 'תורה לשמה', ובשאלה לשם מי לומדים את התורה. בגמרא בנדרים (סב.) נאמר:
רבי אליעזר בר ר' צדוק אומר עשה דברים לשם פעלם, ודבר בהם לשמם…
ופירש הרא"ש שם:
עשה דברים לשם פעלם – לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן – כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות.
וכתב על כך נפש החיים (פרק ג):
דקדק לבאר שינוי לשונו דרבי אלעזר ברבי צדוק, שבעשיה אמר "לשם פעלן". ובדבור אמר "לשמן". לכן בענין העשיה פירש לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו. ובענין הלמוד פירש לשם התורה כו'. וכוונתו ז"ל מבואר היינו כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו… אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר ודבר בהן, רוצה לומר הדבור בעניני המצות והלכותיהן. יהיה לשמן. פירוש: לשם הדברי תורה. היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול…
מדבריו שם, וביתר שאת בהמשך הפרקים, מתבאר שלדעתו לימוד התורה הוא עניין בפני עצמו, ולא רק כהכנה לקיום במעשה.
לאור עמדתו, מסביר ר' חיים[6] את הכלל ש'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה' באופן שונה ממה שהסברנו מקודם:
כל שמעשיו מרובין מחכמתו – על דרך מאמר חז"ל, תלמוד גדול, שמביא לידי מעשה. ולכאורה נראה מזה, כי מעשה גדול, כי גדלות התלמוד הוא המעשה. אבל זה אינו, כי תלמוד גופיה מעשה הוא, ככל שאר המעשים, ויותר גדול מהם, שמביא גם לידי מעשים אחרים.
אם כן, יש בכל לימוד ב' נושאים: נושא האחד, הוא המעשה שבו, והוא ודאי טוב, אם לומד תורה, ואוחז זה בעצמו למעשה, וכוונתו על שהשי"ת צוונו ללמוד, אבל אגב לימודו יודע מעשים אחרים שהתלמוד מביא לידי זה. ואם כן מעשה הלימוד הוא העיקר, והידיעה טפל, הדרך הזה טוב ונכון מאוד.
אבל אם לומד בכדי שידע חכמת התורה, ולא בשביל המעשה, זה אינו טוב כראשון. לזה אמר, כל שמעשיו מרובין וכו', וכמו שנתבאר לעיל.
לדעתו של ר' חיים מוולאז'ין, התלמוד צריך להיות כזה שגם מביא לידי מעשה, ולא נשאר כתלמוד בלבד, אבל אין הכוונה שהלימוד עצמו טפל למעשה.
ביטוי מעניין לקו המחשבה הזה נמצא בדברים של הרב הוטנר (פחד יצחק פסח, מאמר סח אות ג):
מבטלים תלמוד תורה על עשית מצוה שאי אפשר לה שתעשה ביד אחרים. והקשו על זה רבותינו הקדמונים, דלמה לא יפטר מקיום מצוות בשעה שעוסק בתורה, הלא בכל התורה קיימא לן דעוסק במצוה פטור ממצוה? ומבואר הוא בדבריהם הישוב לקושיא זו, משום דבתורה יש תנאי שהלמוד צריך להיות על מנת לעשות. ומכיון שהעשיה היא תנאי בלימוד, הרי אי אפשר הוא שהלימוד יפטור אותו מן המעשה. ואין קיום המצוה עומד מחוץ לענינו של לימוד תורה אלא שהוא קיום התנאי של ללמוד על מנת לעשות.
הניסוח שלו בהחלט שונה מהאופן שבו הסברנו לעיל. לימוד התורה הוא בעל ערך עצמי, אלא שיש 'תנאי' בלימוד, הוא יהיה על מנת לעשות.
נראה גם, שאין כוונתו שהלימוד צריך להיות כזה שלומדים אותו כדי לדעת מה לעשות, אלא הוא מתכוון בעיקר למה שכתוב בירושלמי (ברכות פרק א הלכה ב):
אמר רבי יוחנן: הלמד שלא לעשות נוח לו אילו נהפכה שילייתו על פניו ולא יצא לעולם.
כלומר, מי שלומד, וכוונתו רק ללמוד, אבל הוא אינו רוצה לקיים את המצוות, זה פגם בלימוד. הלימוד קשור בטבעו לעשייה. ולכן אי אפשר שהלימוד ידחה את המעשה. אבל החיבור בין הלימוד למעשה אינו קשור לתכנים של הלימוד בהכרח.
איזו תועלת ישנה בלימוד כזה? מדוע חז"ל ראו בלימוד התורה חשיבות עצומה כל כך, במנותק מן המעשה?
אפשר להעלות מספר רחב של אפשרויות. לא ניכנס כאן לויכוח שנפש החיים עצמו מציג, בינו ובין עולם החסידות. לפי דרכה של החסידות, לימוד התורה אמור להוביל את האדם לתחושת דבקות בקב"ה. לעומת זאת, נפש החיים רואה בעצם הלימוד חיבור לקב"ה. דבקות אימננטית בבורא, בעצם העובדה שמחשבתו של הבורא באה לידי ביטוי בתורה.
לפי הסברו של הרב הוטנר, אפשר להבין גם לדרכו של ר' חיים מוולאז'ין מדוע ביחס ללימוד תורה אין אומרים את הכלל שהעוסק במצווה פטור מן המצווה.
כמו כן, לשיטה זו, סביר להניח שהלימוד במובן של לימוד המוביל לידי מעשה, משמעותי פחות. ואכן, עולם הישיבות הליטאיות לא מקדיש את עיקר זמנו ללימוד הלכתי, אלא ללימוד למדני, בתחומים שהקשר בינם ובין ההלכות המצויות, חלקי ביותר, אם בכלל.
גישת המהר"ל בנתיב התורה
כהערה על דבריו של נפש החיים, נביא גם מדברי המהר"ל בנתיבת התורה. בפרק א מסביר המהר"ל את היחס בין לימוד התורה ובין קיום המצוות:
…התורה היא השכל העליון שנתן השם יתברך לעולם. ובודאי מעלת השכל הוא יותר על החפצים שהם גשמיים, ואפילו חפצי שמים שהם המצות, דסוף סוף הם מעשים שהאדם עושה בגופו הגשמי אף כי לא ידע טעם המצוה… אמנם אם אי אפשר שתעשה על ידי אחרים בודאי המצוה קודמת.
וביאור דבר זה, כי אם יאמר אדם אלמוד תורה ולא אעשה סוכה ולולב בודאי המצוה קודמת, כי המצוה כשלא נעשה יש כאן חסרון גדול, שהמצוה היא חיוב על האדם, ואילו התורה היא מעלה לאדם ומכל מקום אם אין התורה אין כאן חסרון כל כך. וזה ההפרש שיש בין התורה ובין המצות: כי המצות אם לא יעשה אותם האדם הוא חסר לגמרי… ולפיכך אם אי אפשר שתעשה המצוה על ידי אחרים, אין ראוי שיקח התורה שהיא שלמות ומעלת האדם, שעל ידי התורה האדם שכלי והמצוה אם לא יעשה אותה הוא חסרון לאדם…
ובפ"ק דקידושין (ל:) היה ר' טרפון וזקנים בעליית בית נתזה… ופירוש זה, כי סבר ר' טרפון מעשה גדול, בשביל שהיה סובר כי המעשה היא השלמת האדם שמשלים האדם עצמו על ידי מעשה. ואף כי התורה בודאי יש לה מעלה עליונה מצד שהתורה היא שכלית, מכל מקום לענין זה שהמצוה משלמת האדם שהאדם שלם וזה הוא יותר גדול כמו שהתבאר לפני זה… נענו כולם תלמוד תורה גדול שמביא לידי מעשה, רוצה לומר כי יותר המעלה שיש לתורה שהיא שלימות שכלי, הרי התלמוד מביא לידי מעשה גם כן ובמדריגת התורה היא הכל, ולפיכך תלמוד תורה גדול.
מחד, לימוד התורה נעשה על המצוות, שהרי הוא עוסק במופשט ובשכלי, ולא בגשמי. ומצד שני, ה'רווח' של לימוד התורה אמור להיות תוספת על היסוד של קיום המצוות. מי שמקיים את המצוות בלי ללמוד תורה, בונה קומה ראשונה בלי קומה שניה. אבל מי שמשקיע בלימוד התורה בלי המצוות, בונה קומה שניה באוויר, בלי היסודות.
ועם זאת, לימוד התורה גם משרת את המעשה, את קיום המצוות. אולם באיזו צורה? המהר"ל מתייחס לכך בפרק ה. בפרק זה הוא יוצא חוצץ נגד שיטת הפלפול שהיתה נהוגה בימיו, שככל הנראה הובילה את הלומדים לויכוחים ומחלוקות, אבל בלי צבירת ידע תורני מספיק. המהר"ל מדגיש את חשיבות צבירת הידע, ולא רק ה'עיסוק' בדברי תורה. ואומר:
…כי המעשים כבר אמרו (קידושין מ' ע"ב) גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה. ואין הפירוש כמו שמבינים כי כאשר לומד תורה ידע אח"כ לקיים התורה על ידי שלמד התורה, וזה אינו כי בשביל כך אין גדול התורה. אבל הפירוש הוא כי התורה היא פועלת שיצאו המעשים לפועל, כי כל שכל הוא שפועל בגשמי ולכך התורה שהיא שכלית פועלת באדם הגשמי שיצאו המצות שבתורה לפועל, ומפני שהתורה היא עלה ופועל למעשה המצות כמו שאמרנו בשביל כך אמר גדול תלמוד תורה שמביא לידי מעשה… ואל יעלה על דעתך שהאדם הוא נחשב בעל תורה בשביל שאם יש לפניו משנה או גמרא שיכול לפלפל ולישא וליתן להקשות ולעקור הרים, אל תאמר כי זה בעל תורה שהרי אין התורה עמו רק שהוא חכם ויודע לפלפל, אבל מה שייך לומר עליו שהוא בעל תורה. רק אם התורה היא עמו קודם ויכול לפלפל ולישא וליתן בתורה זהו שהוא חכם בתורה אשר היא עמו…
כלומר, האופן שבו לימוד התורה עוזר לקיום המצוות הוא מיסטי. הוא אינו נובע מכך שאדם לומד את ההלכות, ולכן יודע מה לעשות. אבל הוא גם לא נובע מכך שאדם עוסק בדברי תורה, אלא מכך שאדם יודע תורה. ולכן לשיטתו, הלימוד צריך לעסוק ביצירת ידע תורני אצל האדם, ולא רק בעצם הפלפול וההשתעשעות בדברי תורה.
***************************
[1] לדעתי אפשר להבין את דברי רש"י שהבאנו בהתחלה "שהתלמוד מביא לידי מעשה – נמצאו שניהם בידו", באופן שאינו סותר את מה שכתבו התוספות בשמו בבבא קמא. כלומר, רש"י סבור שהמעשה גדול מן התלמוד, אבל התלמוד גדול, מחמת שהוא כולל בתוכו גם את ההכנה למעשה. וגם במסכת אבות, מפרש רש"י את המשנה (פרק א הלכה יז) "ולא המדרש עיקר אלא המעשה": "שגדול העושה המצות יותר מן הלומד ואינו עושה". פשטות הדברים נראית, שרש"י חשב שהמעשה חשוב יותר מן הלימוד.
אמנם, לקמן נביא את דברי ר' חיים מוולאז'ין ברוח החיים, שפירש כמו שהסברנו בתחילה את דברי רש"י, דהיינו שהתלמוד גדול יותר, מצד שיש בו גם תועלת עצמית, וגם הכנה למעשה.
[2] אמנם, כפי הנראה ההולכים בדרכו של ר' חיים מוולאז'ין פירשו שרבנו תם חולק על רש"י באופן מהותי, ולדעתו תלמוד גדול, בלי קשר לשאלת המעשה.
[3] באופן דומה, יש לציין שאצל הרמב"ם נראה, שהבנת מעשה מרכבה אמורה להוביל לאהבת ה' כפי שהוא כותב בהלכות יסודי התורה (פרק ד הלכה יב):
בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים ממלאך וגלגל ואדם כיוצא בו ויראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא בכל היצורים וכל הברואים, מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא, ויירא ויפחד משפלותו ודלותו וקלותו כשיעריך עצמו לאחד מהגופות הקדושים הגדולים, וכל שכן לאחת מהצורות הטהורות הנפרדות מן הגולמים שלא נתחברו בגולם כלל, וימצא עצמו שהוא ככלי מלא בושה וכלימה ריק וחסר.
אין זה אומר שמעשה מרכבה אינו חלק מלימוד תורה. הרמב"ם כותב להדיא (תלמוד תורה א, יב) ש"הענינים הנקראים פרדס בכלל הגמרא הן", והם מהותיים בעבודת ה', לדעתו. אבל יש להם גם קשר לאופן קיום המצוות ולמוטיבציה לקיום המצוות.
וראו גם בהקדמתו של רבי אליהו וידאש לספרו "ראשית חכמה". בתחילת ההקדמה הוא מסביר שמטרת לימוד התורה הוא בשביל קיום המצוות:
נודע היות אמת שעיקר עסק התורה הוא להביאה לקיום המעשה… שעיקר תורה לשמה, היא התורה שאדם לומד כדי לקיימה…
ובהמשך ההקדמה, הוא מתייחס ללימוד מעשה מרכבה וכותב:
הרי שתכלית הידיעה בחכמה הוא לדעת מעשה מרכבה… אם כן יש ממנו תועלת למעשה, כדפירש הזוהר בפרשת יתרו, שכל המצוות כולם תלויים למעלה… הרי כפי ידיעתו בחכמה ידע לעשות המצות ברמיזה כפי הסוד העליון, ולא יושג אלא ע"י העוסק בתורה יומם ולילה, וכולי האי ואולי…
[4] וכן כתב גם בברכי יוסף (או"ח לח).
[5] במובן מסויים, נדמה שהשאלה הזו קצת אנכרוניסטית. היום, כשיש פלאפונים, אנשים חושבים שאינם צריכים לדעת הלכה, מעבר לידיעת הדברים ה'רגילים'. כל פעם שיש שאלה, שולחים הודעה קצרה לרב, ומקבלים תשובה.
אבל בעבר, כשהרב לא היה זמין ממש בכל רגע, כמות החומר ההלכתי שאדם צריך לדעת כדי לקיים את המצוות כראוי במצבים משתנים היתה גדולה יותר בצורה משמעותית.
[6] בפירושו למסכת אבות, רוח החיים, על פרק ג משנה יז: "כל שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת".