ההקשר הפשוט של פרשת פרה הוא למוות ולטומאת מת. פרה מטהרת מידי טומאת מת.
אבל בהרבה מדרשים קושרים את הפרטים של הלכות פרה דווקא לחטא העגל. הפרה מכפרת על חטא העגל.
המפרשים מסבירים את הקישור הזה, במה שאומרים חז"ל, שבמעמד הר סיני פסקה זוהמתו של נחש, ולא היה צריך לקרות יותר מוות. אלא שבגלל חטא העגל, חזר המוות: (שמו"ר רפל"ב) "אלו המתינו ישראל למשה ולא היו עושים אותו מעשה [מעשה העגל] לא היתה גליות ולא מלאך המות שולט בהן".
כלומר, כל פעם שאנו נפגשים במוות, זה בעצם תוצאה של חטא העגל.
זו גם הסיבה שהרמב"ם אומר (הלכות פרה אדומה סוף פ"ג) "תשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו עד שחרב הבית בשני'ה כו', והעשירית יעשה המלך המשיח". למה כ"כ חשוב לציין מי יעשה את הפרה האחרונה?
היות שהמוות מתרחש בגלל חטא העגל, אז גם התיקון של ההתמודדות עם המוות יהיה רק לעתיד לבוא, כשיבוא המלך המשיח, ואז יושלם תהליך התיקון.
אז כמובן, אפשר לומר שעצם תיקון החטא של העגל הוא הפתרון לבעיית המוות, ולכן בזמן שמישהו מת, עסוקים בתיקון. אבל אולי רעיון קצת יותר מהותי:
המוות נותן לנו תמיד תחושה של אבדן, שמוביל גם לסוג של יאוש. אולי אפשר לומר שזה גם קשור מאוד לחטא העגל. חטאם של בני ישראל נבע מכך שהרגישו ש"זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".
אבל כשדווקא בזמן המוות אנחנו עסוקים בתיקון חטא העגל אומרת – זה נכון שעכשיו מישהו מת, וזה קשה ועצוב, אבל המוות לא מייאש. במבט המקומי, אנחנו באבל. אבל בראייה לטווח ארוך, אנחנו בתהליך של התקדמות. זה תהליך ארוך. הוא התחיל לפני אלפי שנים, ועוד יימשך, אבל אנחנו לאט לאט מתקדמים, והמוות לא ימשיך ללוות אותנו לנצח. אנו יוצאים מההתבוננות במוות שכמובן באופן אישי קשה לנו, ומתבוננים במבט האלוקי, על התהליך הארוך, תהליך שבו העולם הולך ומשתפר, ומתקדם לקראת המצב שבו "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה' א-הים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים".