אחת התפילות שחוזרות בכל תפילה בראש השנה היא:
ובכן צדיקים יראו וישמחו… ועולתה תקפוץ פיה וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ.
מעט אחרי תחילת שנת תשפ"ד, שאנחנו ממש ברגעים האחרונים שלה, הוכינו מכה קשה ע"י אחת מ"ממשלות הזדון", ובנס (כפי שמתברר והולך בימים האחרונים) לא הצטרפו עוד שתי ממשלות זדון לאירוע.
אם הייתי חושב על דרשת ליל ראש השנה מוקדם יותר, נניח לפני שלושה שבועות, מן הסתם, זה היה נעצר פחות או יותר שם. בהחלט הקהינו את תוקפה של אחת ממשלות הזדון, אבל גבול הצפון היה עדיין איום גדול ומפחיד, וכמובן שגם החשש מאיראן עדיין היה גבוה מאוד.
וראו איזה נס נעשה לנו. חיזבאללה הוא כבר צל של מה שהיה, וגם איראן מתגלית כנמר של נייר, ופחות כאיום רציני.
כך שאנו זוכים, במידה מסויימת, להתגשמות של תפילתנו להעברת ממשלת זדון מן הארץ. עד כמה שזה נראה, אין איזה צפי קרוב להעברת ממשלות נוספות של ציר הרשע העולמי, אבל מי יודע.
כמובן, אפשר להגיע לחלק זה של התפילה בקורת רוח. למרות שהשנה התחילה בשפל, זכינו שבמובן מסויים, צדיקים יראו וישמחו, ועולתה קופצת פיה.
ואפשר גם, לחשוב על יעדים אחרים. נכון, ממשלת הזדון במובן של ממשלות רשע בעולם, הוכו קשה. אבל האם אכן הגענו למצב שעם ישראל מונהג בידי מנהיגים שדבר ה' נר לרגלם? אנחנו מאוד רחוקים מההגדרה של הרמב"ם למלך המשיח (הל' מלכים יא, ד):
הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף בה כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה' – הרי זה בחזקת שהוא משיח.
אנחנו רחוקים מאוד גם מהתגשמות תחילת אותה התפילה עצמה:
ובכן, תן פחדך ה' א-הינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כלם אגדה אחת לעשות רצונך בלבב שלם.
אפילו בתוך עם ישראל, אנחנו עוד רחוקים מלהיות במקום של "יעשו כולם אגודה אחת", על אחת כמה וכמה "אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
אז כמו כל דבר, אפשר להתלבט אם להסתכל על חצי הכוס המלא או החצי הריק. ואולי נכון להסתכל על שניהם.
אבל ב-24 השעות האחרונות, אני מהרהר יותר בכיוון אחר.
כמו הרבה אחרים (בעיקר גברים אחרים כנראה) ביליתי את השנה האחרונה במתן עצות מקלדת, מהכורסה לממשלה. איפה לתקוף. איפה לא. איפה להיות נחוש. איך לחלץ את החטופים ואיך להקשות על החמאס.
ויחד עם מתן העצות, גם קצת דכדוך וחוסר אמון ביכולת של הממשלה והעומדים בראשה להצליח במשימות הלאומיות שלנו.
ובאופן מפליא ביותר, למרות שהממשלה פחות או יותר סירבה להקשיב לעצות שלי, ולא פעלה על פי הציפיות שלי, איכשהו, בשבועות האחרונים דברים מתהפכים. באמת לא ברור מה קרה פתאום, אבל משום מה, גם הסכנה מהצפון הפכה למשמעותית הרבה פחות, וגם הסכנה מאיראן.
אתמול ראיתי גם מי שכתב, שאולי כל אירועי השנה האחרונה סובבו, כדי שיהיה לנו צידוק לגיטימי יותר להגיע למצב שעשרים שנה פחדנו להגיע אליו (ועוד איננו שם, נכון לכתיבת שורות אלו) שהאיום האיראני הגרעיני יחוסל או יידחה לזמן רב מאוד.
בליל ראש השנה, ההרהורים האלו לא נושאים רק אופי פוליטי, אלא יותר אופי רוחני.
מדי שנה, אני מסביר לילדים שלי ולאחרים, שכשאנו רוצים להמליך את הקב"ה, הכוונה שאנו מייחלים ליום, שבו הנהגתו של הקב"ה בעולם תיראה גלויה. שוב, בחזרה לברכת קדושת השם:
ובכן, תן פחדך ה' א-הינו על כל מעשיך ואימתך על כל מה שבראת.
ואחרי כן:
וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים,
והלאה,
ובכן, תן כבוד ה' לעמך, תהלה ליראיך ותקוה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך.
שמחה לארצך, וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך.
ואחרי שכל אומות העולם יראו מהקב"ה ויהיה כבוד לעם ישראל שמחה לארצנו וששון לעירנו, ואז גם הצדיקים יראו וישמחו, והרשעים יכלו כעשן, אז יתקיים "ותמלוך אתה הוא ה' לבדך על כל מעשיך".
כי אז תיראה מלכותו של הקב"ה בעולם.
אני תמיד אומר לעצמי, שברור שהקב"ה מנהיג את העולם. אבל זה לא גלוי בדרך כלל, וכאשר הנהגת ה' תהיה גלויה, אז זה זמן של גילוי מלכות ה'.
על הרקע הזה, מושג הדין של ראש השנה מקבל משמעות ברורה יותר. כשהעולם לא מונהג בדין, אלא במשהו שנראה כמו אקראיות חסרת מובן, קשה לראות את הנהגתו של הקב"ה. כשיש דין, זה אולי לא נעים אם אתה מהרשעים, אבל בסופו של דבר, זה מאפשר לראות את הנהגת ה' בעולם, ומאפשר לראות את מלכות ה' בעולמנו.
כאמור, כך אני מסביר כל שנה. אבל השנה, נדמה שניתן לראות את יד ה' בעולם גם בדרכים אחרות. אחרי עשרים שנה של התנהלות די 'רגילה', פתאום קרה בשמחת תורה האחרון אירוע, שהפך את עולמנו. בהרבה מובנים, קשה לדעת איך זה שהוא הצליח לקרות עם כל המודיעין שיש לנו. וקשה לא לראות את יד ה' בדבר.
ואחד עשר חודשים אחרי כן, אירועי שלושת השבועות האחרונים גם הם מראים סוג של מהפך, ושוב קשה שלא לראות את יד ה' באירועים אלו.
מטבע הדברים, זה סוג אחר של המלכת ה'. לא לראות את הקב"ה דרך התנהלות של שגרה של 'דין'. של צדיק וטוב לו ורשע ורע לו, אלא דווקא דרך תהפוכות בלתי צפויות. כאלו שקשה שלא לומר " מה' יצא הדבר", והן אמורות ללמד אותנו, שגם שאר הדברים, השגרתיים יותר, הם ככל הנראה הנהגת ה', גם אם היא לא ניכרת ולא בדיוק כמו שהיינו רוצים שהיא תקרה.
אותי המחשבה הזו לוקחת להרהורים רבים על שאלת המקום של ההשתדלות שלנו כבני אדם בתוך עולם, שקב"ה מנהל אותו. אולי כן יש משהו בעמדה החרדית, שחשוב לפטור כמות משמעותית של לומדי תורה משירות צבאי, מתוך אמונה שללימוד התורה ולמעשים הטובים יש ערך גם בשמירה עלינו, והם חלק מחסדו של הקב"ה שמלמד אצבעותינו לקרב וידינו למלחמה.
אולי כן יש משהו בקביעה שאחדות עם ישראל היא חלק בלתי נפרד מהיכולת שלנו לעמוד לפניו כציבור, שאז אנו נידונים יותר בחסד, ותפילת הציבור נשמעת תמיד.
אולי יותר ברור שלב מלכים ושרים ביד ה', ואנחנו לא תמיד יודעים איך ולמה דברים מתגלגלים לאנשהו.
אלו כמובן לא מחשבות שיש לי תשובות ברורות וחדות עבורן. אבל באופן אישי, אני חווה את השבועות האחרונים גם כטלטלה וקריאה למחשבה מחדש בעניין הזה, ולהסתכלות מחודשת על הרעיון של המלכת הקב"ה – לתת יותר כבוד ל'מהלך העניינים' כפי שהוא אולי מוכתב מלמעלה. ואני מאמין, שהמחשבות על כך ילוו אותי הרבה דווקא בראש השנה הנוכחי, ובימים שאחריו.
לקראת סיום, ותמיד כשעומדים להתפלל ערבית ראשונה בראש השנה, אני חושב על ברכת המעריב ערבים. עבורי הברכה הזו אומרת "אֲשֶׁר בִּדְבָרוֹ מַעֲרִיב עֲרָבִים בְּחָכְמָה פּוֹתֵחַ שְׁעָרִים וּבִתְבוּנָה מְשַׁנֶּה עִתִּים וּמַחֲלִיף אֶת הַזְּמַנִּיםבּוֹרֵא נוסח יוֹם וָלָיְלָה, גּוֹלֵל אוֹר מִפְּנֵי חֹשֶׁךְ וְחֹשֶׁךְ מִפְּנֵי אוֹר" אנו מתפעלים מכך שהקב"ה מסיים יום, ומאפשר ליום חדש ושונה להתחיל.
בתפילת ערבית של ראש השנה, זה לא רק הסיום של יום אחד, ותחילתו של יום אחר, אלא סיום של שנה ותחילתה של שנה חדשה. ועם תחילת השנה אפשר לאחל: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.