לקריאה בפורמט PDF

שימוש בתמציות פרחים לרפואה

שאלה

האם ניתן להשתמש בתמציות פרחים לרפואה על פי השיטה המכונה פרחי באך?

התמציות האלו מגיעות בטיפות המכילות שיעור של כ  – 50% אלכוהול המופק מענבים, ועוד כ – 50% מים שבישלו בהם פרחים. תפקידו של האלכוהול הוא לחיטוי.

טעמן של הטיפות האלו מר.

משתמשים בטיפות אלו או לשתיה ישירה או כתרסיס, או בערבוב במים. כאשר מערבים במים, מערבים כמה טיפות בכוס, כך ששיעור האלכוהול בסופו של דבר בטל בשישים ויותר.

מבחינת השימושים של הטיפות האלו, מדובר בטיפול משלים, מעין הומיאופתי. הטיפול ניתן גם לחולים ממש, וגם לכל מיני בעיות נפשיות שאינן מחלות, כמו חוסר ביטחון עצמי, יאוש, בדידות או רגישות יתר.

תשובה

ניתן לערב טיפות של תמצית פרחי באך במים ולשתות, בין לאדם חולה ובין לאדם בריא.

נימוקים

א. אכילת דבר שאינו ראוי לאכילת אדם

הגמרא בעבודה זרה (סז:) אומרת:

תניא לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך כל הראויה לגר קרויה נבילה שאין ראויה לגר אינה קרויה נבלה.

מכאן, שדבר איסור שנפסל מאכילת אדם, אין בו איסור דאורייתא.

ובגמרא בפסחים (כא.) חוזר העיקרון הזה:

משנה: כל שעה שמותר לאכול, מאכיל לחיה ולעופות ומוכר לנכרי ומותר בהנאתו. גמרא: מותר בהנאתו פשיטא!לא צריכא, שחרכו קודם זמנו. וקמ"ל כדרבא, דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה אפילו לאחר זמנו.

רש"י: פשיטא – דהא אמרת מאכיל ומוכר, היינו הנאה. לא צריכא – והאי מותר, אלאחר זמן קאי, וכגון שחרכו באור יפה קודם זמנו, שבטל טעמו ומראיתו.

הרי שחמץ שחרכו אותו (וכלשון רש"י – שחרכו אותו באור יפה, שבטל טעמו ומראיתו), מותר בהנאה.

הר"ן (בפסחים, על הרי"ף ה:) כותב שכשם שהחמץ הזה מותר בהנאה, הוא מותר גם באכילה, ולא חל עליו בכלל שאם איסור:

חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אחר זמנו. פירוש: כגון שחרכו עד שאין הכלב יכול לאוכלו דאי לאו הכי אמרי' בפרק אלו עוברין (דף מה ב) הפת שעפשה ונפסלה מלאכול לאדם כיון שראויה לאכול לכלב צריכה ביעור. ודאמרינן מותר בהנאתו, בדין הוא דאפילו באכילה נמי שרי כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ. אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאתו דאפי' אכיל ליה לאו אכילה היא אלא דמיתהני מיניה ודוקא שחרכו קודם זמנו אבל לאחר זמנו לא פקע אסוריה עד דשריף ליה לגמרי:

מדברי הר"ן נראה, שהוא מתיר באכילה את החמץ הזה כשנפסל מאכילת כלב, דווקא משום שלא בא לכלל איסור. אבל אחרי שבא לכלל איסור, שוב אינו מותר בהנאה אפילו נפסל מאכילת כלב.

אבל הרא"ש (פסחים פרק ב סימן א) כותב:

יש שרוצים לומר לאו דקא הנאה, דהוא הדין נמי אכילא, דעפרא בעלא הוא. ולא מסתבר, דאע"פ דבטלה דעת האוכל אצל כל אדם, מכל מקום כיון דאיהו קאכיל ליה, אסור. וכן כתב הרב הברצלוני, וזו לשונו: והני מילי דמותר בהנאה לאחר זמנו, אבל באכילא לא…

כלומר, דווקא בהנאה מותר החמץ, אבל באכילה הוא אסור, משום סברת 'אחשביה' – שכיוון שהוא אוכל אותו, הרי הוא מחשיב אותו כאוכל, ובמקרה כזה יש איסור אכילה.

לשיטת הרא"ש יש לומר, שאף שהגמרא בעבודה זרה אמרה שאין איסור דאורייתא באכילת נבלה שאינה ראויה לגר, הרי שאיסור דרבנן – יש.

גם בדברי הרמב"ם (הלכות שביתת עשור פרק ב הלכה ה) מבואר, שהאוכל אוכל שאינו ראוי לאכילה עובר על איסור דרבנן:

אכל אוכלים שאין ראויין למאכל אדם כגון עשבים המרים או שרפים הבאושין או ששתה משקין שאינן ראויין לשתייה כגון ציר או מורייס וחומץ חי אפילו אכל ושתה מהן הרבה הרי זה פטור מן הכרת אבל מכין אותו מכת מרדות.

אמנם, המרדכי (פסחים פרק ב, רמז תקמה) מביא שיטה מקילה עוד יותר:

כתב רבינו אבי העזרי, דכל איסורין שבתורה שרי לאוכלן שלא כדרך הנאתן או ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן וכל שכן מאפרן. דתנן כל הנשרפין אפרן מותר ומעשה בא לידי ושאלוני מהו לשרוף שרץ אחד טמא ולשתות האפר לרפואה והשבתי דמותר דכל הנשרפין אפרן מותר. אך בכלאי הכרם ובשר בחלב פליג אביי ואמר שלוקין עליהם שלא כדרך הנאתן וכוותיה קי"ל ושאר איסורין מותרין אפילו באכילה דהכי אמר ר' יוחנן שאם הניח חלב של שור הנסקל על גבי מכתו שפטור וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור והא דנקט פטור לאו דוקא אלא פטור ומותר דלאו מפטורי שבת הוא דפטור אבל אסור. ומיהו אדם שהוא בריא יזהר בדבר

מדברי הראבי"ה מבואר, שהוא למד שאין בכלל איסור אכילה שלא כדרך הנאה, ורק לבריא יש להיזהר בדבר. אבל בעצם גם לבריא מן הדין מותר. בפשטות, ניתן לומר ששיטה זו היא כשיטת הר"ן.

למעשה נוקטים האחרונים להחמיר כדעת הרא"ש והרמב"ם, שיש איסור דרבנן באכילת איסורים שלא כדרך הנאתם. השולחן ערוך (אורח חיים סימן תריב סעיף ו) פוסק:

אכל אוכלים שאינם ראוים לאכילה, או שאכל אכילה גסה כגון מיד על אכילה שאכל ערב יום הכיפורים עד שקץ במזונו, פטור.

וכתב עליו המשנ"ב (סקט"ו):

פטור – דאכילה גסה לא שמה אכילה. ומכל מקום, לכתחילה יש איסור בזה. וכן באוכלים שאינם ראוים לאכילה יש איסור לכתחלה מדרבנן ואפילו בחצי שיעור מהן ג"כ יש ליזהר לכתחלה.

ב. אכילה שלא כדרך הנאה לחולה שאין בו סכנה

גמרא פסחים כה ע"ב:

מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לה לברתיה בגוהרקי דערלה. אמר ליה: אימור דאמור רבנן בשעת הסכנה שלא בשעת הסכנה מי אמור? א"ל האי אישתא צמירתא נמי כשעת הסכנה דמיא.
איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאה קא עבידנא.

בפשטות, לפי האיכא דאמרי השני, היה מותר לרבינא למרוח את ביתו בקליפות ערלה, כיוון שאין זה דרך הנאה, אף שהיא לא היתה בגדר חולה שאין בו סכנה. כלומר, מותר להנות מאיסורי הנאה שלא כדרך הנאתם, לצורך חולה שאין בו סכנה.

כפי שהסברנו לעיל, אכילת דברים האסורים בהנאה מן התורה, שלא כדרך הנאתם, אסורה מדרבנן לדעת חלק מהראשונים. האם ניתן להסיק מהגמרא בפסחים, שיהיה מותר לכל חולה שאין בו סכנה להתרפא באיסורי דרבנן?

הר"ן (שם ו: מדפי הרי"ף) כותב:

וראיתי מי שכתב, דמהא שמעינן, דמתרפאין בכל איסורי הנאות של דבריהם, כגון חמץ שעבר עליו הפסח, וכלאי הכרם בחוצה לארץ, אפילו בחולי שאין בו סכנה. ומיהו, לענין אכילה אין לנו. דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה. ואני אומר, שאם באנו לחלוק, אפשר שאין מתרפאים אף באיסורי הנאות של דבריהן כדרך הנאתן, דדילמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורם של דבריהם כדרך הנאתן.

כלומר, לדעת הר"ן, רק בשאר הנאות התירו איסור שלא כדרך הנאתו לחולה שאין בו סכנה, ולא באכילה.

כמובן שלדעת הראבי"ה שהוזכרה לעיל, מותר לאכול איסורי הנאה שלא כדרך הנאתם, כפי שהראבי"ה כותב במפורש.

גם הרמב"ם מתיר אכילת איסורי הנאה שלא כדרך הנאתם, לחולה. בהלכות מאכלות אסורות (פרק יד) פסק הרמב"ם:

הלכה י: כל האוכלין האמורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה. חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה: הלכה יא: כיצד הרי שהמחה את החלב וגמעו כשהוא חם עד שנכוה גרונו ממנו או שאכל חלב חי. או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין. או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור. ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין כלאי הכרם ואכלו חייב:

הרי שהרמב"ם משווה אכילה שלא כדרכה ואכילת דברים שאינם ראויים לאכילה, ושניהם מוגדרים כדברים ש'אינו כדרך הנאתם'. ובהלכות יסודי התורה (פרק ה הלכה ב) פסק הרמב"ם:

במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה? בזמן שהן דרך הנאתן, כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה"כ. אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה. או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה. חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן. לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה:

הרי התיר בפירוש אכילת איסורי הנאה שלא כדרך הנאה לחולה שאין בו סכנה. וכן פסק השו"ע (יו"ד קנה, ג):

בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה, אפילו דרך הנאתן. ושלא במקום סכנה, כדרך הנאתן אסור; שלא כדרך הנאתן, מותר, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה…

בנדון דידן, התמצית עצמה היא מרה, ועל כן היא בגדר אכילה שלא כדרך הנאתה. וממילא, לחולה שאין בו סכנה היה אמור להיות מותר להשתמש בתרופות כאלו.

דא עקא, המחקרים המדעיים המקובלים מראים שלפרחי באך אין השפעה מעבר לאפקט הפלסבו (ראו למשל בויקיפדיה ערך פרחי באך). אם כן, קשה לומר שמדובר ב'התרפאות'. ואם כן, מדוע יהיה מקום להתיר איסורי הנאה שלא כדרך הנאתם, אפילו במקרה כזה?

ואמנם, יש מקום להתיר מסברא. מדברי הרא"ש נראה, שיסוד האיסור באכילת דברים שלא כדרך הנאתם הוא משום 'שאחשביה'. לפי זה יש מקום לומר, שאם אוכל את הדבר לרפואה בלבד, אין זה בגדר אחשביה.

בחזון אי"ש (או"ח סימן קטז אות ח) כתב:

טבלאות רפואה שמעורב בהן קמח… ואם הן מעורבין בדברין שאינן ראויין לאכילת אדם, אין בהן משום חמץ כדין נפסל מאכילת אדם, כיון דאי אפשר להפריד הקמח וגם אינו ראוי לחמע בו, ומותר לבולען בפסח לרפואה. ואף למאי דמשמע מאחרונים דלאכול לכתחילה אסור אפילו חמץ שנפסל מאכילת כלב… מכל מקום על ידי תערובות שאר דברים מותר, דלא שייך כאן אחשביה, דדעתו על הסמים.

ובוודאי בנדון דידן, שהאלכוהול כשלעצמו אינו משמש שום תפקיד, אלא רק כדי לחטא את התמצית, נראה שאין בזה אחשביה.

כך עולה גם מדבריו של הציץ אליעזר (חלק י סימן כה פרק כ):

ובהיות כן בתרופות וכמוסות כאלה שמעורבין בדברים שאינן ראוין לאכילת אדם כנ"ל בחזו"א יש שפיר להתיר לבולען בפסח לרפואה וכנ"ל, ורק משום ישראל קדושים הם יש לחזר לכתחילה אחרי כל הדרכים שלא יהא בהם כל תערובות חמץ שהן.  

כלומר, מן הדין מותר לבלוע תרופות שמכילות חמץ שאינו ראוי למאכל אדם לרפואה, על פי סברת החזון אי"ש אין כאן אחשבי"ה, לכל הפחות כשמדובר בתערובת. ורק לכתחילה ראוי להחמיר משום 'ישראל קדושים הם'.

וכן כתב גם האגרות משה (אורח חיים ב סימן צב):

ובדבר הרפואה שאתה צריך ליקח גם בפסח ואתה חושש אולי יש שם איזה חשש חמץ הנה מכיון שהוא לרפאות הניתוח שעשו באבר פנימי פשוט שצריך ליקח אף אם היה ודאי חמץ ובעצם אף בלא סכנה אין חשש דכבר נבטל קודם הפסח משם אוכל, ואחשביה לא שייך בדבר שלוקח לרפואה דאף דברים מרים ומאוסים נוטלין לרפואה…

אמנם, עיקר דבריו שם אמורים למי שיש לו ממילא סכנת נפשות, אבל הוא כותב להדיא שאפילו בלא סכנה, אין בזה אחשביה, משום שבדבר שלוקח לרפואה אין אחשביה.

ובכל זאת, האחרונים אינם נוטים להקל באכילת איסורי הנאה שלא כדרך הנאתם, אלא לחולים. למשל, ביחווה דעת (חלק ב סימן ס) כתב שרק לחולה שאין בו סכנה יש להקל, ולא לבעל מיחוש בעלמא. ובמנחת שלמה (חלק א סימן יז אות ג) חכך להקל למי שהוא בעל מיחוש בעלמא. ועל כל פנים, למי שהוא בריא לגמרי, לא מצאתי מי שמתיר בפירוש. וקל וחומר בנדון דידן, כשהתועלת הרפואית מתרופות אלו לא ברורה.

ג. ביטול איסור לכתחילה בנדון דידן

עד כאן עסקנו בשאלה מה הדין כאשר שותה את הטיפות בעין. אולם, כאשר מערבים את הטיפות בתוך מים, ברור שבסופו של דבר, הטיפות בטלות בשישים.

השאלה היא, אם יש כאן מותר לעשות כן, משום ביטול איסור לכתחילה.

והנה, יש לדון בשאלה זו משלוש פנים.

ראשית, לדעת הרמב"ם (מאכלות אסורות טו, כה – כז) מותר לבטל איסור דרבנן לכתחילה, אם הוא היה כבר מעורב. וכן פסק גם המחבר (יו"ד צט, ו). אבל הרמ"א מחמיר בזה. ואמנם, האחרונים הקשו, שהמחבר לכאורה סותר עצמו, שהרי בהלכות חנוכה (או"ח תרעז, ד) החמיר שלא לבטל שמן חנוכה שנתערב. בש"ך (סקי"ט) כתב ליישב, ששמן חנוכה שאני, שהוקצה למצוותו וחמיר טפי. ובמג"א (שם סקי"ב) כתב ששמן חנוכה שאני משום שהוא דבר שיש לו מתירים.

ואם כן, בנדון דידן, שהטיפות מגיעות כשהן כבר מעורבות, יש לומר שיהיה מותר לבטל אותן לכתחילה, לדעת המחבר.

ואמנם, יש מקום לדחות. שכן, זו לשון המחבר (ביורה דעה שם):

איסור של דבריהם, אין מערבין אותו בידים כדי לבטלו. ואם עשה כן, במזיד, אסור. אבל אם נפל מעצמו, ואין בהיתר כדי לבטלו, מרבה עליו ומבטלו.

החילוק בין נפל מעצמו לבין מי שעירב לכתחילה, מקורו בדברי הרשב"א. בפשטות, מסתבר שרק אם האיסור נפל להיתר דרך מקרה, אז ניתן לרבות עליו. אבל בנדון דידן, הלא כך משווקים את התרופה, כשהיא מעורבת באלכוהול. ואם כן, אין היתר לרבות עליו כדי לבטלו. וכן כתב הדרכי תשובה (צט סעיף ו, סקע"ט) בשם אליה רבה.

ועוד, כיוון שמדובר כאן בתערובת לח בלח, אין זה נחשב איסור שנתערב כבר, וכפי שכתב הרמ"א שם.

שנית, היה מקום לדון לקולא מצד נוסף, שכן המערב אינו עושה זאת כדי לבטל את האיסור. האלכוהול מראש אינו מעלה ואינו מוריד, ומערבים רק כדי להקל על שתיית הטיפות. וכשאינו מתכוון לבטל האיסור, אין איסור של ביטול איסור לכתחילה. שכן, בשו"ע (יו"ד פד, יג):

דבש שנפלו בו נמלים, יחממנו עד שיהיה ניתך, ויסננו.

ומקורו בדברי הארחות חיים:

בארחות חיים (שם סי' מב) מעשה שנפלו נמלים בכלי הדבש והורו שיחמם הדבש עד שיהא ניתך ויסננו וישארו הנמלים למעלה ואין כאן משום מבטל איסור שאין כוונתינו אלא לתקן הדבש עכ"ל

ואמנם, בתשובת רע"א (חלק א סימן עז) כתב שלכאורה אין מספיק הטעם של העדר הכוונה לבטל. דאם כן, היה אפשר לשחוט בעלי חיים שנתערבו כדי להפוך אותם למתים ואז יתבטלו, או לפצוע רמוני באדן כדי שלא יהיו חשובים ויתבטלו. ולכן כתב, שאין להקל על סמך העדר הכוונה לבד, אלא דווקא בצירוף טעם נוסף, שזה ספק אם בכלל נתערב בו האיסור (שיתבאר עוד לקמן).

אבל בתשובות אחרות בראשונים מצינו שסמכו על ההיתר של העדר כוונה לבדו. כך בארחות חיים האמור, וכן בתשובת הריב"ש (סימן שמט), שכתב להתיר לתת יין בחביות שיש בהן חלב (בצירי) שמדביק את הנסרים של החביות, ואין חוששים לביטול איסור לכתחילה:

אבל כאן היין הנוגע בחלב כבר הוא מתערב עם היין האחר ואין זה כמבטל אסור לכתחלה כיון שאין כונתו לבטלו ולהנות מן האסור אלא כונתו לתקן הכלי ולהדביק סדקיו.

ועיין עוד בדבריו של הרב יגאל הדאיה במאמרו "עיבוד מזון שיש בו נגיעות", התורה והארץ כרך ג, חלק ב (כאן).

אבל למעשה, נראה שצד זה אינו שייך. כשמדברים על ביטול איסור ללא כוונה, היינו שכוונת המבטל אינה לערב בכלל את האיסור בתוך ההיתר. אבל כשכוונתו לערב את האיסור בהיתר, אלא שאין לו תועלת בעירוב הזה, סוף סוף מתכוון לבטל.

אבל יש נימוק שלישי להתיר לערב. והוא, שבהיות וכבר אמרנו שלדעת החזון אי"ש יש מקום גדול להקל ולבלוע את התרופות האלו אפילו כשהן בעין, הרי שיש לפנינו לכל היותר ספק איסור דרבנן. ואף שכשהוא בעין כתבנו בשם כמה אחרונים שנוטים להחמיר בו, הרי שלגבי ביטולו יש צד נוסף להקל. בתרומת הדשן (סימן קפא) דן בשאלה אם מותר לטחון חטים מתולעות:

שאלה: חיטים שהתליעו ושטחום לפני השמש ורחשו מהם הרבה תולעים; ואח"כ חתכו מהן הרבה חיטים לשנים שהיו שלמים מבחוץ ומצאו תולעים בהרבה מהן. יש תקנה לאותו כרי של חיטים לטוחנן כדי לאכול ממנו הפת או לאו? 
תשובה:…שמעתי דמקילים בדבר ותולים ההיתר בחד מרבוותא שהתיר בכה"ג, מטעם שאין דרך כלל שיטחנו התולעים כי כאשר שופכים החיטים בתוך האפרכסת כל תולעים שיש נקב לפניהם שיכולים לצאת רוחשים ובורחים לחוץ דרך דופני האפרכסת מפני קול ונדנוד הריחים… ונראין דאף את"ל דאין דבר זה ברור, מ"מ אין להחמיר שאף אם יטחנו התולעים בטלים בששים בתוך הקמח, ואין זה מבטל איסור לכתחילה כיון דספק הוא אם יתערב שום איסור כלל, וגם אינו מכוין לבטל…

תרומת הדשן מביא שני טעמים להיתר הטחינה, והראשון מביניהם, שכיוון שלא ברור שהתולעים ייטחנו, כי בדרך כלל הן בורחות מפני נדנוד הריחים, אם כן, זה רק ספק איסור, ואין איסור ביטול איסור לכתחילה בספק איסור. ועל פי זה כתב גם הש"ך (יורה דעה פד, סק"מ, כנסת הגדולה הגהות טור סימן צט אות טז ועוד) שבספק איסור מותר לבטל איסור לכתחילה. ואמנם, יש מקום לומר שמה שהתירו בספק איסור הוא רק כשיש ספק אם נתערב בכלל האיסור, כמו החטים של תרומת הדשן, שספק אם התולעים נכנסו לריחים, ולא בספק מחמת הדין, אבל לענ"ד אין לחלק בזה. שכן, יסוד הקולא הוא שאיסור ביטול איסור לכתחילה הוא איסור דרבנן, ורבנן גזרו על ודאי איסור, ולא על ספק איסור (ועיין פרי מגדים סימן צט ספ"ד אות ז).