במשנה במסכת ברכות (פרק ט משנה ב) נאמר שצריך לברך על הגשם. בגמרא שם נאמר, שאם היתה עצירת גשמים, וכעת ירדו מספיק גשמים כך שישנן שלוליות רבות על הארץ, יש לברך. הרמ"א (אורח חיים סימן רכא) כותב, שבאירופה לא נהגו לברך ברכה זו כיוון שבאירופה הגשמים מצויים, ולא נקרו נסיבות המחייבות לברך. אולם, בארץ ישראל, שבה הגשמים אינם מצויים כל כך, חוזר וניעור הצורך לברך ברכה זו כאשר יורדים גשמים לאחר שנעצרו. וכך כותב הרב חיים דוד הלוי (קיצשו"ע מקור חיים פרק מח סעיף כד):
ברכה זאת בטלה כל זמן שבת ישראל בגלות. אך עתה, כאשר זיכנו ה' לשוב ולהתיישב בארצנו אשר למטר השמים תשתה מים, ראוי לברך ברכות אלה כתקנת בעלי התלמוד.
אם ירדו גשמים בכמות גדולה, כך שיווצרו שלוליות על האדמה (לא על אספלט – על האדמה) , יש להודות על ירידת הגשמים, למרות שמצב משק המים לא טוב, ואנו ממשיכים להתפלל לגשמים נוספים.
עם זאת, כיוון שלא הגענו למצב שהגשמים התחילו לרדת ועצרו, אלא מראש עוד לא היו גשמים, יש לומר את הברכה ללא הזכרת שם ומלכות.
וזה נוסח הברכה:
מודים אנחנו לך ה' א-הינו על כל טיפה וטיפה שהורדת לנו. ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות, אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' א-הינו וא-הי אבותינו ולברך את שמך, על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות ניסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו. ממצרים גאלתנו ה' א-הינו, ומבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו ושבע כלכלתנו, מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו ומחליים רעים ונאמנים דיליתנו. עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ואל תטשנו ה' א-הינו לנצח. על כן איברים שפלגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפנו, ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו, ברוך אתה א-ל רוב ההודאות.