כדי להדגים את חשיבות העיסוק בשאלת הקניין כשלומדים חושן משפט, נעסוק במושג ההלכתי של קניין דברים.
המשנה הראשונה במסכת בבא בתרא עוסקת בחצר משותפת, כאשר אחד השותפים רוצה לחלק את החצר. מתוך הדיון בסוגיה עולה שיש להבחין בין שני מצבים – חצר שגדולה מספיק כדי שגם לאחר החלוקה יהיה לכל אחד מהשותפים חלק חצר שניתן להשתמש בו (=חצר שיש בה דין חלוקה), או חצר שאינה גדולה מספיק. בחצר שיש בה דין חלוקה, מסתבר שאחד הצדדים יכול לכפות את השני לחלק את החצר. אולם, בחצר שאין בה דין חלוקה, אין אפשרות לכפות. אלא, שלאחר שהושגה הסכמה על החלוקה, שותף אחד יכול לחייב את השני לבנות קיר (לחלק מהדעות בגמרא) בין שני החלקים, ולא להסתפק בתיחום הגבולות.
על ההסכמה הזו שואלת הגמרא (ג.):
במאי אוקימתא למתני'? בשאין בה דין חלוקה, אי בשאין בה דין חלוקה, כי רצו מאי הוי? נהדרו בהו! א"ר אסי א"ר יוחנן: שקנו מידן. וכי קנו מידן מאי הוי? קנין דברים בעלמא הוא! בשקנו מידן ברוחות. רב אשי אמר: כגון שהלך זה בתוך שלו והחזיק, וזה בתוך שלו והחזיק.
הגמרא אומרת, שהסכמה בלבד אינה מחייבת. שכן לא נעשה עליה קניין. כלומר, דיבורו של אדם לבד, אינו מספיק ליצור עיסקה מחייבת.
אבל גם כאשר עשו קניין (='קנו מידו' בלשון הגמרא), הקניין צריך להיעשות נכון. שכן, אם עשו קניין על עצם ההסכמה לחלק את החצר, זה לא מועיל, משום שזה בגדר 'קניין דברים'. ומסביר רש"י:
קנין דברים הוא – ואין חליפין קונין אלא דבר הנקנה או מכר או מתנה או שעבוד קרקעות שהקנין חל עליו או מטלטלין.
כלומר, קניין מועיל כדי לקנות חפץ, וגם כדי ליצור שעבוד קרקעות. אבל לא כדי להפוך הסכמה בעלמא של שני צדדים, למחייבת.
התחייבות לביצוע פעולת תשלום
לאור המושג של קניין דברים, ניתן להבין את דעת חכמים בברייתא בגטין (מ:) שעסקנו בה בשבוע שעבר:
תנו רבנן, האומר נתתי שדה פלונית לפלוני, נתונה לפלוני, הרי היא שלו – הרי היא שלו. אתננה לפלוני, רבי מאיר אומר קנה וחכמים אומרים לא קנה. אמר ר' יוחנן, וכולן בשטר.
חכמים סוברים, שנוסח השטר צריך להיות נוסח של קניין, ולא של עשיית פעולה. שכן, אי אפשר לעשות קניין על עשיית פעולה. לכן, השטר צריך לציין את העובדה שהשדה שייכת לקונה, ולא את העובדה שהמוכר יתן את השדה לקונה.
האם המסקנה מדעת חכמים היא, שאם אדם אומר שיתן לחברו סכום כסף, ועשה על כך קניין, יכול לחזור בו?
הרמ"ה (בסוגיא בבבא בתרא שם אות כו) מביא שתי שיטות ביחס לשאלה זו. השיטה הראשונה סוברת שלשונו של המקנה חשובה מאוד. אם הקניין נעשה על כך שהמקנה מתחייב לתת, לבנות או לזון, הקניין מתייחס להתחייבות, שהיא ביסודה התחייבות ממונית. וקניין מועיל במקרה כזה, שכן הוא יוצר שעבוד נכסים. אבל כאשר לשון המקנה היא שהוא יתן או יזון, הקנין מתייחס להתחייבות לפעולה, וממילא הוא קנין דברים.
השיטה השניה אומרת, שגם כשהלשון איננה לשון של התחייבות ממונית מעכשיו, אלא 'אתן' אנו מפרשים דבריו של המתחייב, שכוונתו היתה להתחייב מעכשיו. ההבדל בין שתי השיטות איננו הבדל עקרוני בהגדרת קנין דברים, אלא בפרשנות לשונו של מקנה, כאשר פשט לשונו הוא להתחייב לפעולה ולא על חפץ.
בשלהי הדברים נעיר על חשיבות הנושא של קניין דברים לדיני חוזים בימינו. הרבה מאוד חוזים שנכתבים בימינו כוללים התחייבויות לביצוע מעשים כלשהם. מבחינה הלכתית, ההתחייבויות האלו הן פעמים רבות קניין דברים, ועל כן כדאי למי שעושה חוזה, להתייעץ עם רב שמבין בדיני חוזים על פי ההלכה כדי לוודא את התוקף ההלכתי של החוזים.