כפי שכתבנו בעבר, בדרך כלל, כדי ליצור דבר מחייב בין שני אנשים, יש צורך בהתחייבות או בקנין. אולם, בשכירות פועלים, העיסקה יכולה להיות מחייבת גם בדרך אחרת. בבבא מציעא (עו:) מביאה הגמרא ברייתא:
תניא: השוכר את האומנין והטעו את בעל הבית, או בעל הבית הטעה אותן – אין להם זה על זה אלא תרעומת. במה דברים אמורים – שלא הלכו, אבל הלכו חמרים ולא מצאו תבואה, פועלין ומצאו שדה כשהיא לחה – נותן להן שכרן משלם, אבל אינו דומה הבא טעון לבא ריקן, עושה מלאכה ליושב ובטל.
כלומר, כאשר בעל הבית או הפועלים ביטלו את עיסקת השכירות לפני שהפועלים התחילו ללכת לשדה, אין להם זה על זה אלא תרעומת. אולם, לאחר שהפועלים הלכו, גם אם בעל הבית יבטל, הוא צריך לשלם להם שכר פעולה.
הנימוקי יוסף (מו: מדפי הרי"ף) כותב, שכאשר הפועלים מתחילים במלאכה, או הולכים כדי להתחיל את המלאכה, זה נחשב כמו מעשה קנין על המלאכה. וכן היא ההלכה, שתחילת המלאכה אצל פועלים, נחשבת כמו מעשה קנין על העיסקה כפי שסוכמה מראש.
לכן, מי שהסכים עם אדם שיעשה מלאכה מסויימת, וסיכמו ביניהם תנאי תשלום, אף שלא עשו שום מעשה קניין, ברגע שהפועל התחיל במלאכתו, העיסקה מחייבת את שני הצדדים.
המחוייבות קודם שהתחילו במלאכה
באותה ברייתא מבואר, שכל זמן שהפועלים לא התחילו במלאכה, הרי שאם אחד הצדדים ביטל את העיסקה, אין שום סנקציה, מלבד מה שאומרת הברייתא ש'יש להם תרעומת'. יש להם תרעומת, פירושו, שאכן הצד שביטל נהג שלא כשורה. משום שסוף סוף, כבר סיכמו על עיסקה. אבל כיוון שמדובר רק בתרעומת, הרי שאם יש סיבות משמעותיות לביטול העיסקה, אין בכך גם תרעומת.
התוספות (עו. ד"ה אין) כותבים, שאם ביטול העיסקה גורם הפסד לאחד הצדדים, או אפילו מניעת רווח, הצד השני יצטרך לפצות על כך. למשל, אם הפועל ביטל עבודה אצל אדם אחר משום שהתחייב לעבוד אצל בעל הבית הזה, וכשביטל בעל הבית הראשון, נמצא שהפועל הפסיד את שתי העבודות, יצטרך בעל הבית שביטל לשלם לפועל את מה שהפסיד, מדינא דגרמי.
קצות החושן (שלג, סק"א) שואל, כיצד ניתן לחייב מדינא דגרמי על מניעת רווח. אם הפועל מפסיד כסף, כגון שהלך לקנות חומרים עבור העבודה וכדומה, ניתן לחייב את בעל הבית על ההוצאות שהוציא הפועל עבור העבודה. אולם, אם הפועל לא הפסיד כסף, אלא רק נמנעה ממנו עבודה אחרת, כך שיש כאן רק מניעת רווח, מנין שמחייבים על כך מדינא דגרמי?
תשובתו של קצות החושן היא, שזהו חיוב גרמי של 'שבת'. כאשר אדם מונע מאדם אחר לעבוד, הוא חייב לשלם על אבדן יכולת העבודה. ואמנם, בירושלמי (בבא מציעא פרק ה הלכה ג) נאמר, שאם אדם סוגר חנות של חברו (-'מבטל כיסו או חנותו של חברו' בלשון הירושלמי) הוא אינו צריך לשלם, למרות שגם שם, נגרם לבעל הבית נזק של מניעת רווח מעבודה, אבל שם המעשה שעושה האדם שביטל מתייחס לרכוש – הוא סגר את חנותו של חברו. מה שאין כן במקרה של הפועלים, שבעל הבית מנע מהפועל בעצמו לעבוד.
בדרך אחרת הלך הרמב"ן, ואמר שכשם שאם פועלים מבטלים את העבודה בדבר האבד, דהיינו שעד שימצא פועלים לא רק שהעבודה לא תיעשה, אלא גם יגרם נזק, בעל הבית יכול להכריח אותם לעבוד, כך גם כשבעל הבית מבטל את העבודה, וזה דבר אבד עבור הפועלים, בעל הבית חייב לפצות אותם. ובנתיבות המשפט (שלג, סק"ג) הלך בדרך שלישית, וכתב שהחיוב הזה הוא תקנת חכמים מיוחדת ביחס לפועלים.
על כל פנים, נמצא שכאשר נוצרה הסמכה על עשיית מלאכה, היא מחייבת באחד משני אופנים:
או כאשר הפועל התחיל לעשות בפועל את המלאכה, ואז העיסקה מחייבת לגמרי. או במצב שהפועל יפסיד כסף או יפסיד עבודה חילופית עקב הביטול, ואז בעל הבית צריך לשלם לו את מה שהוא צפוי להפסיד.