כשוולט דיסני בחר לעשות סרט על יציאת מצרים בשם "נסיך מצרים", זו היתה הצהרה על רצון לבחון את סיפור יציאת מצרים מזווית אישית יותר. בסיפור שלו, יש מאבק בין שני אחים, שאף שהם אינם אחים מלידה, הם גדלו כאחים – משה, ופרעה.
אני לא בטוח שמבחינת פשטי המקראות, משה גדל יחד עם פרעה של יציאת מצרים. אבל בהחלט אפשר להסתכל על הפרשה שלנו דרך ההתמודדות האישית בין משה לפרעה. בתחילת הפרשה ובעצם, מאמצע הפרשה הקודמת אנו שותפים יחד עם משה, בתיסכולים של הקשיים בתהליך הגאולה, ולבטיו כמנהיג, ולאורך כל הפרשה, ישנו דיאלוג מתמשך בין פרעה למשה.
אנחנו נתמקד הפעם בדמותו של פרעה. איזה ציון היינו נותנים לפרעה על המאבק הזה? אומרים בשם הרבי מקוצק, שהוא דווקא מאוד מעריך את פרעה. פרעה מתגלה כמנהיג, שעומד על העקרונות שלו, גם במחיר המכות שהוא סובל. דווקא אנחנו, כיהודים, צריכים לדעת להעריך אנשים שלא ויתרו על שלהם גם כשסבלו. ואין ספק, שאנחנו לא נוטים להעריך אנשים שמשנים את דעותיהם סתם בגלל לחצים.
מסתבר, שהדברים האלו נאמרו, במובן מסויים, עוד לפני הרבי מקוצק. המפרשים מתחבטים בשאלה, למה הקב"ה מקשה את לב פרעה. אם המטרה היא שעם ישראל יצא ממצרים, הרי שברגע שפרעה מוכן לשחרר את עם ישראל, זה מספיק. אז כמובן, פן מסויים של המכות הוא, כדי שעם ישראל ילמדו מהן משהו. אבל הספורנו (שמות ז, ג) כותב, שגם פרעה היה אמור ללמוד משהו מהמכות. כלומר, הקשיית לב פרעה נועדה בדיוק בשביל מה שאומר הרבי מקוצק – כדי שפרעה לא ישחרר את בני ישראל סתם בגלל שהוא סובל, אלא בגלל שהוא יכיר בכך שבני ישראל אמורים לצאת, בגלל שהקב"ה אמור להוציא אותם.
בעצם, זהו גם הפסוק. בפרק ט, לפני מכת ברד: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' אֱ-הֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ. כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ. וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ".
כשהקב"ה מביא מכה, זה לא רק כדי לגרום לנו להפסיק לעשות משהו, אלא כדי ללמד אותנו משהו, ומכח זה, לשנות את דרכינו.
הרמב"ם בהלכות תעניות אומר שכשמתרחשת צרה לציבור, צריך לחזור בתשובה. מי שבגלל הצרה יאמר "טוב, צריך להתחזק בתורה ובמעשים טובים", יש סיכוי טוב שהוא מפספס את המשמעות של הצרה. הוא לא לומד כלום, אלא רק מבקש להתחזק בדברים הטובים שעשה עד עכשיו. יש להניח גם, שכשם שעד עכשיו לא הצליח בהתחזקות שלו, גם בעתיד הוא לא יצליח להתחזק, כי הוא לא משנה שום דבר בתפיסתו.
התייחסות משמעותיות יותר לאירועים, היא הפקת לקחים. לומר 'יש לנו טעות תפיסה כזו וכזו, ובגללה אנו חוטאים באופן הזה'. ואת הטעות הזו לתקן, זה משמעותי יותר.
זה כמובן קשה. מאוד לא קל להגיד 'יש לנו טעות תפיסה', ולרצות לשנות דברים. אבל אולי דווקא מי שמוכן לעבור את התהליך שעשה פרעה ושעשו, ולהשתנות בתפיסה, הוא זה שזוכה בסוף לגאולה.