התורה אינה מסבירה על מה בדיוק התאוננו בני ישראל. אם כן, מדוע כעס הקב"ה?
רש"י במקום, מפרש שלמתאוננים באמת לא היתה סיבה להתלונן. הן חיפשו סיבה להתאונן על הקב"ה. פירוש המילה 'מתאונן' לפי רש"י, היא אדם שמחפש סיבה כדי להתלונן. לכן, התורה אינה אומרת מה היתה הסיבה שבני ישראל התאוננו, הרי אין באמת סיבה שכזו, וזו עצמה הסיבה לכך שהם היו לא בסדר.
יתכן שהבעיה של המתאוננים היא שאין להם עין טובה. הם רואים את חצי הכוס הריק, ולא את החצי המלא. אבל אולי הבעיה היא במקום אחר – המתאוננים עסוקים בהאשמה ותלונות, ולא בנסיון לשפר את המצב. הם מאשימים אחרים, ולא לוקחים אחריות.
הנצי“ב כותב בהקדמה לספר במדבר, שספר במדבר הוא ספר של מעבר מהנהגת ה‘ ניסית, להנהגה טבעית יותר. בהנהגה הניסית, התפקיד של האדם זניח, יחסית, המעבר להנהגה הטבעית דורש מהאדם להפסיק להתאונן, ולקחת אחריות על מעשיו. זה חלק מתהליך ה‘התבגרות‘ של עם ישראל, להפוך להיות בעלי אחריות ויוזמה, ולא רק עם מובל כמו עם של עבדים.
צריך לשים לב, שעל פי הנצי“ב, העברת האחריות לאדם, פירושה הסרת האחריות מהקב“ה. כי אי אפשר להטיל על מישהו אחריות, בלי להסיר את האחריות ממישהו אחר. כשאנו מלווים את ילדינו בתהליך ההתבגרות שלהם, גם אנו צריכים ללכת בדרך דומה, ולהעביר להם, לאט ובמדורג, את האחריות. נכון, זה אומר שמפעם לפעם הם יכשלו, אבל אם רוצים שבסופו של דבר הם יהיו האחראים, הרי שאין מנוס מלהוריד את האחריות מעלינו, ולהעבירה אליהם.