שבת פרשת בשלח נקראת גם ’שבת שירה‘, כי בשבת זו אנו קוראים את שירת הים. חז“ל אומרים לנו, ששירה היא לא דבר מובן מאליו. לא כל אדם יודע להעריך את הדברים הטובים המתרחשים עליו. על חזקיהו המלך, למשל, נאמר (סנהדרין צד.) שלא שר שירה לאחר הניצחון על סנחריב, ובגלל זה הפסיד הזדמנות להיות המשיח.

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר“ן תניינא סג) כותב: ”דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם…   ומשירת העשבים, נעשה ניגון של הרועה… וע"י שהרועה יודע הניגון, עי"ז הוא נותן כח בהעשבים, ואזי יש להבהמות לאכול“. לא רק הניסים הגדולים זוקקים שירה. לכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו, שאם רק ידע הרועה לשים לב אליה, הוא יוכל להפיק מהעשבים יותר, ולתת לבהמות שלו יותר כח לאכול. וזהו אתגר גדול, לדעת לשים לב למתרחש מסביבנו, ולראות את הנס והפלא שבו: ”למדני א-הי ברך והתפלל על סוד עלה קמל, על נגה פרי בשל“.

אבל אולי אפשר להוסיף עוד נקודה, ולומר שהרועה לא מוציא ניגון מעשב אחד. אלא מכמה עשבים.  כי את הדבר המחדש והמחייה לא מפיקים משמיעה של קול אחד, אלא מחיבור של הרבה קולות. מהניגון שנוצר מכמה וכמה קולות. היכולת להקשיב למציאות היא דבר חשוב. אבל היכולת לראות כמה פנים של המציאות, ולראות איך הם משתלבים זה בזה ויוצרים דבר שלם יותר, זוהי יכולת גדולה יותר. כפי שכותב הרב קוק (עולת ראיה חלק א עמ‘ של): ”הריבוי של השלום הוא, שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו וענינו“.