המשנה במסכת סנהדרין (דף כד.) דנה במקרה שבעלי הדין הסכימו ביניהם, שעד פסול, כגון קרוב או רשע, ישמש כעד:
אמר לו: נאמן עלי אבא, נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועי בקר, רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אינו יכול לחזור בו. היה חייב לחבירו שבועה, ואמר לו: דור לי בחיי ראשך, רבי מאיר אומר: יכול לחזור בו, וחכמים אומרים: אין יכול לחזור בו.
מסקנת הגמרא היא, שמחלוקת התנאים היא כאשר אחד מבעלי הדין רוצה לחזור בו לאחר שנגמר הדין, ובזה הלכה כחכמים, שאמרו שהוא אינו יכול לחזור בו. אולם קודם שנגמר הדין, רשאי אחד מבעלי הדין לחזור בו מהסכמתו להשתמש בעד או דיין פסול. אמנם, מבואר בגמרא, שגם קודם גמר הדין, אם עשו שני בעלי הדין קנין על הסכמתם, הם אינם יכולים לחזור בהם, משום ש'אין אחר קניין כלום'.
נחלקו הראשונים, מדוע מועיל הקנין. לדעת הנמוקי יוסף (דף ד: מדפי הרי"ף), הקנין אינו קנין על ממון, אלא הוא מעשה שנועד להביע את גמירות דעתם של בעלי הדין. אולם, הראב"ן סובר, שבעלי הדין צריכים לעשות קנין על ממון, ובעצם הם מקנים את סכום הכסף שהנתבע יתן לתובע, אם כך יחליט בית הדין.
בראשונים מבואר, שלא רק לגבי קבלת עדים פסולים או דיינים פסולים מועילה הסכמת בעלי הדין, וישנו מגוון רחב של כללים הקיימים בבית הדין, רשאים בעלי הדין להסכים להתעלם מהם. למשל, ניתן להסכים לדון בלילה, למרות שמן הדין יש להתחיל לדון ביום; ניתן להסכים להשתמש במתורגמנים, כאשר הדיינים אינם יודעים את שפתם של בעלי הדין למרות שעל פי הלכה יש בדבר זה בעיה, וכן הלאה.
עיון בכללים שלגביהם הפוסקים מזכירים את אפשרות השימוש בהסכמת בעלי הדין מראה, שלא רק בנושאים 'טכניים' שבהם ניתן לומר שהכלל הוא גזירת הכתוב בעלמא, מועילה הסכמת בעלי הדין, אלא גם בנושאים מהותיים. שכן, עד רשע פסול לעדות מחשש שמא הוא משקר, ואעפ"כ, רשאים בעלי הדין להסכים שאדם כזה ישמש כעד בבית הדין, ועדותו תתקבל כעדות מהימנה. בדומה לזאת, השימוש במתורגמנים מונע מבית הדין את האפשרות לתקשר באופן מלא עם בעלי הדין, והדבר מקל על האפשרות לשקר לדיינים, ועם זאת ניתן להסכים שהדיון יתנהל באמצעות מתורגמנים.
למעשה, השימוש בהסכמת בעלי הדין אינו מוגבל בשום צורה שהיא (מלבד בהקשר של פניה לערכאות, שבה נדון באחד הגליונות הבאים). הטעם לכך הוא, שבסופו של דבר, הדין, בדיני הממונות, נועד לפתור את הסכסוך שבין בעלי הדין, וממילא כל דבר הנעשה בהסכמת שני בעלי הדין, מקבל תוקף.
המנהג בפועל
היום מקובל בבתי הדין לראות חתימה על חוזה כעשיית קנין, מכח קניין סיטומתא. לכן, הסכמת בעלי הדין מראש ובכתב, על כללים מסויימים בבית הדין, מחייבת אותם.
בדרך כלל מקובלים מספר שינויים מהדין הרגיל. חלקם נוגעים לעניינים טכניים של סדר הדין, כגון דיון בלילה המקובל בבתי דין רבים, וחלקם נוגעים לעניינים מהותיים יותר, כגון הסכמה שלא להשתמש בטענות 'קים לי', הסכמה לקבל את הדעות המרחיבות את הכלל 'דינא דמלכותא דינא' וכן הלאה.
הסכמה חשובה המקובלת בבתי דין רבים היא 'בין לדין ובין לטעות'. דהיינו, שעל מנת לסיים את הסכסוך, מקבלים בעלי הדין את הדין, גם אם בסופו של דבר יתברר שפסק הדין הינו טעות. נוסף על כך, בהסכם הבוררות הרגיל בכל בתי הדין, מסכימים בעלי הדין שבית הדין יפסוק 'בין לדין ובין לפשרה', דבר המסמיך את הדיינים לחייב את בעלי דין לפשרה מסויימת.