כשמשה רבנו מבקש למנות לו מחליף, הקב"ה מסביר מה יהיה תהליך המינוי של המחליף: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם".
מובן מאליו, למה משה מתבקש לסמוך את ידו על יהושע. אבל למה הוא צריך לעמוד לפני אלעזר הכהן? הנצי"ב בהעמק דבר מפרש שזה משום שיהושע אמור להיות שליט יותר מאשר אלעזר – ליהושע, כמלך, יש סמכות גם בכל מיני עניינים במקדש.
אולם, הגמרא בסנהדרין (טז.) לומדת מהפסוק הזה, שאין מוציאים למלחמת הרשות בלי להתייעץ, בין השאר עם כהן גדול. מה תפקידו של הכהן הגדול? הוא עונה באורים ותומים.
אם הכהן הגדול שאל את הקב"ה באורים ותומים, מה צריך המלך לעשות? המלך הוא רק המכשיר הטכני שדרכו מבצעים את ההחלטה? מדברי מרבית העוסקים בתחום מתברר להפך. ההחלטה היא באופן בסיסי של המלך, אלא שהוא צריך 'הסכמה' של הכהן הגדול ושל הסנהדרין.
מסתבר, שכשמתבקשות החלטות גורליות ומשמעותיות, לדבריהם של הסנהדרין יש משקל, וכך גם לאורים ולתומים, אבל מרכז ההחלטה הוא של המלך, שאינו בהכרח התלמיד חכם הכי גדול בדור, וגם לא בטוח שהוא בעל רוח הקודש. ובכל זאת, הוא האחראי, ושני הגורמים האחרים, רק מסייעים בתהליך ההחלטה. ולפעמים המלך גם מקבל החלטה בלא דעתם. חז"ל מציינים שישה דברים שעשה חזקיהו המלך – על שלושה הודו לו חכמים, ועל שלושה לא הודו לו. ללמדנו, שבסופו של דבר, מי שבידיו האחריות, הוא זה שמקבל את ההחלטות.
מצד אחד, התורה אומרת למלך, שהוא צריך להתייעץ עם הכהן הגדול. במידה מסויימת, זהו המושג 'דעת תורה' שהתפתח בדורות האחרונים, ופירושו – לבדוק אם יש היבטים הלכתיים, רוחניים ומוסריים בדילמות שונות. ומצד שני, דעת תורה אינה הכרעה. בסופו של דבר, המלך הוא הגורם המחליט.
אנחנו לא מלכים, אבל כל אחד מאיתנו אחראי לכל הפחות על אדם אחד. על עצמו. ולכן על כל אחד לדעת, שגם אם הוא מתייעץ עם רב ואיש רוח, בסופו של דבר, ההחלטה צריכה להיות שלו, יחד עם האחריות. הרב יכול לייעץ, להדריך, לתת כיוון. אולם בסופו של דבר, מי שמקבל את ההחלטה, ומי שאחראי לתוצאותיה, הוא כל אדם לעצמו.
יהי רצון שנדע להיעזר תמיד באחרים, ונדע לבקר את הדברים, ולקבל את ההחלטות הנכונות.