הגמרא בשבת (קיג.) דורשת את הפסוק "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיה נח), ולומדת משם כמה דינים הנוגעים לכבוד ועונג שבת.

דאורייתא או דרבנן

לדעת היראים (סימן תכט) נראה שחובת כבוד שבת היא דאורייתא:

נר שבת ונר חנוכה… ויען אמרו נביאים "וכבדתו מעשות דרכיך" אמרו חכמים וצוו להדליק נר בשבת לכבוד שבת… ועד דלא אתא ישעיהו גמרא גמירי ליה ואסמכוה אקרא…

כך נראית גם דעת הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כג, ב), שהסביר מדוע החגים נקראים 'מקראי קדש':

וטעם מקראי קדש – שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית הא-הים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לא-ל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה… ואונקלוס עשאו מלשון אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מט א), לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש. ורבותינו ז"ל אמרו (ספרי פנחס קמז), ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש, וגם זה דעת אונקלוס:

לעומתם, הרמב"ם, בתחילת פרק ל מהלכות שבת כותב:

ארבעה דברים נאמרו בשבת שנים מן התורה ושנים מדברי סופרים והן מפורשין על ידי הנביאים, שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג שנאמר: וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד.

מדברי הרמב"ם נראה, שחובת כבוד שבת ועונג שבת היא מדברי קבלה – מתקנת הנביאים. אמנם, החתם סופר (שו"ת חלק אורח חיים סימן קסח) כתב על דברי הרמב"ם:

והנה אין כוונתו שהוא רק מצוה דרבנן או מדברי קבלה כמו פורים, אלא דאורייתא ממש נאמרה למרע"ה בעל פה הלכה למשה מסיני, ואתי ישעיה ואסמכיה אקרא. דאי לא תימא הכי, שהיא הלכה למשה מסיני, אין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה?! אע"כ הלכה למשה מסיני היא ורמב"ם קרי ליה דברי סופרים כדרכו של רמב"ם בקידושי כסף…

אמנם, הרב סולובייצ'יק (שיעורים לזכר אבא מארי ז"ל חלק א – כיבוד ועונג בשבת עמ' עא) חלק על כך:

לאמיתו של דבר, אין קושיא זו כלום. ההלכה נאמרה כי אין נביא רשאי לחדש דבר מדאורייתא. ברם, ביחס לדברי סופרים או לדברי קבלה, הנביא מחדש בנבואתו. כיון שמצוה זו יכולה להיקבע ע"י חכמי המסורה, גם עצמם של כתבי הקודש קובעים אותה המצוה בתורת חובה מדברי קבלה. אם כן, גופה של נבואת ישעיהו גרמה למצות כיבוד ועונג להופיע כמצווה מדברי סופרים.

בהמשך דבריו מעלה הרב סולובייצ'יק תירוץ נוסף, שכאשר הנביא מחדש פרט כביאור למצוה דאורייתא, אין בזה משום חידוש דבר ע"י הנביאים:

שני הדברים מדברי סופרים [=כבוד ועונג] שהם מפורשים ע"י הנביאים מהווים אמנם שתי מצוות מסויימות, ובבחינה זו חודשו ע"י הנביאים, אולם בנוגע לקיומם, מהוות הנה המשך מצוות זכור ושמור שנאמרו בתורה.

ובהמשך מסביר הרב סולובייצ'יק כיצד מפרשות חובת כבוד ועונג את מצוות העשה מהתורה בשבת. לדעתו, מצוות העשה של "שמור את יום השבת לקדשו" פירושה עשיית השבת ליום מיוחד, כאשר מצוות כבוד ועונג נותנות את הביטוי של הייחודיות של היום:

קיום העשה בא לידי ביטוי ע"י הטבעה על יום השבת חותם של יחידות ושינוי… ע"י שאדם מכבד את השבת ומענגה, הוא מטבעיה עליה מהות של יום קודש בניגוד ליום חול.

כבוד שבת בשבת ולפני שבת

הרמב"ם עוסק בגדרי כבוד שבת ועונג שבת בפרק ל מהלכות שבת:

הלכה ב: איזהו כבוד זה שאמרו חכמים שמצוה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין בערב שבת מפני כבוד השבת. ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך…
הלכה ג: ומכבוד השבת שילבש כסות נקיה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת. ואם אין לו להחליף משלשל טליתו כדי שלא יהא מלבושו כמלבוש החול. ועזרא תיקן שיהו העם מכבסים בחמישי מפני כבוד השבת.
הלכה ד: אסור לקבוע סעודה ומשתה בערב שבת מפני כבוד השבת, ומותר לאכול ולשתות עד שתחשך, ואף על פי כן מכבוד השבת שימנע אדם מן המנחה ולמעלה מלקבוע סעודה כדי שיכנס לשבת כשהוא מתאוה לאכול.
הלכה ה: מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו, וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן.
הלכה ו: אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית, חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן… וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח.

רשימת הדברים שמונה הרמב"ם בכבוד שבת כוללת רחצה לפני שבת, לבישת כסות נקייה וכביסה לקראתה לפני שבת, האיסור לאכול לפני שבת כדי שיהיה תאב לסעודת שבת[1].

הגר"א (על שו"ע או"ח תקכט אות ד) כותב:

לשון הרמב"ם בפ' ל' מהלכות שבת ארבעה דברים נאמרו בשבת… ורצונו לומר: עונג הוא בשבת עצמו וכבוד הוא בערב שבת.

נראה מדברי הגר"א, שעונג שבת הוא רק בשבת עצמה, ואילו חיוב כבוד שבת הוא רק לפני שבת. כך נראה קצת גם בחידושי הגרי"ז (גר"ח על הש"ס סי' יא). הגרי"ז משווה שני מקומות שבהם מתייחס הרמב"ם לחובת הדלקת נרות שבת. בפרק ה (הלכה א) כותב הרמב"ם:

הדלקת נר בשבת אינה רשות… אלא חובה, ואחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת.

כאן נראה שחובת הדלקת נר שבת היא משום עונג שבת. לעומת זאת, בפרק ל (הלכה ה) כתב הרמב"ם:

וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן.

ומבואר בדבריו, שחובת הדלקת נר שבת היא משום כבוד שבת. כדי ליישב בין שני טעמים אלו כותב הגרי"ז:

… ונראה לי, שבהלכות אלו הם ב' דינים נפרדים. דחיוב הדלקה יש שני דינים, חדא משום עונג וחדא משום וגם משום כבוד שבת, והם חלוקים בדיניהם, דדין עונג שייך בשבת עצמו וכמו שאר דינים של עונג כמו אכילה ושתיה. משאין כן בדין כבוד שבת שהחיוב הוא כבר בעוד יום, שזהו גם בכלל כבוד וכך מבואר גם בשבת, וגם אם יצויר הדלקה בשבת עצמה אינו מתקיים זה כבוד שבת, ובזה שפיר מיושב לשון הרמב"ם דבפרק ה מיירי בדין עונג … וזה החיוב שייך בשבת עצמה. משאין כן בפרק ל דשם מיירי בחיוב בדלקה מדין כבוד שבת, וכדמוכח מהא דכלל בהדי כבוד ומסיים שכל אלו לכבוד שבת.

הגרי"ז אומר, שבהדלקה לפני שבת לא מקיימים מצוות עונג שבת, שכן עוד לא נכנסה שבת. ומצד שני, בהדלקה בשבת עצמה לא מקיימים מצוות כבוד שבת, שכן מצוות כבוד שבת היא רק בהכנת האדם והבית לשבת, ולא בשבת עצמה[2].

אמנם, לכאורה, הבנה זו אינה ברורה. בוודאי שמקיימים כבוד שבת בהכנות לשבת. אבל גם בשבת עצמה יש חובות הנובעות מכבוד שבת. כמו ללכת בכסות נקיה.

יתר על כן, במסכת שבת (קיג.) אומרת הגמרא:

וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול… ודבר דבר – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור – אסור, הרהור – מותר.

בפשטות, כל הדברים המופיעים כאן הם ביטוי של כבוד שבת (ולראיה, שינוי הלבוש נלמד מ'וכבדתו'). וכולם קשורים בשבת עצמה.

אלא שצריך לחלק בין שני פנים בכבוד שבת. בפרק כד (הלכה א) כותב הרמב"ם:

יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן… כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר.

מדוע הפריד הרמב"ם את ההלכות האלו מההלכות המופיעות בפרק ל? מסתבר, שהרמב"ם הפריד בין החיובים שהם חיובי 'עשה' לאלו שהם חיובי 'לא תעשה'. חיובי ה'עשה' של כבוד שבת מופיעים בפרק ל. אבל חיובי לא תעשה מופיעים בפרקים שקודם לכן.

 

[1] הרב סולובייצ'יק (שם) מבדיל בין הנאמר בהלכה ב: "ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך…" ובין הנאמר בהלכות הבאות. הוא משווה את הדברים להלכות תפילה, ומסביר, שמהותו של כבוד שבת הוא ההרגשה שנצבים לפני השכינה:

יש קבלת השכינה בערב שבת עם חשכה, ועיקר קיומה הוא לא בקישוט הבית ובפיאור המקום, כי אם בקבלת שכינה בהתאם להלכות ופרטי קבלת פני אבינו שבשמים ועמידה לפני ד'…
אם כן, ישנן שתי מצוות כיבוד: (א) עיקר המצווה בערב שבת, לקבל פני השכינה (ב) שיהיה הבית מוכן, מפואר ומקושט, ושיהא לבוש בבגדי שבת.
כמובן, הקיום השני נובע מן הראשון. אם שבת מסמלת נוכחות הקב"ה, אז צריכים להכין את הבית בשבילו.

[2] וכך מסביר הפרי צדיק (פרשת בראשית): "ומכללות דברי הרמב"ם שם… למדתי והבנתי דכל מה שאדם טורח מקמי שבתא לצורך שבת, הכל בכלל כבוד הוא, ואפילו יהיה הטורח לצורך דבר של עונג. וכן בדין, כי העונג אינו אלא בשעה שמתענג ביומו, אבל מצות כבוד הוא כל מה שעושה לכבודו… כן דרך לטרוח לכבוד המלך טרם בואו, וזהו עיקר כבודו, בטורח שהוא עוד טרם בואו".