גדר הדין

כפי שלמדנו בדיון על כבוד שבת, הראשונים נחלקו בשאלה אם עונג שבת הוא חיוב דאורייתא או מדברי קבלה. מעבר לרמת החיוב, ניתן לעמוד מתוך דבריהם גם על שאלת אופי החיוב[1].

הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כג, ב), מסביר מדוע החגים נקראים 'מקראי קדש':

וטעם מקראי קדש – שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית הא-הים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לא-ל בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה…

לדעת הרמב"ן, מצוות עונג שבת נובעת במקורה מהחיוב לקדש את היום. הדברים מבוארים עוד יותר בפירושו לפסוק "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ, ח):

וטעם לקדשו – שיהא זכרוננו בו להיות קדוש בעינינו, כמו שאמר וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד. והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש, להפנות בו מעסקי המחשבות והבלי הזמנים, ולתת בו עונג לנפשינו בדרכי ה', וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה'…

כלומר עונג השבת מכוון בעיקר להתענגות בדרכי ה' – ללמוד תורה. העונג הגשמי הוא כלי עבור העונג הרוחני.

לעומת זאת, היראים (סימן תיב) כותב:

ועונגה. מצות עונג שבת גמרא גמירא לה עד דאתא ישעיה ואסמכה אקרא דכתיב וקראת לשבת ענג… ובשבת פרק כל כתבי הקודש אמרינן במה מענגה אמר רב יהודה משמיה דרב בתבשיל של תרדין ודגים גדולים בראשי שומים. ולאו דוקא אלו, אלא כל דבר מאכל הערב לאדם קרוי עונג. ואמר רב חייא בר אשי אמר רב ואפילו דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הוי עונג מאי הוי אמר רב פפא כסא דהרסנא, פירוש, דבר מועט אך שיהיה ניכר שלכבוד שבת עשאו ומנלן דעונג הוי אכילה דכתיב אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וכשם שיש עונג באכילה כך יש עונג בהנאת גופו ומצוה לאדם לענג עצמו בהנאת גופו שגם היא נקראת עונג דכתיב אשר לא נסתה כף רגלה הצג על הארץ מהתענג…

לדעת היראים, מצוות העונג מכוונת אל העונג הגשמי. העונג הגשמי הוא לא אמצעי אל העונג הרוחני, אלא ביטוי מסויים של כבוד שבת – הפיכתו ליום מיוחד, שבו אוכלים בצורה מכובדת ומענגת. וכך עולה גם מדברי הסמ"ק (מצווה רפא):

להתענג בשבת דכתיב וקראת לשבת עונג וכן רמז' משה רבינו בתורה דכתיב ועשית כל מלאכתך ואיך יוכל אדם לעשות כל מלאכתו בשבוע אחד אלא יראה לאדם בכל שבת שיהיו כל מלאכותיו עשויות, ואין לך עונג גדול מזה…

איסור שיחה בטלה

הגמרא בשבת (קיג.) לומדת כמה איסורים מהפסוק בישעיה:

וכבדתו מעשות דרכיך, וכבדתו – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי. מעשות דרכיך – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול… ודבר דבר – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור – אסור, הרהור – מותר.

רש"י פירש את האיסור של דבר דבר:

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול – כגון מקח וממכר וחשבונות.

התוספות הקשו על רש"י. הלא עיסוק בחשבונות אסור משום 'ממצוא חפצך'. ולכן כתבו:

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול – פי' בקונטרס כגון מקח וממכר ואין נראה לר"ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך?
אלא אומר ר"ת כדאמר בויקרא רבה ר"ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא אמר לה אימא שבתא הוא שתקה משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול…

בפשטות, מניעת שיחה בטלה אינה יוצרת יותר עונג שבת, במובן של ההנאה הגשמית. מהתוספות נראה, שהם הבינו כדעת הרמב"ן, שהשבת אמורה ליצור מצב של התעלות רוחנית, ולכן חלק מההנהגה הראויה בשבת (במקרה זה, כבוד שבת) היא שלא לשוחח שיחה בטלה[2].

כבוד שבת מול עונג שבת

הסמ"ק (שם) דן בשאלה האם מותר לרוץ בשבת תוך כדי משחק:

ובכלל זה [=של מצוות עונג שבת] כתיב וכבדתו מעשות דרכיך, ועל זה אסרו ללכת בתוך שדהו לידע מה היא צריכה, וכן אל ידלג ואל ירוץ בשביל חפציו להרויח, אבל לדבר מצוה מותר. ונראה לי כי בחורים המתענגים בריצתם, ובקפיצתם, מותר שאינם רוצים להרויח, וכן לראות כל דבר שמתענגים בו לראותו…

הסמ"ק הבין שאיסור הילוך כדרך חול אסור משום עונג שבת. ממילא, כאשר מדובר בפסיעה דרך תענוג, כמו  הבחורים המתענגים בריצתם וקפיצתם, לא שייך האיסור.

אבל בתרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קנה) הלך בדרך אחרת:

כתבו התוס' פרק אלו קשרים… דאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת… ומכאן יש חששא שנוהגין אדרבא בשבת טפי מבחול להתאסף ולספר שמועות מענייני מלכים ושרים וארצותיהם דהיינו שיחה בטילה.
אם היו כולם מתענגים בספור השמועות לא הוי קפידא, כדמוכח בסמ"ק דמתיר לפסוע פסיעה גסה לבחורים המתענגים במרוצתם. ונלע"ד הטעם דכיון דמתענגים בכך חשיב דבר מצוה, וחפצי שמים כדבר מצוה דמותר לרוץ בב"ה ולהרבות שיחה, דעלה קאי הסמ"ק ולדבר מצוה שרי…
אבל מקצתם אינם מתענגים בספור השמועות, אלא שעושין לרצון חבריהם איסורא קעבדי, ואף רוב העולם אינם נזהרין בכך.

תרומת הדשן הבין מדברי הסמ"ק, שיסוד ההיתר של הריצה והקפיצה הוא משום שזה נחשב דבר מצווה. לדעתו, איסור כבוד שבת נדחה לצורך מצווה, ועונג שבת הוא מצווה הדוחה את כבוד שבת.

בדרך דומה במקצת לדברי תרומת הדשן הלך גם שו"ע הרב (סימן שא, קונטרס אחרון אות ב). הוא מתעמת עם דעת המגן אברהם (סימן שא סק"ד), שהרחיב את ההיתר של הסמ"ק לעוד איסורי דרבנן, שמותרים משום עונג שבת. ועל כך חלק בעל שו"ע הרב:

שלא התירו משום ענג אלא דברים שאיסורם הוא משם דרך חול, כגון שלא יהא דיבורך  והילוכך בשבת כבחול, דכשמתענג בהם יש כאן ענין ענג שבת ולא דרך חול.

כלומר, הוא הבין שאכן אסור לפסוע פסיעה גסה משום כבוד שבת, אלא שכאשר מדובר בריצה לשם תענוג, אין זה דרך חול. זה דומה יותר לדבריו של הסמ"ק עצמו, מאשר לאופן שבו תרומת הדשן מסביר אותו, ולדבריו, כאשר מדובר במעשה הנעשה לצורך כבוד שבת, באופן מהותי הוא אינו יכול להיחשב כפגיעה בכבוד שבת. לעשות מעשה בשביל שבת, במהותו אינו יכול להיחשב כעובדין דחול.

אמנם, יש מקום לומר, שלדעת הרמב"ן שהזכרנו לעיל, שחובת עונג שבת עיקרה הוא הרוח, לא נתיר לפגוע בכבוד שבת, בשביל עונג שבת אינו רוחני.

 

********************

[1] הרבה מהדברים הכתובים כאן מבוסס על מאמרם של שלמה ורם-יונתן ליפשיץ "כבוד שבת ועונג שבת" (כאן).

[2] אמנם, עיין לקמן בדעת תרומת הדשן, שנראה שהבין ששיחה בטלה היא באמת עניין של חוסר תענוג, שעושים רק 'לרצון חבריהם'.