אנו מוצאים רק בשלושה מקומות בחז"ל, שאסרו דברים משום 'עובדין דחול'. פעמים האיסור הזה מופיע בהקשר של דיני קדשים, כמו הגמרא בבכורות (לב:) שאומרת שאסור למכור מעשר בהמה, משום שזה 'עובדין דחול'. ופעם אחת המונח הזה מופיע גם בהקשר של הלכות יום טוב. הגמרא במסכת ביצה (כח.) אומרת, שאחת הסיבות לאסור שקילת בשר ביום טוב היא משום 'עובדין דחול'.
מונח נוסף שנזכר בחז"ל הוא הביטוי "שלא יעשה כדרך שעושה בחול". הגמרא בשבת (קלח.) אומרת שהסיבה לכך שאסור לתלות משמרת בשבת היא "שלא יעשה כדרך שעושה בחול". ובברייתא בסנהדרין (קא.) נאמר: "תנו רבנן: סכין וממשמשין בבני מעיים בשבת, ובלבד שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול".
בגמרא במועד קטן (יב.) מוזכרת ברייתא: "מקבלין קיבולת במועד לעשותה לאחר המועד, ובלבד שלא ימדוד ושלא ישקול ושלא ימנה כדרך שהוא עושה בחול". כאן מדובר באיסור שקילה בחול המועד, ובכל זאת, ניתן לראות כאן קשר בין מושג 'עובדין דחול' הנזכר בגמרא בביצה ביחס לאיסור שקילה, ובין 'שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול' המופיע במקומות אחרים. ואכן, הראשונים מחברים בין האיסורים האלו[1].
אם כן, פן אחד של המושג 'עובדין דחול' הוא כשעושים מעשה כדרך שהוא נעשה בחול. במובן הזה, מסתבר שעובדין דחול הוא חלק מדיני כבוד שבת, שגם הם מוגדרים 'שלא יהא הילוכך בשבת כהילוכך בחול' (שבת קיג.).
פן נוסף שמוזכר בהקשר של עובדין דחול בראשונים הוא איסור השמעת קול גדול. הגמרא במסכת שבת (יח.) אומרת:
תנו רבנן: פותקין מים לגינה ערב שבת עם חשיכה, ומתמלאת והולכת כל היום כולו… אבל אין נותנין חטין לתוך הריחים של מים אלא בכדי שיטחנו מבעוד יום.
מאי טעמא? – אמר רבה: מפני שמשמעת קול.
ופירש הריטב"א:
אמר רבא מפני שמשמעת קול. פרוש, ואוושא מילתא, והוה ליה עובדין דחול…
אנחנו ננסה לעמוד על כמה גישות בראשונים בשאלת הגדרת 'עובדין דחול'[2].
שיטת הרמב"ן
הרמב"ן בפירושו לתורה (ויקרא כג, כד) מסביר ציווי התורה 'יהיה לכם שבתון', על פי המכילתא:
יהיה לכם שבתון – שיהיה יום שביתה לנוח בו…ובמכילתא ראיתי בפרשת החדש: "ושמרתם את היום הזה" (שמות יב יז) למה נאמר? "והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם" – אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה, דברים שהן משום שבות מנין, תלמוד לומר ושמרתם את היום הזה להביא דברים שהן משום שבות…
מלשון המכילתא עולה, שיש חובת שביתה גם בדברים שאינם מלאכה. על כך מקשה הרמב"ן:
אבל לא נתברר לי זה, שאם תאמר שהוא אסמכתא מה טעם שיאמרו בלשון הזה, כי "שבות" בלשונם נאמר לעולם על של דבריהם, והאיך יתכן לומר דברים שהן אסורין משום שבות של דבריהם מנין שיהו אסורין מן הכתוב…
ותירוצו:
ונראה לי שהמדרש הזה לומר שנצטוינו מן התורה להיות לנו מנוחה בי"ט אפילו מדברים שאינן מלאכה, לא שיטרח כל היום למדוד התבואות ולשקול הפירות והמתנות ולמלא החביות יין, ולפנות הכלים וגם האבנים מבית לבית וממקום למקום, ואם היתה עיר מוקפת חומה ודלתות נעולות בלילה יהיו עומסים על החמורים ואף יין וענבים ותאנים וכל משא יביאו בי"ט ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר, ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף והשלחנים על שלחנם והזהובים לפניהם, ויהיו הפועלים משכימין למלאכתן ומשכירין עצמם כחול לדברים אלו וכיוצא בהן, והותרו הימים הטובים האלו ואפילו השבת עצמה שבכל זה אין בהם משום מלאכה, לכך אמרה תורה "שבתון" שיהיה יום שביתה ומנוחה לא יום טורח. וזהו פירוש טוב ויפה.
כיוצא בדברים אלו כותב הרמב"ן גם בדרשתו לראש השנה (מהדורת שוועל עמ' ריח). ושם הוא מוסיף:
שנצטוינו מן התורה במלת שבתון להיות לנו מנוחה ביום טוב שלא נטרח אפילו בדברים שאינן מלאכה… ויהיה השוק מלא לכל מקח וממכר ותהיה החנות פתוחה והחנוני מקיף… והותרו ימים טובים ואפילו השבת עצמה שבכל אלו אין בהם לא אב מלאכה ולא תולדה.
וכי זהו כבוד שצוה הכתוב ביום טוב וענג שצוה בשבת שלא יוציא גרוגרת אחת מביתו לרשות הרבים אבל יגלגל זבל שבחצרו כל היום מלמעלה למטה וימלא ממנו קופות ומשפלות לרפת בקר? … אם כן אין השבתות מנוחה ואין ימים טובים שבתון אלא מדברי סופרים.
אבל העיקר כך הוא, שהוזהרנו במלאכות בשבת בלאו וכרת ובחיוב סקילה, וכל העושה מלאכה אחת אפילו קטנה שבקטנות שהיא אב או תולדה ענוש כרת ונסקל, והטרחים והעמל כשאין בהם אב מלאכה ולא תולדה הוזהרנו בהם בעשה דשבתון, וביו"ט נמי המלאכות בלאו והטרח בעשה הזה שהוא שבתון, כלומר יום מנוחה ובטול שנעמד בטלים ולא נעשה דבר, וממנו אמר הנביא וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך וגו', ובאו חכמים והוסיפו בשבתון שלא יטלטל אפילו אבן קטנה…
מדברי הרמב"ן ברור שהוא מזהה את דברי ישעיהו על כבוד ועונג עם איסור שבתון הכוללת את איסור הטרחה.
אמנם, לא ברור היכן עוברת אצל הרמב"ן האבחנה בין איסור טירחה דאורייתא, ובין איסור טירחה דרבנן.
ניתן לבאר את הדברים על פי מה שכתב הרב קוק בשבת הארץ (פרק א הלכה ד) בביאור מצוות השבתון בשביעית:
והעושה את כל עבודת הקרקע כולה בשביעית כדרכו בכל השנים, ואף על פי שלא זרע וזמר ולא קצר ובצר, כגון שהייתה לו שדה כזאת שהייתה צריכה רק לנטיעה להברכה והרכבה זיבול וחרישה וכיוצא בהן, ועבד אותה בלא שינוי מדרכי העבודה בכל השנים, נראה שהוא עובר בעשה של תורה.
ושם בקונטרס אחרון:
ולפי המבואר לעיל י"ל, דבאמת הא דת"כ הוא אסמכתא בעלמא, אבל זהו רק לעניין דרך אקראי, שאסרו החכמים הקריבה אפילו בפעם אחת, כמו עצם גילוי עריות, אבל בדרך קביעות הוא אסור באמת מהתורה…
כלומר, האיסור הספציפי על כל דבר ודבר, הוא מדרבנן. אבל מי שיפגע בשבת לחלוטין ויהפוך אותה ליום חול, ביטל עשה של תורה. וכך יש להבין את דברי הריטב"א (ראש השנה לב: ד"ה שופר):
…וברם וצריך את למידע דכל מאי דאמרינן בכל דוכתא שבות לאו למימרא שאין לנו שבות מן התורה כלל דאם כן נמצאת שבת כחול מן התורה שהחניות פתוחות דאוצרות תבואה ויין ומטלטלין חפצים מבית לבית דרך כרמלית ומודדין ושוקלין ומונין ואינו בדין שאסרה תורה הוצאה כגרוגרת והתירה העמל הגדול הזה שא"כ אין זה יום מנוחה אלא כך עיקרן של דברים כי בכלל מ"ע שבות של תורה לשבות ממלאכות יש לשבות מכל שבות דרך כלל שלא לעשות שבת כחול אבל בכל פרט ופרט כי עביד לי' וזהיר באידך דלא הוי שבת כחול הוי שבות דרבנן נמצא שיש לשבות עקר מן התורה ולפיכך העמידו בו חכמים דבריהם במקומות הרבה לדחות מצוה של תורה וזו מרגליות שבידינו מרבינו הרמב"ן מפי מורינו ז"ל
אם כן, לדעת הרמב"ן, איסור עובדין דחול יסודו בדין דאורייתא – התורה מצווה אותנו ששבת יהיה יום מנוחה, שמופנה לעבודת ה' (ראו מה שכתבנו בפוסט על שיטת הרמב"ן בעונג שבת). חכמים באו ופרטו לפרוטות את החיוב הזה, ויצרו את איסורי עובדין דחול השונים.
איסורי עובדין דחול קשורים במסחר בשבת ובטירחה. על פי מה שכתבנו לעיל, לדעת הריטב"א, גם אוושא מילתא הוא מושג של כבוד שבת, כי שבת אמורה להיות, ככל הנראה, יום שקט, שבו אין רעש והמולה.
שיטת הרמב"ם
הרמב"ם מציג שני תחומים שבהם יש איסורי דרבנן בשבת. בפרק כא כתב הרמב"ם:
הלכה א: נאמר בתורה "תשבות" – אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן. ודברים הרבה הן שאסרו חכמים משום שבות, מהן דברים אסורים מפני שהן דומים למלאכות ומהן דברים אסורים גזרה שמא יבוא מהן איסור סקילה, ואלו הן. הלכה ב: כל המשוה גומות הרי זה חייב משום חורש, לפיכך אסור להפנות בשדה הנירה בשבת גזירה שמא ישוה גומות, המפנה את האוצר בשבת מפני שהוא צריך לו לדבר מצוה כגון שיכניס בו אורחים או יקבע בו מדרש לא יגמור את כל האוצר שמא יבוא להשוות גומות, טיט שעל גבי רגלו מקנחו בכותל או בקורה אבל לא בקרקע שמא יבא להשוות גומות, לא ירוק בקרקע וישוף ברגלו שמא ישוה גומות, ומותר לדרוס הרוק שעל גבי קרקע והולך לפי תומו.
הדוגמאות המובאות בפרק זה ובשני הפרקים שאחריו, כפי שמגדיר הרמב"ם, עוסקות בדברים האסורים מדרבנן משום שהם דומים למלאכות או מביאים לידי עשיית מלאכה.
בפרק כד כותב הרמב"ם:
יש דברים שהן אסורין בשבת אף על פי שאינם דומין למלאכה ואינם מביאין לידי מלאכה, ומפני מה נאסרו משום שנאמר "אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך ביום קדשי ונאמר וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר, לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן כגון שידבר עם שותפו מה ימכור למחר או מה יקנה או היאך יבנה בית זה ובאי זה סחורה ילך למקום פלוני, כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר דבור אסור הרהור מותר.
כאן האיסורים קשורים לצביון השבת וכבודה.
האם ניתן להרחיב את איסורי עובדין דחול? הרמב"ם (שו"ת סימן שו) נשאל, אם כשם שאסור לתלות את המשמרת בשבת, אסור לתלות גם את מצנפת על וו שעל הקיר. ותשובתו:
תנן וחכמים אומרים אין תולין את המשמרת ביום טוב ואין נותנין לתלויה בשבת ואמרינן בגמרא אבעיא להו תלה מאי פירושו מי שתלה המשמרת מהו אמר רב יוסף תלה חייב חטאת דקא סבר רב יוסף שזה שתלה עשה אהל קבוע והרי היא תולדה בידו ולפיכך חייב חטאת והקשה עליו אביי ואמר אלא מעתה תלה כוז בסיכתא הכי נמי דמחייב כלומר שאם תאמר שזה שאסרו חכמים לתלות המשמרת מפני שהוא עושה אהל קבוע ולפיכך חייב חטאת מאי שנא משמרת אפי' תלה הכוז והמצנפת וכיוצא בו חייב ואינו כן אלא מותר לתלות הכוז והמצנפת או אשישה וכיוצא בהם ביתד אלא אמר אביי מדרבנן כדי שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול פירושו אמר אביי אין הטעם באיסור תליית המשמרת מפני שהוא עושה אהל אלא אסור תלייתה מדרבנן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. והנה למדת שהאיסור מדרבנן הוא תליית המשמרת לפי שהמשמרת עושה מלאכה וחייב סקילה לפיכך אסור תלייתה ודכוותא אמרינן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אבל תליית הכוז והמצנפת וכיוצא בהן מותר לפי שאין עושין בהן מלאכה שחייבין עליה סקילה ולא אמרינן בכי הני שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אם כן לא יאכל כדרך שהוא אוכל בחול ולא יסב כדרך שהוא מיסב בחול זה דבר ברור הוא למבין שאין אתה מוצא לעולם דברים שאסרו חכמים משום שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול אלא דברים שאפשר שירגילו למלאכה כגון מי שנשברה לו חבית של יין לא יספג ביין או יטפיח בשמן שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שאם תתיר לו שמא יבא לידי סחיטה. נתפזרו לו פירות בחצרו לא יתן לתוך הסל או לתוך הקופא שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול שאם תתיר לו שמא יבא לידי עמור. וכן בתליית המשמרת שמא יבא לשמור אבל תליית הכוז והמצנפת וכיוצא בהן מותר ולא אסרוהו חכמים שאין שם דבר לחוש שמא יעשה וכו'.
עיקר דבריו של הרמב"ם הוא, שאין חובה לעשות כל דבר בשונה מהדרך שבה הוא נעשה ביום חול 'אם כן לא יאכל כדרך שהוא אוכל בחול ולא יסב כדרך שהוא מיסב בחול'. מה שנאסר מכח 'שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול', הוא רק כאשר אם יעשה כדרך שעושה בחול, יש חשש שיבוא לידי איסור מלאכה דאורייתא.
עם זאת, ברור שהאיסורים המופיעים בפרק כד עדיין קיימים. הרמב"ם מונה שם איסורים הקשורים ל'מצוא חפצך'. מלשונו נראה, שהם קשורים כולם לתחום העיסקי:
לפיכך אסור לאדם להלך בחפציו בשבת ואפילו לדבר בהן … כל זה וכיוצא בו אסור שנאמר ודבר דבר… אסור לאדם לפקוד גנותיו ושדותיו בשבת כדי לראות מה הן צריכין… שהרי זה מהלך לעשות חפצו, וכן אסור לאדם שיצא בשבת עד סוף התחום … שהרי נמצא הלוכו בשבת לעשות חפציו.
אלא שעל כך יש להקשות משלוש דוגמאות:
ראשית, לדעת הרמב"ם יש איסור לרוץ בשבת, בלי קשר לריצה לצורך עסקים:
הלכה ד: מותר לאדם לומר לפועל הנראה שתעמוד עמי לערב, אבל לא יאמר לו היה נכון לי לערב שנמצא עושה חפצו בשבת, ואסור לרוץ ולדלג בשבת שנאמר מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך של שבת כהלוכך של חול. ויורד אדם לבור ושיח ומערה אפילו הן מאה אמה ומטפס ויורד ושותה ומטפס ועולה.
שנית, בהמשך דבריו שם, הוא מזכיר את האיסור להרבות בשיחה בטלה:
ואסור להרבות בשיחה בטלה בשבת שנאמר ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול.
ושלישית, בהמשך הפרק מסביר הרמב"ם את טעמו של איסור מוקצה. אחד הטעמים הוא (הלכה יב):
אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה (דברים ה') למען ינוח.
מדברי הרמב"ם כאן עולה שישנה חובת מנוחה כללית, אולי בדומה קצת לדברי הרמב"ן. ובנוסף, איסור טלטול בשבת הוא קל וחומר מאיסור ההילוך והשיחה – 'לא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים… ובטל הטעם… למען ינוח'.
לעניות דעתי, דברי הרמב"ם ביחס לאיסור טלטול מלמדים, שהמוקד של איסור 'דבר דבר' הוא בענייני מסחר ועבודה, שהם הסיבה העיקרית לכך שאיננו נחים בימות החול, ויחד איתם, איסור כללי על טלטול שמביא לחוסר מנוחה. אבל איסור על מעשים שפוגעים ב'אווירת הקדושה' של שבת, לא שמענו מכאן.
כדי להבין מדוע אסר הרמב"ם בהלכה ד לרוץ ולדלג בשבת, בלי קשר לריצה למסחר, צריך לראות גם את הלכה ה:
מותר לרוץ בשבת לדבר מצוה כגון שירוץ לבית הכנסת או לבית המדרש, ומחשבין חשבונות של מצוה… והולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואפילו לטרטיאות וטרקלין של גוים, לפקח על עסקי רבים בשבת… ומחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה ועל עסקי המת להביא לו ארון ותכריכין… שכל אלו וכיוצא בהן מצוה הן ונאמר עשות חפציך וכו' חפצך אסורין חפצי שמים מותרין.
הלכה ה משמשת הנגדה להלכות א – ב. בהלכות א – ב נאמר שאסור לעסוק בחפציך, ובהלכה ה נאמר, שמותר לעסוק בצרכי שמים. אבל מה אם מישהו יעשה את האיסורים הכלולים בהלכות א – ב באופן שאינו לצרכיו, אבל גם לא לצרכי שמים? על כך אומרת הלכה ד, שגם דברים אלו אסורים. אבל האיסור מתייחס רק לאותם דברים שבמובהק קשורים ל'חפציך' – ללכת או לדבר.
נמצא, שלדעת הרמב"ם, יש לאסור משום עובדין דחול דברים שמביאים לידי מלאכה, כמו תליית המשמרת. כמו כן, נאסרה ריצה בכלל, והליכה ודיבור הקשורים למסחר. וגם טלטול נאסר.
אולם, לדעת הרמב"ם אין איסורי לא תעשה של כבוד שבת, במובן של דאגה לאופי הרוחני של היום.
לפסיקת ההלכה באחרונים נתייחס בפוסט הבא.
********************************
[1] כך למשל מפרש רש"י על הדין שאסור לתלות משמרת בשבת (שבת קלח.): "אלא אמר אביי מדרבנן – קאסרי לה חכמים דמתניתין, דלא שבקינן ליה למיתליה, למיעבד עובדא דחול", כאשר בגמרא מוסבר שהאיסור הוא 'שלא יעשה כדרך שעושה בחול'. וכן כתב כותב הריטב"א (שם קלז:) ועוד.
[2] הדברים המובאים כאן מבוססים רבות על דבריו של הרב שרלו (כאן) והרב אוהד פיקסלר (כאן).
שים לב שבהערה שתיים כתבת שהדברים מבוססים גם על דברים של הרב דרור פיקסלר וקישרת למאמר של הרב אוהד פיקסלר (דומני שהוא אחיו)
צודק. תוקן