חובת הצום בזמנים משתנים

במשנה בראש השנה (יח.) נדונה השאלה, באילו חודשים יוצאים שלוחי בית דין לבשר לבני הגולה על קידוש החודש. המשנה אומרת, שלאחר חורבן בית המקדש, היו השלוחים יוצאים רק על ששה חודשים, שבהם יש חגים, ובני הגולה צריכים לדעת מתי היה ראש חודש, כדי לדעת מתי לחגוג את החגים.

ברשימת החודשים שבהם יוצאים השלוחים לאחר החורבן נמנה גם תשעה באב, שהשלוחים היו יוצאים 'מפני התענית'. הגמרא שואלת, מדוע לא היו יוצאים גם בטבת ובתמוז, שהרי גם בחודשים אלו יש תעניות?

וליפקו נמי אתמוז וטבת, דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה. קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה, בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, יש שמד – צום, אין שמד ואין שלום, רצו – מתענין, רצו – אין מתענין.

החידוש של רב פפא הוא, שאין רק שני מצבים – יש שלום או אין שלום – אלא יש שלושה מצבים. כשיש שלום אסור לצום, כשיש גזירת מלכות חייבים לצום, וכשאין שמד ואין שלום – התענית היא רשות. כיצד הדבר מיישב את שאלת הגמרא?

רש"י במקום מסביר:

רצו אין מתענין – וכיון דרשות הוא, לא מטרחינן שלוחים עלייהו.

דהיינו, שבתקופה של מצב הבינים, אף שיתכן שמתענים, אין צורך לשלוח שלוחים כדי להודיע על מועד הצום.

כאמור במשנה, השלוחים היו יוצאים לאחר החורבן גם על חודש אב. ואם כן, יש לשאול מדוע היו יוצאים השלוחים בחודש אב? גם לכך מתייחסת הגמרא:

אי הכי, תשעה באב נמי! – אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.

כלומר, מפני ריבוי הצרות בתשעה באב, חיוב הצום שבו חמור יותר[1]. עם זאת, חשוב לשים לב, שהדבר מתייחס רק למצב של 'אין שלום ואין גזרת מלכות'. כי בזמן שיש שלום, גם תשעה באב הופך ליום שמחה[2].

הגדרת 'יש שלום' ו'יש גזירת מלכות'

נחלקו הראשונים בשאלה, מה ההגדרה של 'יש שלום' ושל 'יש גזרת מלכות'.

רש"י על אתר פירש את המילים 'יש שלום':

שיש שלום – שאין יד הגויים תקיפה על ישראל.

לפי רש"י, יש שלום הכוונה שאין יד הגויים תקיפה על ישראל. באופן מפתיע, רש"י התעלם מהשאלה אם בית המקדש קיים או לא. ולכאורה נראה מדבריו, שכאשר אין יד הגויים תקיפה על ישראל, אף שאין בית מקדש, הופכים הצומות לימי שמחה.

לפי דרך זו, צריך לומר שיש גזרת מלכות הכוונה שהמלכויות משתעבדות בעם ישראל בצורה קשה. לדוגמא, תקופות של פוגרומים, מסעות הצלב, השואה וכדומה. ומצב הבינים הוא כשעם ישראל נתון לשלטון של מלך זר, ואינו יכול לעשות כרצונו, אבל גם אין עליו גזירות מיוחדות. מצב זה התנהל ככל הנראה בתקופה שבה נכתבה המשנה, ולכן בתקופה זו 'רצו מתענים ורצו אין מתענים'[3], וכן כתב המאירי:

אף על פי שבתמוז וטבת היו מתענין, לא היו שלוחין יוצאין בהם מפני שאין התענית שבהם חובה בכל זמן. כיצד? בזמן שיש שלום, רוצה לומר שאין יד האומות תקפה עלינו, אין מתענין בהם אפילו מתורת רשות שהרי נאמר בהם יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה. אין שלום ואין שמד – שיד האומות תקפה עלינו אלא שאין גוזרין עלינו גזרות לבטל את המצות, רצו מתענין רצו אין מתענין בכלן אבל בזמן שיש שמד חייבים להתענות בהם.

המאירי מגדיר, ש'אין שלום ואין שמד', היינו שיד האומות תקפה עלינו, אלא שאין גוזרין עלינו גזרות לבטל את המצוות. מדבריו נראה, שיד האומות תקפה עלינו זה סוג של שעבוד. אין הכוונה לחיים סתם תחת שלטון זר, אלא למצב שהשלטון מתייחס ליהודים כאזרחים מסוג ב. ועם זאת, כל זמן שהשלטון אינו מטיל גזירות לביטול המצוות, זה נחשב 'אין שלום ואין שמד'.

וכך נראה גם מדברי הרשב"א:

בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה. פי' בזמן שיש שלום שישראל שרויין על אדמתן.
אין שמד ואין שלום. בשישראל בארץ האויב אלא שאין שמד רצו מתענין רצו אין מתענין.

לעומתו, רבנו חננאל מפרש:

ופריק רב פפא הכי קאמר בזמן שיש שלום כלומר כל זמן שבית המקדש קיים יהיה לששון ולשמחה. יש גזרה צום אין גזרה ואין שלום כגון עתה בזמן הזה רצו מתענין רצו אין מתענין וכיון שאם רצו שלא להתענות בהן אין חובה עליהן לפיכך אין שלוחין יוצאין בהן

כלומר, לפי רבנו חננאל, 'יש שלום' היינו שבית המקדש קיים. הוא אינו מסביר מהי שעת גזרה, אבל הוא כותב, שבימיו, זה נחשב 'אין שלום ואין גזרה', ומסתבר שהוא מפרש את המושג גזרת מלכות בדומה למה שכתבנו בשם המאירי. כך נראה גם מדברי הטור (אורח חיים סימן תקנ):

פריך בגמרא קרי להו צום וקרי להו ששון ומשני רב פפא בזמן דאיכא שלום וליכא שמד כגון שבית המקדש קיים – ששון. בזמן דאיכא שמד וליכא שלום – צום. והאידנא דליכא שלום וליכא שמד רצו מתענין רצו אין מתענין ופירוש דליכא שלום שהבית חרב וליכא שמד במקום ידוע בישראל רצו רוב ישראל.

החידוש בשיטת הטור הוא, שהגדרה של 'יש שמד' הוא מקומי. אלא שבניגוד לדעת רבנו חננאל, הטור סובר שזמנו הוא זמן שמד:

והאידנא רצו ונהגו להתענות, לפיכך אסור לפרוץ גדר וכל שכן בדורות הללו שבעוונותינו יש שמד ואין שלום, הלכך הכל חייבים להתענות מדברי קבלה ומתקנת הנביאים.

שיטת הרמב"ם

לרמב"ם יש שיטה חריגה מכל הראשונים. ראשית, בהלכות תעניות (פרק ה, הלכות א – ב) הרמב"ם אינו מזכיר כלל את החלוקה של הגמרא בין זמן שיש בו שלום ובין זמן שאין בו שלום.

יתר על כן, בפירוש המשנה כותב הרמב"ם להדיא, שבזמן שבית המקדש השני היה קיים, זה הזמן שעליו נאמר 'רצו מתענים רצו אין מתענים'[4]:

ובבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז, אלא הרוצה יתענה או שלא יתענה ולפיכך לא היו יוצאין על טבת ועל תמוז, אמר ה' כה אמר ה' צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וכו', כאלו נתן את הבחירה בידם באלו המים אם רצו מתענין בהם או שלא יתענו. וצום הרביעי הוא שבעה עשר בתמוז, לפי שתמוז הוא החדש הרביעי, וצום החמישי תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי צום גדליה, וצום העשירי עשירי בטבת לפי שהוא בחדש העשירי. והיו מתענין תשעה באב אף על פי שהוא מסור לרצונם מפני שהוכפלו בו צרות כמו שיתבאר בתעניות.

לכאורה צריך לומר, שלדעת הרמב"ם, המונח יש שלום מוקדש רק לביאת המשיח לעתיד לבוא (וכך נראה גם מדבריו בהלכה יט שם). אולם, כל זמן שלא הגיעה הגאולה השלמה, הרי זה בגדר 'אין שלום ואין גזרת מלכות', כאשר בית המקדש קיים. וכאשר אין בית המקדש קיים, הרי זה בגדר גזרת מלכות, שחייבים להתענות מן הדין[5].

עוד יש לשים לב, שמדברי הרמב"ם בפירוש המשנה עולה בבירור, שלתשעה באב אין מעמד מיוחד מן הדין, אלא רק שמכיוון שהוכפלו בו הצרות, קיבלו עליהם את התענית[6].

גדר 'רצו מתענין רצו אין מתענין'

הר"ן (ד: מדפי הרי"ף) מתלבט בשאלה מה משמעות העקרון ש'רצו מתענין רצו אין מתענין':

ודאמרינן הכא דהני שאר צומות בר מט"ב ברצו תליא, מסתברא דאפילו הורגלו להתענות לא אמרינן דשוינהו עלייהו חובה. דהא מדאקשינן וליפקו נמי אתמוז ואטבת משמע שהורגלו להתענות בהם, ואפילו הכי, מסקינן דרצו אין מתענין.
וליכא למימר דכיון דמעיקרא ברצו תליא מלתא אף על גב דהשתא קבלינהו חובה לא חמירי כולי האי דליפקו שלוחים עלייהו דאם איתא דחובה נינהו אמאי לא אלא ודאי כדאמרן ולפי זה האידנא הנך צומות בר מט"ב ברצו תלו.
אלא שהרמב"ן ז"ל כתב בספר תורת האדם דרצו רוב ישראל והסכימו שלא להתענות קאמרינן שאין ב"ד מטריחים עליהם להתענות ועכשיו כבר רצו ונהגו להתענות לפיכך אסור ליחיד לפרוץ גדרם וכל שכן בדורות הללו שהרי בעונותינו שרבו יש גזירה בישראל ואין שלום הלכך חייבין הכל להתענות מדברי קבלה ותקנת נביאים:

הר"ן מעלה אפשרות, שאפילו אם בתקופה מסויימת נהגו את הצומות, הם לא הפכו לחובה. הרי בזמן המשנה נהגו הצומות, ולמרות זאת השלוחים לא היו יוצאים. הרי, שחובת הצומות לא היתה מוחלטת. הר"ן לא מקבל את דעת רש"י, שזה היה חובה, אבל כזו שאין צורך לשלוח עליה שלוחים.

אמנם, למעשה הר"ן מציין לדברי הרמב"ן, שאחרי שקיבלו ישראל, שוב אינם יכולים לחזור בהם.

חומרת ארבע הצומות בזמן הזה

המשנה בתענית (פרק א) מתארת את סדר התעניות כאשר ישנה בצורת. בתחילה, ישנן שש תעניות שבהן הצום מתחיל רק מהבוקר, והאיסור הוא רק על אכילה. לאחר מכן ישנם עוד שלוש תעניות נוספות, שבהן הצום מתחיל מבעוד יום, וכל חמשת העינויים נוהגים.

הגמרא בתענית (יב:) אומרת:

אמר רב כהנא אמר רב: יחיד שקיבל עליו תענית – אסור בנעילת הסנדל, חיישינן שמא תענית צבור קיבל עליו. היכי ליעבד? אמר רבה בר רב שילא: לימא הכי: למחר אהא לפניך בתענית יחיד. אמרו ליה רבנן לרב ששת: הא קא חזינן רבנן דמסיימי מסנייהו ואתו לבי תעניתא! – איקפד, ואמר להו: דלמא מיכל נמי אכול. אביי ורבא מעיילי כי מסיימי אפנתא. מרימר ומר זוטרא מחלפי דימינא לשמאלא, ודשמאלא לימינא. רבנן דבי רב אשי נפקי כי אורחייהו. סברי כי הא דאמר שמואל: אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד.

הוי אומר, ישנו הבדל בין תענית יחיד לתענית ציבור. בתענית יחיד, מותר בנעילת הסנדל. אבל בתענית ציבור, אסור. הגמרא מסיימת 'אין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב בלבד'. יתכן שבכלל הגדרה זו, גם שלושת התעניות הנוספות על החורבן, וכן כותבים התוספות (תענית יג.)[7]:

וכל שהוא משום תענוג וכו' – ועכשיו שאין תענית צבור בבבל אלא תשעה באב מותרין אפילו בחמין אפילו י"ז בתמוז וצום גדליה כך פסק ראבי"ה ור' יואל אביו אסר לרחוץ בחמין.

מקור נוסף שהראשונים מתבססים עליו הוא הגמרא במגילה דף ה:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז.

וכותבים התוספות:

ורחץ בקרונה של צפורי – לאו דוקא בקרונה אלא כלומר בפרהסיא. ואם תאמר מאי איריא לרחוץ אפי' לאכול נמי מותר כדתניא בר"ה (דף יח:) אין צרה ואין שלום רצו מתענין לא רצו אין מתענין וי"ל דכיון דקבלוהו כבר אבותינו על עצמם מסתמא גם הם קבלוהו.

התוספות מבינים, שכבר בימי רבי היה בגדר של 'קבלו אבותינו'. והחידוש של רבי הוא, שלמרות שקיבלו את הצום, מותר לרחוץ. את טעמו של דבר כותב הר"ן (על הרי"ף, ראש השנה ו.):

והאידנא כיון שנהגו להתענות ולא נהגו לחומרות הללו משמע דמעיקרא כך רצו להתענות בלבד אבל לא רצו לנהוג באותן חומרות וכיון דהני ברצו תלו, הרשות ביד.ן אבל מעיקר תקנה ודאי אסורין בכולן.

אמנם, לשיטת הרמב"ן (הובא לעיל בר"ן) והטור, יש להקשות. שהרי הם כותבים שבזמן הזה מתענים מן הדין מתקנת הנביאים, שהרי זה זמן של שמד. ואם כן, מדוע כותב הטור ששאר העינויים מלבד אכילה ושתיה לא נוהגים בשאר הצומות?

הב"ח כותב, שאכן בזמן שמד, יש חיוב בכל העינויים, ודברי הטור נאמרו למצב שבו אין שמד[8].

עוברות ומניקות בשאר צומות

הגמרא בפסחים (נד:) אומרת, שעוברות ומניקות מתענות בתשעה באב כמו ביום הכיפורים. מה הדין בשאר הצומות?

המגיד משנה (הלכות תעניות פרק ה הלכה י) מדייק מהגמרא הזו, שבשאר צומות מעוברות ומניקות אכן פטורות:

וכן נראה לי לדקדק מכאן שעוברות ומיניקות פטורות מלהתענות בג' צומות אחרים שלא החמירו עליהן אלא בט' באב בלבד.

וכך ניתן להסיק גם מדברי הרמב"ם (תעניות פרק ג הלכה ה):

עברו אלו ולא נענו בית דין גוזרין שבע תעניות אחרות על הצבור שני וחמישי ושני וחמישי ושני וחמישי ושני, ובאלו השבע בלבד עוברות ומניקות מתענות אבל בשאר התעניות אין עוברות ומניקות מתענות, ואף על פי שאינן מתענות אין מענגות עצמן בתפנוקים אלא אוכלות ושותות כדי קיום הולד.

כיוון שהשווינו את דיני שלושת התעניות לדין התעניות שלפני השבע האחרונות, אם כן מסתבר שאין מעוברות ומניקות מתענות בהן.

מדברי המגיד משנה והרמב"ם נראה, שאין בכלל איסור על עוברות ומניקות. אבל ראשונים אחרים מצמצמים את ההיתר. כך למשל כותב הגהות מיימוניות (תעניות פרק ה אות א):

ר"ת התיר לאשה יולדת לאכול בצום גדליה שהיה שמיני ללידתה ואף על גב דאמרינן בפ' מפנין דלאחר ז' יום אם אמרה איני צריכה אין מחללין עליה את השבת וצום גדליה דברי קבלה ודברי קבלה כדברי תורה אפילו הכי מותר דאמרינן בפ"ק דר"ה קרי ליה צום וקרי ליה ששון וכו' עד רצו מתענין רצו אין מתענין ולכך הוא רשות ומותר לה לאכול ע"כ מצאתי. ונראה דאפילו עוברות ומניקות דעלמא שהיו מצטערות הרבה שהיה להם לאכול בכל אלו הצומות לבד מתשעה באב מדאמרינן בתשעה באב עוברות ומניקות מתענות ומשלימות בו כדרך שמתענות ומשלימות ביוה"כ מכלל דשאר תעניות שאין חמורות כ"כ אין משלימות בו, ע"כ:

מדברי רבנו תם מתבאר, שבאופן עקרוני הוא לא התיר לעוברות ומניקות, אלא בגלל שהן בגדר 'חולות' ולכן צריך שהן יצטערו הרבה[9]. טעם ההיתר של חולה הוא מפני שהצומות בזמן הזה הם רק 'רצו מתענים', ובחולה הקלו.

 

 

***********************

[1] התוספות שואלים, שהרי גם בי"ז בתמוז וגם בט' באב היו חמישה דברים כמבואר במשנה בתענית, ועונים שני תירוצים:

• חורבן בית המקדש חמור יותר.
• בתשעה באב חורבן בין המקדש עצמו קרה פעמים. מה שאין כן ביז בתמוז, שאף צרה מסויימת לא חזרה פעמים.

[2] כמבואר להדיא בפסוק מזכריה, שהרי צום החמישי הוא תשעה באב.

[3] לפי רש"י, מסתבר שבתקופות שונות לאחר החורבן היו צריכים להתענות מן הדין, ובתקופות אחרות תלוי ברצון. שכן בוודאי שחלקים מסויימים מתקופת המשנה התנהלו בצל גזרות כמו גזרות אדריינוס ועוד.

[4] ראיה לשיטת הרמב"ם מהמשנה, שהרי המשנה אומרת שבזמן שבית המקדש היה קיים היו יוצאים 'אף' על אייר מפני פסח שני. משמע, שכל החודשים שהיו יוצאים אחרי החורבן, היו יוצאים גם בזמן שבית המקדש היה קיים, ונמצא שהיו יוצאים גם על חודש אב מפני התענית.

[5] וכן ראיתי להדיא בפירוש 'ידי אליהו' על הרמב"ם על אתר.

[6] וצריך לומר, שהכוונה היא שקיבלו עליהם את התענית ביתר שאת מתעניות אחרות, שהרי גם תעניות אחרות נוהגות.

כדברי הרמב"ם בפיהמ"ש יש להבין גם את דבריו בהלכות. בהלכה ד כתב:

ארבעת ימי הצומות האלו הרי הן מפורשין בקבלה צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי, צום הרביעי זה שבעה עשר בתמוז שהוא בחדש הרביעי, וצום החמישי זה תשעה באב שהוא בחדש החמישי, וצום השביעי זה שלשה בתשרי שהוא בחדש השביעי, וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחדש העשירי.

ובהלכה ה כתב:

ונהגו כל ישראל בזמנים אלו להתענות  בשלשה עשר באדר זכר לתענית שהתענו בימי המן שנאמר דברי הצומות וזעקתם, ואם חל שלשה עשר באדר להיות בשבת מקדימין ומתענין בחמישי שהוא אחד עשר, אבל אחד מארבעה ימי הצומות שחל להיות בשבת דוחין אותו לאחר השבת, חל להיות בערב שבת מתענין בערב שבת, ובכל הצומות האלו אין מתריעין ולא מתפללין בהן תפלת נעילה, אבל קורין בתורה שחרית ומנחה בויחל משה, ובכולן אוכלים ושותין בלילה חוץ מתשעה באב.

המגיד משנה מפרש שהרישא של הלכה ה מוסב על הלכה ד, וצריך להיות נקודה אחרי 'להתענות'. ואם כן, נמצא שהחיוב להתענות בכל ארבע התעניות האלו לדעת הרמב"ם, הוא רק מחמת מנהג.

[7] אמנם, רש"י בפסחים (נד:) אומר שהכוונה אינה לצומות החורבן, אלא אם גוזרים צום בגלל צרה כלשהי.

[8] וכך צריך להסביר גם בדברי הרמב"ן בתורת האדם (עניין אבלות ישנה), למרות שזה קשה שם קצת בלשונו.

[9] וכן כתב הב"י (סימן תקנד) שלטעמו של המגיד משנה אין צורך לדברי רבנו תם, כי המעוברות פטורות מצד עצמן. ומכאן שהוא הבין שלדעת רבנו תם הפטור הוא רק מטעם חולות.