פרשנות מקובלת למבנה ספר דברים רואה בחלק הראשון של הספר "נאום תוכחה". רש"י מביא את מדרש חז"ל המונה מספר סיבות לכך ש"אין מוכיחים את האדם אלא סמוך למיתה". במדרש מובאות ארבע סיבות, ואנו נשים לב לשתים מהן: "שלא יהא בליבו עליו" ו"כדי שיפרשו ממנו בשלום, שהתוכחה מביאה לידי שלום".
לכאורה, נראה, ששתי הסיבות האלו מובילות לכיוונים מנוגדים. המחשבה שמוכיחים אחרים סמוך למיתתו של המוכיח כדי "שלא יהא בליבו עליו" מצביעה על כך שהתוכחה יוצרת מריבה. ואילו הטיעון השני בנוי על כך שתוכחה אמורה להביא לשלום בין המוכיח למי שהוא מוכיח אותו.
יתכן שמה שמחבר בין שתי הסיבות הוא, שכאשר אדם מוכיח סמוך למיתה, נוצר מצב שאין לאדם השני טינה על המוכיח. אולי, כי סמוך למיתה המטרה של התוכחה ברורה יותר – היא אינה נובעת מאינטרסים של המוכיח, שהרי הוא ממילא עתיד לעבור מן העולם, אלא מרצון לסייע בעד האדם השני. ומכאן, שכדי שתוכחה תהיה מועילה, צריך נסיבות שבהן האדם שמוכיחים אותו מוכן לשמוע את התוכחה, ומרגיש שהיא נאמרת בשבילו. כשזה לא מתקיים, אולי זה בגדר "כשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע".
תוכחה היא דבר נחוץ מאוד. היא ביטוי למחוייבות ההדדית שלנו. וכבר אמרו חז"ל שלא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה. אבל צריך ללמוד כיצד לעשות אותה נכון, כך שהיא תועיל, שתהיה דבר מקרב ולא דבר מרחק.