מפעם לפעם יוצא לי, בגחמה של רגע, לנצל זמן פנוי כדי ללכת ללמוד ולהתפלל בכותל. שקט ואנונימי שם, וקרוב למקום מקדשנו.
ויחד עם הקרבה, כמה מרחק. לעלות להר הבית, אי אפשר בגחמה. צריך טבילה, ולמקדש עצמו, גם הזאת שלישי ושביעי. עבודת ה' במקדש היא לא עניין לגחמות, אלא להכנות מקיפות.
חלק נכבד מפרשת השבוע מוקדש לכך שהמקדש יהיה מרוחק. נכון, במדבר המשכן היה קרוב, אבל בארץ, המקדש רחוק. הגויים עובדים את אלוהיהם על כל גבעה ותחת כל עץ, אבל אנחנו נדרשים ללכת אל המקום אשר יבחר ה'.
במובנים רבים, זה ההבדל בין עבודת ה' לעבודה זרה. העבודה הזרה מבקשת לספק את היצר, ולתת תמורה קצרת טווח. יש חוויה, יש ריגוש, אבל אין דרישות לעבודת הנפש. האליל לא רוצה את מידותינו הטובות אלא רק את קרבנותינו לעומת זאת, עבודת ה' דורשת הכנה, דורשת מאמץ. לא רק להרגיש, ומיד להתחבר לבורא, אלא להתאמץ להשתנות, להיטיב את דרכנו, להתקדש ולהיטהר כדי שהמפגש הזה יוכל להתרחש.
אולי זו אחת הסיבות, שהדור שלנו, דור הסיפוק המיידי, שכל העולם קרוב אלינו במגע אצבע, מתקשה להתחבר למקדש, ובעצם, להיבטים רחבים נוספים של עבודת ה'.