המשנה בסוכה (כד:) אומרת:

העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה – כשרה.

בגמרא מבואר, שהסיבה היא, שהאילנות נחשבים מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצוייה:

אמר רב אחא בר יעקב: כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה – אינה מחיצה.

על כך מקשה הגמרא:

תנן: העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה – כשרה. והא קאזיל ואתי! – הכא במאי עסקינן – בקשין. – והאיכא נופו! – דעביד ליה בהוצא ודפנא…

מקושיית הגמרא עולה, שהסיבה שהאילנות אינם נחשבים 'יכולים לעמוד ברוח מצוייה' היא, שהם 'קאזיל ואתי'. וכך פירש גם רש"י:

שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה – שהרוח מוליכה ומביאה.

וממשיכה הגמרא:

תא שמע: היה שם אילן או גדר או מחיצת הקנים – נידון משום דיומד! – התם נמי, משום דעביד ליה בהוצא ודפנא.
תא שמע: אילן המיסך על הארץ, אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים – מטלטלין תחתיו, אמאי? הא קא אזיל ואתי! – התם נמי, דעביד ליה בהוצא ודפנא…
תא שמע: שבת בתל… וכן בנקע… וכן קמה קצורה ושבולות מקיפות אותה – מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה, אף על גב דקאזיל ואתי! – התם נמי דעביד ליה בהוצא ודפנא.

מכל הקושיות שבגמרא עולה, שלא מדובר בגדר מיוחד להלכות סוכה, אלא זה דין כללי במחיצות – הן לעניין שבת והן לעניין סוכה – שהן צריכות להיות מחיצה הראויה לעמוד ברוח מצוייה.

בטור (אורח חיים סימן תרל) כתב:

העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה כשירה והוא שיקשור ענפי האילן שלא ינידם הרוח שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד לפני רוח מצויה אינה מחיצה.
וכתב הרב רבנו פרץ: על כן, אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים אף על פי שקושרן בטוב, זימנין דמנתקי ולאו אדעתיה והוה ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה והרוצה לעשות בסדינין טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות מג'.

לכאורה, דברי רבנו פרץ הם המשך ברור של הדין המופיע בגמרא – יריעות פשתן זזות ברוח. הן בגדר 'אזיל ואתו'.

כך נפסק גם בשולחן ערוך (שם סעיף י):

העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות לה; אם היו חזקים, או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם תמיד, ומילא בין האוירים בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח, וקשר אותם, הרי זו כשרה; על כן אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים, אף על פי שקשרן בטוב, זמנין דמינתקי ולאו אדעתיה והוי ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה; והרוצה לעשות בסדינים, טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות משלשה.
משנה ברורה: עד שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם – רוצה לומר, דאם מנידה אותם אפילו אין בכח הרוח להפיל אותם לגמרי רק שע"י הרוח הולך המחיצה ובא קי"ל דשוב לא חשיבא מחיצה. ואפילו עומדת בבית שאין שם רוח כלל לא חשיבה מחיצה:

 

ואם כן, כשם שאי אפשר להשתמש למחיצה בדפנות מאילנות, כך יהיה הדין גם לגבי יריעות פשתן, ולכאורה, הוא הדין גם לגבי סוכה מיריעות בד.

שיטת החזון אי"ש

אלא שאם כן, יש לתמוה על לשונו של רבנו פרץ ש'אין נכון לעשות את כל המחיצות מיריעות פשתן'. הלשון 'אין נכון' משמעה שאם עשה, הסוכה כשרה.

ועוד, כיצד עוזרים קני הפשתן הארוגים ביריעה. האם הם מונעים מהיריעה להתנופף ברוח?

בנוסף, יש לציין, שבמקומות רבים מצינו מחיצות עשויות מיריעות. כך אומרת הגמרא בסוכה (טז:):

דכי אתא רב דימי אמר: פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת, למחר פירסו סדינין על גבי העמודים והביאו ספר תורה, וקראו בו.
פירסו סלקא דעתך?! מהיכן הביאום בשבת? אלא: מצאו סדינין פרוסים על גבי העמודים, והביאו ספר תורה וקראו בו.

ובגמ' בעירובין צד ע"א:

אתמר, כותל שבין שתי חצירות שנפל, רב אמר: אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, ושמואל אמר: – זה מטלטל עד עיקר מחיצה, וזה מטלטל עד עיקר מחיצה. והא דרב לאו בפירוש אתמר, אלא מכללא אתמר. דרב ושמואל הוו יתבי בההוא חצר, נפל גודא דביני ביני. אמר להו שמואל: שקולו גלימא נגידו בה. אהדרינהו רב לאפיה. אמר להו שמואל: אי קפיד אבא, שקולו המייניה וקטרו בה.

הרי מבואר, שהיו משתמשים ביריעות למחיצות.

 

דיון דומה מצינו באחרונים לגבי צורת הפתח.

בשולחן ערוך (אורח חיים סימן שסג סעיף ה) נכתב:

לחי דאי נשיב ביה זיקא לא מצי קאי, לא חשיב לחי.

וכתב במגן אברהם (שם סק"ד):

לא מצי קאי – ואפי' אין הרוח מפילו אלא מנידו.

והוא מפנה לסימן שסב סעיף א, שם נתבאר הדין של אילן המיסך על הארץ, שהגמרא בסוכה שציטטנו בראשית דברינו אמרה שצריך שלא ינוד, משום שאחרת הוא מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצוייה.

במשנה ברורה (שם סק"כ) כתב שהוא הדין לגבי צורת הפתח, שצריכה שלא תנוד. ובמחצית השקל (סוף סימן שסב) כתב, שברור שאי אפשר שהקנה שבראש צורת הפתח לא יזוז כלל ברוח מצוייה, ולכן חידש, שדין הקנה שונה מדין הלחיים שבצדדים. הלחיים צריכות להיות יציבות שלא יזוזו, אבל הקנה יכול לזוז.

החזון אי"ש (עירובין סימן עז אות ו) התקשה גם הוא, כיצד צורת הפתח מועילה אם הקנה למעלה יכול לזוז. ולכן הוא מפרש בצורה שונה את הדין האמור בגמרא, שמחיצה שנעה נחשבת אינה יכולה לעמוד ברוח מצוייה:

ונראה דהיינו דוקא שהרוח מפזר את הענפים כאופן שהן מתרחקין ג' טפחים זה מזה, ובטל ליה מחיצה ההיא שעתא. הלכך פסול אף בשעה שהן נחין ושקטין ומחיצתן שלימה, דהוי מחיצת עראי שאינה יכולה לעמוד ברוח. אכל אי המחיצה חזקה שאין הרוח יכול לפזרה, אלא שמתנודדת מעט לכאן ולכאן, אבל בכל שעתא היא מחיצה מעליתא, נראה דשפיר הוי מחיצה העומדת כרוח.
ודברי המגן אברהם (סי׳ שס״ג סק״ד) בלחי שהרוח מנידו, י״ל דהיינו נמי שהרוח כופפו למטה מי', או מרחיקו ג״ט מן הכותל, אבל בלא״ה לא מפסל. וכן הדין בצורת הפתח, אי הרוח כופפתה למטה מי׳ או מרחיקה מכותלי המבוי חוץ למכוי באופן דמפסל פסולה, אבל בנדנוד בעלמא לא מפסל.

לפי דברי החזון אי"ש, לא עצם התנועה של המחיצה הופכת אותה למחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצוייה, אלא רק כאשר על ידי התנועה היא נפסלת. כגון שנוצרים רווחים של יותר מג' טפחים וכיו"ב.

לפי זה צריך לומר, שביריעות פשתן הבעיה היא שאולי הן תתנתקנה בקישוריהן, ותתנופף ממש ברוח, ואז הן כמובן  נפסלות מלהיות סוכה. אבל אם הן קשורות היטב, כפי שהדבר נעשה ביריעות סוכה של ימינו, נראה שאין לאסור לפי דרכו של החזון אי"ש.

 

שיטת הרב עובדיה

הרב עובדיה (יחווה דעת חלק ג סימן מו) מקשה על החזון אי"ש שלוש קושיות.

הראשונה, מדוע הגמרא מעמידה את הדין של הסוכה שהדפנות מאילנות באילן שמילא אותו בקש. האם לא היה יותר פשוט לומר שמדובר באילנות צפופים, שאין חשש שהרוח תזיז אותם כך שבין הענפים לא יהיו ג' טפחים גם כשהרוח תזוז ממקומה?

השניה: מדוע אם הדפנות נמצאות בתוך מבנה, כך שאין שם רוח כלל, עדיין כתבו האחרונים שכיוון שהם אינם עומדות ברוח מצויה, הן אינן כשרות?

והשלישית: כיוון שמדובר בחידוש, איך זה שהוא לא נזכר בדברי אף אחד מקודמיו של החזון אי"ש?

 

מכח קושיות אלו דוחה הרב עובדיה את דברי החזון אי"ש, ומציין, שאפילו אם היה ספק אם הלכה כדבריו, הרי זה ספק דאורייתא, ויש להחמיר.

את הקושיה השניה לא זכיתי להבין. הרי גם לדעתו של הרב עובדיה יש לשאול כן. והתשובה היא, שהמחיצה צריכה להיות ראויה לעמוד ברוח מצוייה, בלי קשר לשאלה אם היא נמצאת במקום שבו יש רוח מצוייה[1].

כדי להתייחס לקושיה השלישית, יש לחזור לדברי הגמרא. כדי שהאילנות יוכלו לשמש כדפנות לסוכה, הגמרא אמרה שצריך שיהיה מדובר באילנות קשים, ולגבי נופם – 'דעביד ליה בהוצא ודפנא'. רש"י פירש:

דעביד ליה – אורג הנוף כמין מחיצה, שלא יניענו הרוח.

מלשונו של רש"י נראה, שהאריגה גורמת לכך שהנוף לא ינוע ברוח. אלא שהדבר קשה – כיצד אריגה מהוצא ודפנה, שהם עלים של כפות תמרים, עוזרים לענפי העץ לא לנוע ברוח?

הרמב"ם (הלכות סוכה פרק ד הלכה ה) כתב:

העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה, אם היו חזקים או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהיה הרוח המצויה מנידה אותם תמיד ומלא בין האמירים בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח וקשר אותם הרי זו כשרה, שכל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה אינה מחיצה.

וכלשונו כתב גם השולחן ערוך.

גם ברמב"ם יש לתמוהה – כצד מילוי האמירים בקש ותבן עוזר לכך שהענפים שבנוף לא ינועו? אמנם, לפי דברי החזון אי"ש ניתן להבין יותר טוב. המילוי בקש ותבן נועד שגם כשיהיה רוח, הענפים לא יתרחקו זה מזה ג' טפחים, וכך יש לדחוק גם בלשונו של רש"י.

כך, שאף אם לא כתבו בפירוש כדרכו של החזון אי"ש, היא נחוצה כדי להבין את דברי הרמב"ם והשולחן ערוך.

ביחס לקושיה הראשונה יש להעיר, שמלשון השולחן ערוך נראה שרק לכתחילה יש להחמיר, ומשום חשש 'דילמא מינתקי'. האם כוונתו רק כשהבד מתוח לחלוטין שאינו זז כלל?

בפסקי תשובות (סימן תרל אות ט) כתב:

ומלשון 'אין נכון' (-שכתב השולחן ערוך) משמע, שבדיעבד אם עשה דפנות מסדינים או יריעות וקשרן בטוב, הסוכה כשירה. ובכמה אחרונים מצינו, שלמדו זכות על רבים הנוהגים אף לכתחילה לעשות דפנות הסוכה מסדינים ויריעות וכדומה, שכיוון שמחוברים בכל ארבע צדדיהם ליתדות, ועשויים בחוזק רב שאין כלל לחשוש שמא יתנתקו, ובכהאי גוונא לא גזרו.

גם הרב רבינוביץ' (מלומדי מלחמה סימן צו) כותב שניתן להקל בסוכה מיריעות.

 

***************

[1] אמנם, יש לציין שהחזון אי"ש עצמו (עיין הלכות שבת, סימן נב אות יד, ד"ה והנה המגן אברהם) נטה להכשיר באופן כזה.