"וַיַּרְא אֱ-הִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". בסיומם של ששת ימי המעשה, מתבונן הקב"ה על בריאתו, ומכריז שהיא 'טובה מאוד'.
באופן קצת מפתיע, חז"ל מייחסים את ה'טוב מאוד' שבבריאה, דווקא לדברים שיש בהם מן השלילה. במדרש (בראשית רבה, בראשית פרשה ט) חכמים מציעים סדרה של אפשרויות מה כל כך 'טוב מאוד' בבריאה: השינה, ש'מתוך שאדם ישן קימעא הוא עומד ויגע בתורה הרבה'; יצר הרע, 'שאלולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה'; ייסורים, 'שעל ידיה הבריות באים לחיי העולם הבא' וכן הלאה.
המשותף לכל הדוגמאות האלו הוא, שהן אינן טובות בזמן ההווה, אלא משפיעות לטובה על העולם. אדם ישן, ומתוך כך יהיה לו כח ללמוד. אדם מקבל ייסורים, כדי להשתפר. הבריאה טובה מאוד, לא בגלל ההווה, אלא בגלל שהיא כוללת בתוכה את הכלים לשיפור.
אפילו הקב"ה לא יכול לברוא עולם מושלם. כי החומר הוא לעולם חסר. אבל גם לא צריך לקדש את החיסרון כפי שהוא. החיסרון מזמין אותנו לתקן ולשפר. להתקדם. לא לחינם, הפרשה מסתיימת ב'כישלון' צורב, של הקב"ה. האדם, נזר הבריאה, נכשל כל כך, עד שהקב"ה מתחרט על בריאתו. אבל החרטה לא מולידה כילוי מוחלט של העולם, אלא תיקון, דרך נח. כזה הוא העולם, הוא פגום, לא שלם, אבל עם כוחות של תיקון, כשהתיקון מתרחש לפעמים דווקא על ידי מה שנראה כהרס.
כשאנו פותחים סבב חדש של לימוד התורה, זו הזדמנות להרחיב ולהעמיק את הידיעות שלנו, וגם להתבונן גם בדברים הישנים והמוכרים, באור חדש, להתחדש ולהתקדם.