באחד הימים, מגיע עשו לבית לפנות ערב, והוא עיף. לפתע עולים באפו ניחוחות של נזיד עדשים עשיר. עשו הולך בעקבות הריח, ומגיע אל המטבח, ושם יעקב בוחש בנזיד. תן לי, דורש עשו מיעקב. מרוב רעב, וכשאדי האוכל העשירים באפו, הוא מתקשה לזכור כיצד קוראים למאכל הזה. תן מן האדום האדום הזה. ’תן לי את הבכורה בתמורה', דורש יעקב. ועשו מסכים. ’אני רעב כאן ועכשין, ואילו הבכורה זה בעוד המון שנים, לאחר מות אבינו – מה אכפת לי ממנה‘ חושב עשו בלבו. והתורה נותנת לו ציון ’ויבז עשו את הבכורה‘.
הדיון הקצר הזה בין האחים, מדגים את אחד ההבדלים הבולטים ביניהם. עשו, איש העולם הזה, האיש של ’כאן ועכשיו‘, אינו מוכן לשאת עינים למרחק. הוא מחפש רק את מה שטוב לו כעת. יעקב לעומת זאת, מסוגל לדחות סיפוקים. הוא מסוגל לראות לטווח ארוך יותר, ולהקריב מהנאות ההווה בשביל משהו חשוב יותר בעתיד, ובשל כך, עשו מפסיד את הבכורה ליעקב.
מסתבר שזוהי תכונה מהותית עבור מי שאמור להיות הממשיך של אברהם ויצחק. חיים רוחניים דורשים מאיתנו ויתורים. ללמוד תורה, לקיים מצוות, זה לא תמיד כיף. מי שמוכן לעשות דברים רק כשכיף, כשמרגישים טוב עם זה, לא יכול לשאת במשא הכבד של עבודת ה'. השכר בעבודת ה' תמיד רחוק יותר מאשר הנאות העולם הזה. אבל מי שידע להמתין לשכר הזה, יראה ששכרו גדול בהרבה.