שאלה
האם מותר לשחות בבריכה בשבת? האם יש הבדל בזה בין ילדים קטנים לגדולים?
תשובה
למנהג האשכנזים אין שוחים בבריכות כאלו בשבת, אלא אם כן מדובר בבריכות שמיועדות לילדים קטנים, שגופו של הילד לא אמור להיכנס כולו לתוך המים.
למנהג הספרדים, מותר לשחות בבריכה בשבת, ויש להיזהר שלא לסחוט את השיער על הרצפה כשיוצאים מהבריכה.
בכל מקרה, ברור שישנם עיסוקים בשבת, שיש בהם יותר כבוד שבת, ולכן מי שיכול להימנע משחיה בבריכה בשבת, מה טוב.
נימוקים
איסור שחייה בשבת
המשנה בביצה (לו:) אומרת שאין שטים בשבת ויום טוב על פני המים, כלומר, אסור לשחות בשבת. ובגמרא מבואר, שהאיסור הוא, שמא יעשה חבית של שייטין.
ובגמרא בשבת (מ: – מא.):
אמר רבי זירא: אנא חזיתיה לרבי אבהו דשט באמבטי, ולא ידענא אי עקר אי לא עקר.פשיטא דלא עקר. דתניא: לא ישוט אדם בבריכה מלאה מים, ואפילו עומדת בחצר. לא קשיא, הא דלית ליה גידודי, הא דאית ליה גידודי.
מבואר בגמרא, שכאשר לבריכה יש שפה, גידודי בלשון הגמרא, אין איסור לשוט בה. אלא שנחלקו הראשונים כיצד מועילה אותה שפה.
הר"ן (שבת יח: מדפי הרי"ף ד"ה תנו רבנן) הבין בדעת הרי"ף, שכאשר יש שפה גבוהה למים, והמים אינם יכולים לצאת מהבריכה, זה מבדיל בינה ובין נהר, שלפעמים עולה על גדותיו. כיוצא בדברים אלו נראה גם מדברי הרמב"ם (שבת כג, ה):
אין שטין על פני המים גזירה שמא יתקן חבית של שייטין, בריכה שבחצר מותר לשוט בתוכה שאינו בא לעשות חבית של שייטין והוא שיהיה לה שפה מוקפת שלא יעקר ממנה המים, כדי שיהיה היכר והפרש בינה ובין הים.
לעומת זאת מרש"י נראה, שעצם קיומה של השפה הופך את הבריכה לכלי, ולכן היא שונה משחייה בנהר.
בבריכות הביתיות היום יש שפה, ולכן אין איסור לשחות בהם מכח הגזירה שמא יעשה חבית של שייטים.
איסור כיבוס בבגד ים
מי ששוחה, עושה זאת מן הסתם עם בגד ים. הרטבת בגד אסורה בשבת, משום ש'שרייתו זהו כיבוסו' (זבחים צד:; שו"ע שב, ט).
אלא שנחלקו הראשונים אם הדין של שרייתו זהו כיבוסו שייך גם בבגד נקי. התוספות (שבת קיא: ד"ה ראשון) שואלים מדוע כתוב בגמרא בכמה מקומות שאדם יכול להיכנס למים, כאשר הוא נכנס בבגדיו. הלא שרייתו זהו כיבוסו.
בתירוץ אחד כותבים התוספות, ששרייתו זהו כיבוסו נאמר רק בבגד מלוכלך. אבל בבגד נקי אין איסור כזה. בתירוץ שני כתבו התוספות שיש הבדל בין שרייה בדרך נקיון ובין שרייה בדרך לכלוך.
דעת השולחן ערוך בעניין שריית בגד נקי אינה ברורה לחלוטין, ולמעשה, בביאור הלכה (שב, סעיף ט ד"ה שיש עליו לכלוך) כתב להחמיר בדבר, כיוון שמדובר באיסור דאורייתא (ועיין ילקוט יוסף שבת ב סימן שא אות יא שהארך בזה, ולדעתו לדעת מרן מעיקר הדין יש להקל). אבל כאשר מדובר בדרך לכלוך, יש להקל, כמבואר ברמ"א (שם סעיף י).
ויש לשאול, מה הגדר של 'דרך לכלוך'. כאמור, התוספות אומרים, שכשאדם נכנס לנהר עם בגדיו, זה נחשב דרך לכלוך. מאידך, שיטת הרשב"ם (שבת קכ. תוד"ה נותן) שאסור להרטיב במים טלית שהתחילה להישרף בצד אחד, כדי שלא תישרף כולה, משום ששרייתה זהו כיבוסה. אם כן, נראה שאם ההרטבה היא במים נקיים, זה נחשב דרך כיבוס ולא דרך לכלוך, ורק בנהר, שהמים בו אינם נקיים לגמרי, נחשב דרך לכלוך, וכך היא לשון הרא"ש (יומא ח, ד):
וכן כשעבר בנהר בבגדיו ואין זה דרך נקיון וליבון אלא רוב פעמים מתלכלכין במים.
לעומת זאת, הרשב"א (ביצה יח. ד"ה כיוון) כתב שההיתר להיכנס לנהר עם המים הוא:
וכן אלו אינו אלא כעין לכלוך שהולכין במים לבושין ואין שרייה זו דרך נקיון ולבון.
הרי שעצם העובדה שאדם אינו שורה את הבגד כדרך כיבוס, אלא נכנס כשהוא לבוש בו למים, זה מספיק כדי להחשיב זאת כדרך לכלוך.
גם לדעת הרא"ש, יש מקום לומר, שיש הבדל בין שפיכת מים על בגד נקי, ובין כניסה כשאדם לבוש בו לתוך מים. התוספות (שבת קיא: שם) כתבו בשם רבנו תם:
ושמע ר"י מפי הנשים שהתיר ר"ת [ליטול ידיה] ולקנח ידיה בבגד כיון שהוא דרך לכלוך כדי שתוכל להתפלל ולברך.
בבית יוסף דן בשאלה כיצד מועילה כמות המים המועטה שיש על היד כשמנגבים אותה, כדי לנקות את מי הרגלים. וכתב:
והייתי סבור לפרש דרבינו תם מתיר ליטול ידיה על מקום המי רגלים ובזה הם מתבטלים ועוד התיר לקנח ידיה באותו מקום להעבירם כיון שאינו אלא דרך לכלוך ואף על פי שהתוספות לא הזכירו שהתיר רבינו תם ליטול ידיה אפשר שלא חשו להזכיר רק הקינוח שחולק בו ר"י אבל ליטול ידיה על אותו מקום אפשר דאפילו ר"י מתיר כיון שהוא דרך לכלוך דמים שנטל בהם ידיו שופכים נינהו ואין דרך לכבס בשופכין.
כלומר, מים מים שנטלו בהם ידים נחשבים בהגדרה כמים מלוכלכים. וכתב הבית יוסף בשם הכלבו והגהות מיימוניות, שאכן רבנו תם התיר ליטול ידים על גבי הבגד.
אמנם, הבית יוסף עצמו כותב, שמרבית הפוסקים לא הקלו ליטול ידים על גבי הבגד:
ולכן נראה לי, דאפילו לרבינו תם אסור ליטול ידיה על אותו מקום דמים הנוטפים מידיו אף על גב דשופכים נינהו מכל מקום כיון שאין בהם שום לכלוך חזו לכיבוס ואסור ולא התיר רבינו תם אלא לקנח ידיה וכגון שהמי רגלים מועטים כמו שדרך התינוקות להטיל מים בתוך בגדי עטיפותיהם ואין נוזל מהמי רגלים לבגד האם כי אם טיפות דבר מועט דסגי ליה לבטלו בקינוח ידיה במקום ההוא.
לענ"ד, גם לאחר דברי הבית יוסף, יש לומר, שאם נוטל ידים על גבי הבגד כדי לנקותו, זה אסור גם לדעת רבנו תם, אף שהמים נחשבים מי שופכים, משום שסוף סוף הם ראויים לכביסה. אבל כאשר אין כוונה לנקות, והשאלה היא אם מדובר בדרך נקיון או דרך לכלוך, יודה הבית יוסף, שמים כאלו נחשבים דרך לכלוך. והוא הדין למים שבבריכה, שיש לומר, שגם לדעת הרא"ש הם נחשבים דרך לכלוך.
אם כן, היות שלדעת ראשונים רבים אם הבגד נקי אין בו דין שרייתו זהו כיבוסו, וגם לדעה שיש בזה משום שרייתו זהו כיבוסו, מסתבר שכניסה למים עם בגד נחשבת דרך לכלוך, נראה שמצד איסור כיבוס אין מקום לאסור כניסה לבריכה.
יש לציין, שכשמדובר בבגד העשוי מבד סינתטי, כמו שבגד ים עשוי בדרך כלל, יש פוסקים שכתבו שאין בו דין של שרייתו זהו כיבוסו (ראה למשל שש"כ פרק טו סעיף ז), ובלבד שאין בו תפרים מחוטים טבעיים. אף שיש מה להרהר אחרי דעה זו, זה בוודאי צירוף נוסף לקולא בנדון דידן.
הרטבת בגד מחשש שמא יסחט
בכמה מקומות מבואר, שאסור להרטיב בגד מחשש שמא יסחט. כך למשל אומרת הגמרא בשבת (קיג:) שאסור לאדם לעבור ליד בריכת מים, משום שיש חשש שמא יפול לתוך הבריכה, ויבוא לסחוט. אמנם, הרמ"א (שא, מו) כותב שאם מדובר בבגד שאדם אינו מקפיד שירטב, אין חשש שמא יסחט. לענ"ד הוא הדין גם ביחס לבגד ים, שאין רגילים לסחוט אותו.
סחיטת השיער
בגמרא בשבת (קכח:) מבואר, שאין איסור סחיטה בשיער. עם זאת, ישנם ראשונים, כגון הרמב"ם, שעולה מדבריהם, שמדרבנן יש איסור סחיטה בשיער.
נחלקו האחרונים אם לדעות המחמירות, שסוברות שיש איסור סחיטה בזקן, מותר לחפוף את השיער, שהרי תוך כדי החפיפה, סוחטים את השיער. למעשה, בשו"ת באגרות משה (או"ח א סימן קלג) כתב שאין לחשוש לסחיטת השיער תוך כדי הרחצה, כיוון שהמים הולכים לאיבוד, הרי זה לכל היותר פסיק רישא דלא ניחא ליה באיסור דרבנן, שהוא מותר לכולי עלמא. וכן ביחס לניגוב השיער בתום הרחצה, כתב בשמירת שבת כהלכתה (יד, כב), שאם אינו סוחט את השיער, אלא מנגבו במגבת, אין בכך איסור.
איסור רחצה
לחכמים ישנה גזירה ספציפית, שלא לרחוץ את גופו בחמין בשבת. אבל בצונן, מבואר להדיא בברייתא בגמרא שלדעת רבי יהודה מותר לרחוץ את כל גופו, וכן נפסק בשולחן ערוך (שכו, א). אלא שמנהג האשכנזים שלא לרחוץ כל גופו בנהר או במקווה (משנ"ב שכו סקכ"א), ורק לצורך מצווה – לטבילה וכדומה, הקלו.
למנהג האשכנזים, יש מקום לומר, שכאשר מדובר בבריכה כזו, שבדרך כלל לא נכנסים אליה עם כל הגוף, לא יהיה בזה מנהג איסור.
לכן, אם מדובר בבריכות פלסטיק קטנות, שמיועדות לילדים ממש קטנים, אפשר לתת להם להיות בה בשבת. אבל בבריכות גדולות יותר, שמיועדות לשחות בהן, ובוודאי להיות עם כל הגוף במים שייך המנהג לאסור.
סוגיית כבוד שבת ועובדין דחול
בנושא זה עסקתי באריכות במקום אחר (כאן), ומסקנתי שאין לאסור את השהות בבריכה משום עובדין דחול, ועיין שם.
עם זאת, ברור ששחיה בבריכה אינה ביטוי של כבוד שבת, ולו בשל העובדה שאדם לבוש שם באופן שאינו מכובד במיוחד. ולכן, מי שיכול לבחור לעצמו עיסוקים אחרים, שבהם הוא לבוש כראוי לשבת, הדבר עדיף.