חלות איסור אונאה – האם תלויה בכוונת המאנה?
המשמעות המקובלת כיום למונח 'אונאה' קשורה למושג הרמאות. במאמר זה נשתדל לבחון את השאלה, אם איסור אונאת ממון קיים דווקא בהקשר של רמאות או גם במצבים אחרים.
במאמר נתחקה אחרי שתי אפשרויות להגדרת איסור אונאה – שתים שהן שלוש:
האפשרות הראשונה גורסת, שאיסור אונאה קיים בכל מצב שבו אדם מוכר לחברו חפץ שלא במחיר המקובל בשוק. אם הוא עושה זאת בכוונה, הרי הוא עובר על האיסור במזיד. ואם עושה זאת בטעות, הרי הוא עובר על האיסור בשוגג או באונס וכדומה. לשיטה זו, לא חשובים מניעיו של המאנה, ובכל מקרה הוא עובר על האיסור.
האפשרות השניה גורסת, שאיסור אונאה קיים רק בתנאי שהמאנה התכוון לאנות את המתאנה. דהיינו, האיסור אינו בעצם פעולת המכירה, אלא הכוונה להונות מגדירה את המעשה כאיסור. לאור זאת מן הראוי לשאול, איזו כוונה יוצרת את האיסור. וכאן יתכנו גם כן שתי אפשרויות. האחת, שהאיסור תלוי בכוונה לרמות – המאנה מנצל את חוסר ידיעתו של המתאנה על מנת למכור במחיר השונה מהמחיר הקיים בשוק. האפשרות האחרת היא, שהאיסור תלוי בכוונה לנצל – המאנה מנצל חולשה כלשהי של המתאנה, בין אם מדובר בהעדר ידיעה, ובין אם מדובר בדוחק כספי וכדומה, על מנת למכור שלא במחיר.
על מנת להקל על הדיון בהמשך, נתייחס לאפשרות שהאיסור אינו תלוי בכוונה כאונאה בעצם המעשה, לאפשרות שהאיסור תלוי בכוונה לרמות, כאונאה ע"י רמאות, ולאפשרות שהאיסור תלוי בכוונה לנצל כאונאה ע"י ניצול.
בראשית הדברים נראה את המקורות המרכזיים התומכים בכל שיטה, ולאחר מכן נדון בשאלה כיצד כל שיטה מיישבת את המקורות האחרים, ומקורות נוספים. כמו כן, ננסה לברר שיטות ראשונים ואחרונים התומכים בכל שיטה[1].
אונאה בעצם המעשה
הפני יהושע על המשנה (נו. [2]) דן בשאלה, מה מקור חיוב התשלומים במקרה של אונאה:
ובאמת תמיה לי שלא מצינו בשום מפרש או פוסק איזה טעם מנא לן דאונאה ניתן להשבון, ובשלמא ביתר משתות דהוי ביטול מקח י"ל דלא צריך קרא אלא דמסברא אמרינן דהוי כעין מקח טעות, אלא בשתות דקי"ל קנה ומחזיר אונאה קשה ממה נפשך אי משום מקח טעות יתבטל המקח ואי משום קרא דלא תונו הא קי"ל דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני … אלא על כרחך דכיון דעובר בלאו קרינן ביה והשיב את הגזילה ומהאי טעמא כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על אונאה דהו"ל ניתק לעשה.
הפנ"י מסביר, לאור דברי הגמ' בכריתות, האומרת ש'כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני', שלכאורה, למרות שהתורה אוסרת למכור ביותר מהמחיר המקובל בשוק, אם מכר, המכר חל. וא"כ, אומר הפנ"י מדוע יש חיוב תשלומים באונאה?
הפנ"י מסביר, שחיוב התשלומים נובע מהאיסור – אדם עבר על לאו, והיות שלאו זה הוא כעין לאו דגזילה, ממילא יש חיוב תשלומין מכח המצווה של 'והשיב את הגזילה'.
הרמב"ם (יב, א) מציין, שחיוב התשלומים באונאה הוא גם כאשר המאנה לא ידע שהוא מאנה:
אסור למוכר או לקונה להונות את חבירו שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו, ואע"פ שהוא עובר בלא תעשה אינו לוקה מפני שניתן להשבון, ובין שהונה במזיד בין שלא ידע שיש במכר זה הונייה חייב לשלם.
על פי דבריו של הפני יהושע, צריך לומר, שמצוות 'והשיב את הגזילה' קיימת גם כאשר המאנה אינה בשוגג, וכיוון שהמצווה תלויה בלאו, נמצא שהלאו קיים גם כאשר האונאה לא נעשתה במזיד. לשיטת הפנ"י נראה ברור שאיסור אונאה הוא איסור בעצם המעשה, אלא שלעיתים הוא נעשה במזיד ולעיתים בשוגג.
אונאה ע"י רמאות
הגמ' בתחילת איזהו נשך (סא.) דנה בשאלה, מדוע קיים איסור ריבית, הרי ניתן היה ללמוד אותו מאיסור גזל. ואומרת, שישנם שלושה איסורים הדומים זה לזה – גזל, אונאה וריבית. הגמרא מסבירה את הצריכותא ביניהם ואומרת:
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא לאו ברבית, לאו בגזל, לאו באונאה? צריכי. דאי כתב רחמנא לאו ברבית – משום דחידוש הוא, דאפילו בלוה אסרה רחמנא. ואי כתב רחמנא לאו בגזל – משום דבעל כרחיה, אבל אונאה – אימא לא. ואי כתב רחמנא לאו באונאה – משום דלא ידע דמחיל. חדא מחדא לא אתיא, תיתי חדא מתרתי… אלא לא לכתוב רחמנא לאו בגזל, ותיתי מהנך; דמאי פרכת? מה לרבית שכן חידוש – אונאה תוכיח, מה לאונאה שכן לא ידע ומחיל – רבית תוכיח. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שכן גוזלו – אף אני אביא גזל! אמרי: הכי נמי. – אלא לאו בגזל למה לי – לכובש שכר שכיר. – כובש שכר שכיר בהדיא כתיב ביה לא תעשק שכיר עני ואביון! – לעבור עליו בשני לאוין.
הגמרא מגדירה את איסור אונאה 'דלא ידע דמחיל'. הרי שאיסור אונאה מוגדר כרמאות ושקר, והמתאנה אינו מוחל, משום שאינו יודע שנתאנה[3].
המחנה אפרים (הלכות מכירה, דיני אונאה סימן יט) מתייחס לראיה זו ואומר:
ויש ליישב דהכי קאמר – דבהונאה לא מחיל, אי משום דלא ידע, ואפילו כי ידע לא גמר למחול, שדעתו היה לתבוע אונאתו.
מדברי המחנה אפרים משמע, שהוא מבין שאיסור אונאה קיים גם כאשר אין מימד של הערמה. לעומת זאת, בחידושי ר' מאיר שמחה על מסכת בבא מציעא (נא. אות ה):
ומה דקאמר ריש איזהו נשך מה לאונאה דלא ידע דמחיל דאינו נוגע כלל לחקירה זו, דתמן לענין לאו דלא תונו, והלאו בודאי ליכא בידע הלוקח שומת החפץ ונותן יותר משויו, ובמחילת כבוד תורת המחנה אפרים, שלא דק בזה.
מדבריו של ר' מאיר שמחה ברור, שהוא הבין שאיסור אונאה קיים אך ורק במקרה של רמאות. לשיטתו נראה שיש להפריד בין שאלת האיסור לשאלת חיוב התשלומים, בשונה מהפנ"י שהבאנו לעיל.
נראה, שלשיטתו של ר' מאיר שמחה, ניתן למצוא מקור בלשונו של ספר החינוך (מצוה שלז):
אבל עיקר האזהרה בין בקרקע בין במטלטל הוא באמת, שהוזהרנו שלא להונות הבריות לדעת… שורש המצוה ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב דין הוא שיכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת וביושר. ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים גם אחרים לא יונו אותו, ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שוים לכל, ושהוא תועלת רב בישובו של עולם, והשם ברוך הוא לשבת יצרו.
אילו ספר החינוך היה מגדיר את האיסור כרמאות רק בשורש המצוה, היה מקום לומר שזהו אמנם שורש האיסור, אבל גדרו אחר. אבל גם כאשר החינוך מגדיר את האיסור הוא מדגיש 'שהוזהרנו שלא להונות הבריות לדעת', וכן הדגיש גם בסוף דבריו 'והעובר על זה ועשה אונאה לחבירו לדעת בשתות או יותר עבר על לאו זה'. הרי שהדגיש שהאיסור הוא כשמאנה מתוך ידיעה, אבל כשמאנה בשוגג אינו עובר על איסור.
אונאה ע"י ניצול
הגמרא במסכת בבא קמא (קטז.) דנה בשאלה, האם סיכום על מחיר שנעשה מחמת דוחקו של אחד הצדדים, מחייב אותו:
משנה: זה בא בחביתו של יין וזה בא בכדו של דבש, נסדקה חבית של דבש, ושפך זה את יינו והציל את הדבש לתוכו – אין לו אלא שכרו; ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי – חייב ליתן לו. גמרא: ונימא ליה: משטה אני בך! מי לא תניא: הרי שהיה בורח מבית האסורין והיתה מעבורת לפניו, אמר לו טול דינר והעבירני – אין לו אלא שכרו; אלמא אמר ליה: משטה אני בך, הכא נמי לימא ליה: משטה אני בך! הא לא דמי אלא לסיפא: ואם אמר לו טול דינר זה בשכרך והעבירני – נותן לו שכרו משלם. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר רמי בר חמא: בצייד השולה דגים מן הים, וא"ל אפסדתני כוורי בזוזא.
הגמרא מסיקה, שמי שסיכם על מחיר מחמת דוחקו, רשאי לטעון אח"כ 'משטה הייתי בך' ולהיפטר מלשלם. ונחלקו הראשונים בטעם הדין. לענייננו חשובה שיטתו של רבנו יונתן מלוני"ל:
מי לא תניא הרי שהיה בורח… אין לו אלא שכרו הנהוג בכל יום, דמצי למימר ליה מצוה היא דעבדת, שמצוה היא להצילי. ומשני הא לא דמיא – אינו דומה משנה זו שאמרת שחייב ליתן לו דמי שלו משלם לזו של מעבורת, אלא לסיפא דקתני סיפא, שאם נתן לו מידו לידו קודם שיכנס במעבורת דינר זהב, שוב אינו יכול לומר לו משטה אני בך כיון שפרעו, הכי נמי במתניתא זוכה מיד בדבש של חברו קודם שיבוא ליד חברו, ומשום הכי אין יכול לערער עליו ולומר משטה אני בך. מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? כלומר, מפני שזכה בדינר זה מיד לא יוכל לערער עליו והלא נתאנה, ולמה לא יחזור בו? ומשני דאין שם אונאה כלל, דבצייד השולה דגים מן הים עסיקנן, כלומר שהפסדו ניכר, ומשום הכי אינו רוצה לזוז ממלאכתו עד שנותן לו דינר זהב כשיעור שהיה מרויח היום.
מבואר בדבריו של רבנו יונתן מלוני"ל, שתשלום גבוה יותר מהמחיר המקובל נחשב אונאה. אמנם, אפשר להתחבט בדברי רבנו יונתן, אם האיסור נובע מעצם המכירה במחיר גבוה מהמקובל, או שרק העובדה שעושה זאת מחמת דוחקו של הבורח היא שגורמת לאיסור.
יש לציין, שגם על פי ההנחה שהאיסור נובע מהניצול צריך לסייג את הדברים. שכן, ברור לחלוטין, שכאשר נוצר קרטל או מונופול, אין איסור להעלות את המחיר ככל שרוצים. הדבר מתבאר מדברי הרמב"ם בתחילת פרק יד:
הלכה א: כבר ביארנו שהנושא ונותן באמונה ואמר כך וכך אני משתכר אין לו הונייה, ואפילו אמר זה לקחתי בסלע ובעשר אני מוכר מותר, אבל בית דין חייבין לפסוק השערים ולהעמיד שוטרין לכך, ולא יהיה כל אחד ואחד משתכר כל מה שירצה אלא שתות בלבד יפסקו להם בשכרם, ולא ישתכר המוכר יתר על שתות. הלכה ב: במה דברים אמורים בדברים שיש בהם חיי נפש כגון יינות שמנים וסלתות, אבל העיקרין כגון הקושט והלבונה וכיוצא בהן אין פוסקין להם שער אלא ישתכר כל מה שירצה.
הרי מבואר ברמב"ם, שאין איסור להשתכר כמה שרוצים מן התורה, ורק חובה מוטלת על בי"ד, לקבוע שער לרווחים בדברים שיש בהם חיי נפש. לכן, אם רוצים לדבר על ניצול, צריך לדבר על מקרה חד פעמי – דהיינו, להסביר שבמצב מסויים, הלוקח (או המוכר) לחוץ מאוד, ומחמת זאת מוכן לשלם מחיר גבוה יותר מהמקובל בשוק.
לאחר שהראנו בית אב לכל אחת מהשיטות, נשתדל לבאר מספר סוגיות אליבא דהשיטות השונות.
איסור אונאה במפרש
הגמרא בדף נא עמוד א- ב דנה בשאלה, באילו מצבים אדם יכול להתנות, שהמתאנה לא יוכל לתבוע אותו, למרות שמכר לו במחיר השונה מהמחיר המקובל:
איתמר, האומר לחבירו: על מנת שאין לך עלי אונאה, רב אמר: יש לו עליו אונאה, ושמואל אמר: אין לו עליו אונאה. לימא רב דאמר כרבי מאיר, ושמואל דאמר כרבי יהודה. דתניא: האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה – הרי זו מקודשת, ותנאו בטל, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: בדבר שבממון תנאו קיים. – אמר לך רב: אנא דאמרי – אפילו לרבי יהודה; עד כאן לא קאמר רבי יהודה התם – אלא דידעה וקא מחלה, אבל הכא – מי ידע דמחיל? – ושמואל אמר: אנא דאמרי אפילו לרבי מאיר; עד כאן לא קאמר רבי מאיר התם – אלא דודאי קא עקר, אבל הכא – מי יימר דקא עקר מידי? – אמר רב ענן, לדידי מפרשא לי מיניה דמר שמואל: האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה – אין לו עליו אונאה, על מנת שאין בו אונאה – הרי יש בו אונאה. – מיתיבי: הנושא והנותן באמנה, והאומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה – אין לו עליו אונאה. – לרב דאמר: אנא דאמרי אפילו לרבי יהודה, הא מני? – אמר אביי: מחוורתא רב אמר כרבי מאיר, ושמואל דאמר כרבי יהודה. – רבא אמר: לא קשיא; כאן – בסתם, כאן – במפרש. דתניא: במה דברים אמורים – בסתם, אבל במפרש, מוכר שאמר ללוקח: חפץ זה שאני מוכר לך במאתים, יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה, על מנת שאין לך עלי אונאה – אין לו עליו אונאה. וכן לוקח שאמר למוכר: חפץ זה שאני לוקח ממך במנה, יודע אני בו ששוה מאתים, על מנת שאין לך עלי אונאה – אין לו עליו אונאה.
מחלוקת רב ושמואל היא במי שהתנה 'על מנת שאין לך עלי אונאה'. לדעת רב, תנאי שכזה אינו מועיל, אפילו לדעת רבי יהודה הסובר שניתן להתנות על דבר שבממון. ולדעת שמואל, תנאי כזה מועיל, ואפילו לדעת רבי מאיר, הסובר שאין להתנות על דבר שבממון.
בסוף הסוגיא מבואר, שישנו מקרה נוסף 'מפרש'. הברייתא מביאה לכך שתי דוגמאות: 'מוכר שאמר ללוקח: חפץ זה שאני מוכר לך במאתים, יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה, על מנת שאין לך עלי אונאה – אין לו עליו אונאה'. וכן 'לוקח שאמר למוכר: חפץ זה שאני לוקח ממך במנה, יודע אני בו ששוה מאתים, על מנת שאין לך עלי אונאה – אין לו עליו אונאה'.
במקרה של מפרש, אין מקום לדבר על אונאה ע"י רמאות, גם אין ציון בברייתא לסיבה אחרת שלפיה המאנה מוכר למתאנה במחיר שונה מהמחיר המקובל. ולכן היה מקום לומר, שבמקרה של מפרש, אין כלל איסור אונאה. אלא שהראשונים על אתר אינם מפרשים כן. רש"י (ד"ה מפרש) כותב:
מפרש – שפירש לו: יודע אני שיש אונאה, ואני מוכרו לך על מנת שאין לך עלי אונאה, דבהא אמר רבי יהודה דמתנה ותנאו קיים, דדמי לשאר וכסות.
מבואר מדברי רש"י, שרק אליבא דרבי יהודה מועיל לפרש, אבל לרבי מאיר, גם במקרה כזה יש אונאה. גם התוספות (ד"ה במה דברים אמורים) והרמב"ם (יג, ג – ד) כותבים כן.
על פי הסבר ראשונים אלו בסוגיא נראה, שאי אפשר להגדיר את איסור אונאה כאיסור ע"י רמאות, שהרי אם זהו האיסור – מדוע הוא קיים, אליבא דרבי מאיר, כאשר מפרש?
נראה, שהדרך ליישב את סוגיית הגמ' הזו לשיטת החינוך והאור שמח היא, שיש להבדיל באין איסור אונאה ובין שאלת התשלומים, ולומר שאיסור אונאה קיים רק כאשר מרמים במחיר, אבל חיוב תשלומים קיים גם ללא רמאות. לשם כך יש להסביר את הסיבה לחיוב התשלומים, באופן שונה מהסברו של הפנ"י שהבאנו לעיל. שכן, הפנ"י הסביר שחיוב התשלומים נובע ממצוות השבת הגזילה, שקיימת רק כאשר עובר על הלאו, ואילו לדרכם של החינוך והאור שמח, יש לומר שהתשלומים מנותקים מן הלאו.
למעשה נראה שהחינוך עצמו מסביר את חיוב התשלומים בצורה שונה מדברי הפנ"י:
ואולי זה שדקדקו בכאן להיות דיני האונאה במטלטלין לבד, לפי ששנה הכתוב בלשון זה, שאמר וכי תמכרו ממכר, דמשמע כל ממכר בין קרקע בין מטלטל, ואחר כן ייחד האזהרה במטלטל שאמר או קנה מיד, דמשמע דוקא מטלטל שהוא נקנה מיד ליד, למדו מזה לומר שיש במטלטל דין מחודש שאינו בקרקע וזהו חזרת הממון בקצת צדדין שבו.
החינוך כותב, שבניגוד לאיסור הנלמד מ'וכי תמכרו ממכר… לא תונו', ונאמר בין בקרקע ובין במטלטלין, הרי שחיוב ההחזרה נלמד מייתור בפסוק 'או קנה מיד'. וצריך לומר, שכשם שחיוב התשלומים התרבה במטלטלין אע"פ שלא התרבה בקרקעות, הוא קיים במטלטלין גם במקרים שבהם אין לאו כלל.
על מנת להסביר בסברא את טעם הדבר יש לומר, שעל מנת שיהיה איסור אונאה במחיר, מוכרחים להניח שאכן קיים מחיר שוק, שהוא המחיר 'האמיתי'. כאשר שני הצדדים סיכמו על מחיר השונה מהמחיר האמיתי בשוגג, נמצא שהקנין הוא קנין בטעות. חז"ל ירדו לעומק דעת בני אדם, וקבעו שהתוצאה של טעות במחיר משתנה בין שלוש מדרגות – פחות משתות, שתות ויותר משתות[4].
לעניות דעתי, גם מדברי הרמב"ם נראה שאין חיוב התשלומים נובע ממצוות השבת הגזילה. כבר ציינו לעיל לדברי הרמב"ם (יב, א):
אסור למוכר או לקונה להונות את חבירו שנאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו, ואע"פ שהוא עובר בלא תעשה אינו לוקה מפני שניתן להשבון, ובין שהונה במזיד בין שלא ידע שיש במכר זה הונייה חייב לשלם.
הרמב"ם אינו כותב שהלאו של אונאת ממון ניתק לעשה, כפי שכתב לגבי איסור גזילה (גזלה א, א). גם בספר המצוות (ל"ת רנ) הרמב"ם אינו מציין שזהו לאו הניתק לעשה. יתר על כן, הרמב"ם גם אינו מציין, שזהו לאו הניתק לתשלומים.
נמצא, שהשיטה הסוברת שאין איסור אונאה אא"כ הוא בא מחמת רמאות, צריכה להניח שחיוב התשלומים באונאה אינו נובע מהאיסור, כפי שהבין הפנ"י, אלא הוא חיוב נפרד, כפי שהסברנו אותו לעיל.
עוד נציין, שדעת הרי"ד (שו"ת סימן סה) לפרש את הסוגיא באופן שונה:
אמת ודאי כי ההיא בריתא דתני האומר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה דאקשינן מינה לרב ואוקמא אביי כר' יהודה ורב דאמר כר' מאיר ואתא רבא ואמר לא קשיא ואוקמא במפרש דאין צורך עכשיו לאוקומה כר' יהודה אלא אפילו כר' מאיר אתיא דכיון דפירש לו חפץ זה (אני) שאני מוכר לך במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה ואין לך עלי אונאה שאין לו עליו אונאה, ולא הוי זה מתנה על מה שכתוב בתורה דמאי דאמר רחמנא לא תונו לא אמר אלא בדרך מרמה שאין חבירו מרגיש בהונאתו וסובר כי בשווה קונה אותו. אבל היכא דיודע שקונה אותו ביותר מדמיו מפני שהוא חביב עליו וצריך לו וגם חבירו אילולי שמוכרו ביוקר לא היה מוכרו לא הזהירה תורה על זה לא תונו, שאם הוא מחבבו ורוצה לקנותו ביוקר ומרבה עליו דמים כדי שיתרצה למוכרו מה איסור יש כאן ולא הזהירה תורה על זה כלל כי אם בדרך מרמה וטעות ומשום הכי שרי ר' מאיר…
שפתי הרי"ד ברור מיללו – איסור אונאה קיים רק בדרך רמאות, וכאשר מפרש, אין איסור אפילו לדעת רבי מאיר. לשיטתו אין צורך בחידוש שהזכרנו, לפיו חיוב התשלומין אינו תלוי באיסור אונאה.
סוגיית וורשכי
הגמרא בדף נא. אומרת:
ההוא גברא דהוה נקט ורשכי לזבוני, קרי שיתא ושויא חמשא, ואי הוו יהבי ליה חמשא ופלגא – הוה שקיל. אתא ההוא גברא ואמר: אי יהיבנא ליה חמשא ופלגא – הויא מחילה, אתן ליה שיתא ואתבעיה לדינא. אתא לקמיה דרבא, אמר ליה: לא שנו אלא בלוקח מן התגר, אבל בלוקח מבעל הבית – אין לו עליו אונאה.
רש"י:
ורשכי – קשורי משי שקורין בינדיל"ש. קרי שיתא – שואל בדמיהם ששה זוזים. מבעל הבית – תכשיטין וכלי תשמיש שלו חביבין עליו, ואינו מוכרן אלא ביוקר, והוה ליה כמפרש יודע אני שיש בו אונאה, דאמרינן לקמן אין לו עליו אונאה, כך מצאתי בשאילתות דרב אחאי.
הקונה בסיפור בגמרא, ידע שהמוכר מוכר במחיר מופקע. הוא החליט לקנות מהמוכר במחיר הגבוה משתות, על מנת שיוכל אח"כ לתבוע את המוכר את שיעור האונאה. לכאורה, מקרה זה מהווה ראיה לכך, שאיסור אונאה קיים גם כאשר אין רמאות.
הב"ח (סימן רכז ס”ט) העמיד את המקרה המדובר, במצב שבו הקונה מסר מודעה מראש על כוונתו לתבוע את המוכר אחר כך. אבל, אילו לא היה הקונה מוסר מודעה, סובר הב"ח שלא היה יכול לתבוע את אונאתו, שהרי ידע והסכים.
אולם, מרבית המפרשים חלקו על הב"ח. הרמ"א (חושן משפט שם סעיף ז) פסק:
היה יודע הלוקח, בשעה שלקחו, שנתאנה, ושתק, ומיד אחר הלקיחה, קודם (זמן) שיראה לתגר או לקרובו, תובע אונאתו, לא אמרינן דמחל הואיל וידע.
גם הסמ"ע (סקי"ח), הקצות (סק"ה) והנתיבות (סק"ד), כתבו שבאופן עקרוני, גם אם הקונה ידע על כך שמתאנה, אין המאנה נפטר מחיוב התשלומים.
אולם, כפי שראינו לעיל, השיטות הסוברות שאיסור אונאה הוא רק ע"י רמאות צריכות להניח כי שאלת חיוב התשלומים אינה תלויה באיסור, ולכן אין לקשור את סוגיית 'וורשכי' לשאלת אופי איסור אונאה.
נוסף על כך יש לומר, שבמקרה המדובר בגמרא, יהיה גם איסור. הטעם לכך הוא, שאם נאמר שאיסור אונאה נובע מרמאות, אין האיסור מותנה במצבו של המתאנה, אלא בזה של המאנה. ולכן, אף אם המתאנה יודע שמרמים אותו, אם המאנה אינו מודע לכך שהמתאנה יודע שמרמים אותו, סוף סוף המאנה מעוניין לרמות, וממילא יהיה האיסור שייך לגביו.
איסור אונאה בפחות משתות
הרא"ש (ב"מ פ"ד סי' יז) דן בשאלה, האם באונאה פחות משתות ישנו איסור. וזו לשון הרא"ש:
ויראה דבכל שאר דברים אפי' פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה כיון שידוע שאין מקחו שוה כל כך. דרחמנא אמר אל תונו בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חבירו אלא שאמרו חכמים דעד שתות הוי מחילה לפי שכך דרך מקח וממכר לפי שהלוקח והמוכר אינם יכולין לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעותם עד שתות. שאף אם יבא המתאנה לערער לא ישומו השמאין בשוה זה יאמר יש בו אונאה וזה יאמר אין בו אונאה הלכך מקבל עליו שתיקה ואין מערער ומוחל (המוכר). אבל אם המוכר בקי בערך מחבירו והלוקח אין בקי כל כך או אם הלוקח תגר ובקי בערך מקחו יותר מן המוכר אל יאנו זה את זה אם לא שיפרש. חוץ ממטבע כל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחלה להוציאה ביפה. שגם אחר יקבלנה מידו ביפה ואין בו הפסד כלל.
או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה ומוסיף עליו דמים יותר מכדי שויו ופעמים שהמוכר מזלזל בשומתו בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות הלכך עד שתות הוי בכלל דמי מקח ואין כאן שם אונאה כלל וצ"ע. וירא שמים יצא ידי כולם.
הרא"ש מעלה שתי אפשרויות; הדרך הראשונה בדברי הרא"ש מניחה, שישנו מחיר ידוע לחפץ, גם אם אין אדם בעולם היודע את המחיר הזה, ואף לא הבקיאים ביותר. הסיבה שבפועל מתקיימת מחילה כאשר הטעות של המתאנה היא בפחות משתות היא משום חוסר היכולת לברר את המחיר:
לפי שכך דרך מקח וממכר לפי שהלוקח והמוכר אינם יכולין לכוין דמי המקח בצמצום. ודרך העולם למחול טעותם עד שתות. שאף אם יבא המתאנה לערער לא ישומו השמאין בשוה זה יאמר יש בו אונאה וזה יאמר אין בו אונאה הלכך מקבל עליו שתיקה ואין מערער ומוחל.
הרא"ש כותב, שכיוון שישנו 'מחיר אמיתי', אם יודע המאנה את 'המחיר האמיתי' ואינו מגלה אותו למתאנה, הרי הוא עובר על איסור גם בפחות משתות, אף שהמתאנה מוחל, ובפועל לא יהיה חיוב תשלומים.
לעומת זאת, הדרך השניה בדברי הרא"ש מניחה, שכיוון שישנו פער מחירים הנובע מהדוחק של המוכר או הקונה, נמצא שאין 'מחיר אמיתי' מדוייק, אלא 'המחיר האמיתי' נע בטווח של שתות, ולכן מכירה בטווח מחירים זה אינה נחשבת כלל כאונאה.
לעניות דעתי, ההבדל בין שתי האפשרויות שמעלה הרא"ש טמון בהגדרת איסור אונאה.
הדרך הראשונה מניחה, שאיסור אונאה קיים ע"י רמאות. לכן, כותב הרא"ש שרק כאשר המאנה יודע את המחיר האמיתי, והמתאנה אינו יודע, ישנו איסור וכפי שמדגיש הרא"ש: 'אבל אם המוכר בקי בערך מחבירו והלוקח אין בקי כל כך'. במקרה של רמאות, האיסור קיים אפילו בפחות משתות, ואע"פ שאין חיוב תשלומים משום שישנה מחילה.
כאשר שני הצדדים אינם יודעים את המחיר האמיתי, אי אפשר לדבר על איסור. אילו היינו אומרים שאיסור אונאה הוא איסור בעצם המעשה, כאשר מדובר במחיר שאי אפשר לדעת אותו, שהרי אפילו השמאים אינם יודעים אותו בוודאות, ונמצא שכל הקונים והמוכרים עוברים על איסור בשוגג. דבר זה אינו מסתבר כלל. יותר מסתבר להניח, שאת האיסור עוברים רק כאשר ישנה ידיעה, וממילא נראה מתאים ההסבר שאיסור אונאה הוא איסור ע"י רמאות.
מאידך, כפי שהסברנו לעיל, שאלת חיוב התשלומים אינה קשורה לאיסור, אלא לעצם קיומו של 'מחיר אמיתי', ולכן בכל מקח, אם הוא לא נעשה במחיר המדוייק, נדרשת מחילה של המתאנה. היות שכמעט בכל מקח ישנה טעות במחיר, שהרי קשה לעמוד עליו, זוהי גופא הסיבה שחז"ל הניחו שישנה מחילה קבועה במחיר.
לעומת זאת, הדרך השניה שמביא הרא"ש מניחה, שקביעת המחיר תלויה בשאלת היצע וביקוש. נראה, שהכנסת השיקול של היצע וביקוש לשאלת קביעת המחיר מעידה על כך, שבתחומים מסויימים, אין השינוי במחיר נחשב שינוי לא סביר. דרך זו מסתברת במיוחד, אם מניחים שאיסור אונאה נובע מהניצול. לפי דרך זו, חז"ל קבעו שיעור רווח מסויים, שאותו ניתן להרוויח בלא שהדבר ייקרא ניצול, וממילא בתוך שיעור זה באמת אין איסור אונאה, כפי שכותב הרא"ש לדרך זו[5].
לאור ניתוח זה, יש לחזור לדברי ספר החינוך, הכותב גם הוא שאין איסור בפחות משתות. וזו לשונו:
ועובר על זה ועשה אונאה לחבירו לדעת בשתות או יותר, עבר על לאו זה. אבל בפחות משתות התירו זכרונם לברכה להשתכר לתגר מפני תיקון הישוב, שימצאו בני אדם צרכיהם מוכנים בכל מקום.
לעיל הראינו, שלדעת החינוך האיסור תלוי בדעתו של המאנה. כעת יש להוסיף, שהאיסור אינו נובע מרמאות בדווקא, אלא כל סוג של ניצול נכלל באיסור, אלא שחכמים התירו לשנות מהמחיר עד שתות, מפני תיקון היישוב[6].
מוצרים שאין להם מחיר ידוע
בתחילת סימן רט דן הטור במוכר דבר שאינו מסויים. הטור מביא את דברי הרמב"ם, הכותב שמי שמכר דבר שמינו ידוע, אבל כמותו אינה ידועה, כגון המוכר ערימת חיטים, המקח קיים, וחלים עליו גם דיני אונאה, אם יתברר שהמחיר שננקב אינו תואם את כמות החיטים. הב"י מקשה על דברי הרמב"ם מגמרא בפרק איזהו נשך (סד.):
תניא: ההולך לחלוב את עזיו ולגזוז את רחליו ולרדות את כוורתו, מצאו חבירו ואמר לו: מה שעזי חולבות מכור לך, מה שרחלי גוזזות מכור לך, מה שכוורתי רודה מכור לך – מותר. אבל אם אמר לו: מה שעזי חולבות כך וכך מכור לך, מה שרחלי גוזזות כך וכך מכור לך, מה שכוורתי רודה כך וכך מכור לך – אסור.
בברייתא מבואר, שאם מכר 'מה שעזי חולבות בכך וכך' המקח חל, והבין הב"י, שאין אפשרות לטעון טענת אונאה במקרה זה. הב"י מחדש:
ושמא לא כתב כן הרמב"ם אלא בדבר שיש לו שער קבוע כמו החטים וכיוצא אבל חלב וגיזה שאין להם שער ידוע אלא כל אחד קונה כמו שחפץ לית ביה אונאה.
בדרכי משה (שם אות א) תמה על הב"י – מדוע צריכה הברייתא לעסוק בשאלת אונאה שאינה מעניינה כלל? מן הסתם, הברייתא מדברת בגוונא שהטעות לא הגיעה לשיעור אונאה. כמו כן, מקשה הדרכי משה, מדוע משנה העובדה שלמוצר מסויים אין שער קבוע בשוק, סוף סוף ניתן לשום את מחירו?!
דעת הב"י הינה דעת יחיד. בעקבות הדרכי משה, גם הסמ"ע והש"ך חלקו על הב"י, וכן כתבו כל האחרונים, עד שבשבט הלוי (חלק ה סימן ריח) מסתפק, אם יכול הנתבע לטעון 'קים לי' כדעת הב"י. אולם, מהו ההסבר לדעת הב"י? והרי דבר ברור הוא שניתן לשום את מחירם של מוצרים שונים?
נראה לי, שיסוד דבריו של הב"י בנוי על השיטה, לפיה איסור אונאה תלוי בידיעה. לשיטה זו ניתן לומר, שכאשר מחירו של החפץ יכול להתברר רק ע"י שומא, אין חיוב לברר זאת, וממילא לא שייכת אונאה בכה"ג. כאמור, הב"י אומר את הדברים לא רק ביחס לאיסור, אלא גם ביחס לשאלת חיוב התשלומים, וצריך לומר, שהוא סובר שחיוב התשלומים נובע מהאיסור.
כמובן, שהחולקים על הב"י יכולים להודות ששאלת האיסור תלויה ברמאות, ושאלת התשלומים אינה תלויה באיסור, כפי הסברנו לעיל.
סיכום
השתדלנו להראות מקום לכל אחת מהאפשרויות שהעלנו בפתח המאמר, להגדרת איסור אונאה. לעניות דעתי, הדרך המבוררת ביותר באיסור אונאה היא ההנחה שאיסור אונאה נובע מרמאות. כשיטה זו כותבים הרי"ד, האור שמח, ערוך השולחן ועוד ראשונים ואחרונים, והראיה המרכזית לשיטתם היא לשון הגמרא בתחילת פרק איזהו נשך המגדירה את איסור אונאה 'לא ידע ומחיל'. הקושיא המרכזית על שיטה זו היא מסוגיית הגמרא בדף נא: שעל פי הסבר חלק נכבד מהראשונים, אומרת שיש אונאה גם כאשר מפרש להדיא את המחיר המקובל ואת המחיר שדורש. על מנת ליישב את שיטתם עם הסוגיא, הסברנו שיש לחלק בין איסור אונאה, ובין חיוב התשלומים.
השיטה השניה סוברת שאיסור אונאה קיים מעצם עשיית מקח שלא על פי המחיר ה'אמיתי' של החפץ. לשיטה זו קל להבין את חיוב התשלומים כנובע מהלאו, וגם הסוגיא של מפרש מתבארת בצורה נוחה לשיטה זו. מאידך, הקושי הגדול בשיטה זו, קושי שעוד נעמוד עליו גם בשולי המאמר, נובע מכך שנמצא שעוברים על האיסור לעיתים תכופות בשוגג, גם במצבים שבהם קשה לעמוד על המחיר האמיתי. מסתבר שדרך זו היא דרכו של הפני יהושע.
השיטה השלישית רואה את איסור אונאה כאיסור על ניצולו של צד אחד במשא ומתן. נושא הדגל של שיטה זו הוא ספר החינוך, וההבדל המרכזי בינה ובין השיטה השניה שהבאנו הוא, שלשיטה זו קל יותר להבין את השיטות הסוברות, שאיסור אונאה אינו קיים בפחות משתות, משום שזהו טווח המחירים הסביר בעיני חז"ל.
האיסור במקום שאין חיוב תשלומין
המשנה (נו.) מונה מספר דברים שאין להם אונאה:
אלו דברים שאין להם אונאה: העבדים, והשטרות, והקרקעות, וההקדשות…
ונחלקו הראשונים, למה הכונה. הרמב"ן על התורה (ויקרא כה, יד) כותב:
ואני חושב עוד סברא, שודאי המאנה את חבירו לדעת עובר בלאו, בין במטלטלים בין בקרקעות, שבהן דיבר הכתוב אל תונו איש את אחיו במספר שנים אחר היובל, שהוא מזהיר שיקנו וימכרו לפי השנים ולא יונו איש את אחיו. אבל רבותינו חדשו באונאה תשלומים בשתות המקח, וביטול מקח ביותר משתות, ומזה בלבד מעטו הקרקעות לפי שהאונאה בהם אפילו ביתר משתות, מחילה, כמו שהיא מחילה במטלטלים בפחות משתות, אע"פ שהוא אסור להונות כן לדעת, אבל אין דרך בני אדם לבטל ממכרם מפני אונאה מועטת כזו.
ודרשו חכמים מפני שאמר הכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה דבר הנקנה מיד ליד אל תונו איש את אחיו, למדנו שיש באונאה דין מיוחד במטלטלים שאינו נוהג בקרקעות, והוא חזרת הממון, אבל אזהרת הלאו נוהגת בכולן. ולכך אמר "וכי תמכרו ממכר" לשון רבים, למוכר קרקעות ולמוכר מטלטלין, "או קנה מיד עמיתך", היחיד מהם המוכר המטלטלין מיד ליד, ואמר לכולן "אל תונו", וכיון שייחד והפריש המטלטלין ריבה בהן דין אונאה, והיא בחזרת התשלומין. וזה דבר נכון כפי המדרשים שקבלו רבותינו ברמזי התורה.
ואולי יהיה כל זה אסמכתא, כי הלאו אזהרה בין בקרקע בין במטלטלין, וחזרת הממון בידם קבלה במטלטלין ולא בקרקעות כמו שאמרו דבר השוה לכל כסף. כי השיעורים כולם בשתות ויתר על שתות כפי דעות בני אדם, ולמה לא יוציאו הקרקעות מן הדין הזה, והם הוציאו ממנו כלי בעל הבית ואמרו לא שנו אלא בלוקח מן התגר אבל בלוקח מבעל הבית אין לו אונאה, מפני שדרך בעלי בתים שלא ימכרו כלי תשמישן:
כעין דברים אלו כותב הפני יהושע על המשנה שהבאנו:
וקשה דהא עיקר קרא דאונאה בקרקעות כתיב… ונראה לי דבאמת לענין איסורא אפילו בקרקעות אסור להונות לכתחלה והא דממעטינן להו הכא מאונאה היינו דלאו דלא תונו לא קאי עלייהו וממילא דלא ניתן להשבון להחזיר האונאה דהא קי"ל כל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני ומהאי טעמא אפילו באונאת מטלטלים היה ראוי לומר שלא להחזיר האונאה אלא דאפשר דכיון דקאי בלאו דלא תונו הו"ל כגזל ומרבינן לה להשבון מוהשיב את הגזילה. ובאמת תמיה לי שלא מצינו בשום מפרש או פוסק איזה טעם מנא לן דאונאה ניתן להשבון, ובשלמא ביתר משתות דהוי ביטול מקח י"ל דלא צריך קרא אלא דמסברא אמרינן דהוי כעין מקח טעות, אלא בשתות דקי"ל קנה ומחזיר אונאה קשה ממה נפשך אי משום מקח טעות יתבטל המקח ואי משום קרא דלא תונו הא קי"ל דכל מאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני … אלא על כרחך דכיון דעובר בלאו קרינן ביה והשיב את הגזילה ומהאי טעמא כתב הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על אונאה דהו"ל ניתק לעשה.
הפנ"י מבין כדברי הרמב"ן, שגם בקרקעות ישנו איסור אונאה, אלא שהוא מבין שאין לאו, אלא רק איסור בעלמא, וחיוב התשלומין תלוי בלאו. בנקודה זו שונה הפנ"י מדברי הרמב"ן, שהרי הרמב"ן אומר להדיא שגם לאו יש באונאת קרקעות.
לגבי שאלת חיוב התשלומין, הרמב"ן אינו מגדיר לחלוטין את מקורו. הוא מציין, שכל חיוב התשלומין הוא 'בידם קבלה'. והחילוקים השונים הם חילוקים שמסברא[7]. אבל הפנ"י לומר, שחיוב התשלומין נובע ממצוות השבת הגזילה. בפרט נראה, שלדעת הפנ"י בטעות יותר משתות המקח בטל מדין כללי של מקח טעות (ולא מחמת האיסור), ואילו לדעת הרמב"ן נראה שזה דין מדיני אונאה, שהרי כתב 'כי השיעורים כולם בשתות ויתר על שתות, כפי דעות בני אדם'. ועוד נרחיב בעניין זה לקמן.
על כל פנים, המשותף לפנ"י ולרמב"ן הוא שהם מסכימים שישנו איסור גם ללא חיוב תשלומין.
לעומת זאת מדברי התוספות (סא. ד"ה אלא) נראה אחרת. התוספות דנים בדברי הגמרא האומרת שמהלאוים של ריבית ואונאה ניתן ללמוד את איסור גזל בצד השווה. הגמ' אומרת, שלפי זה הלאו של גזל מיותר, ואומרת שהלאו של גזל נצרך לכובש שכר שכיר. ועל כך כותבים התוספות:
וא"ת ולוקמיה בגזל גופיה ובגזל עבדים דלא אתי מרבית ואונאה דאין אונאה לעבדים כדקאמר לעיל דהא קרקע אינה נגזלת אינו מן המקרא אלא משום דאי אפשר לזוזה ממקומה אבל עבדי דניידי אע"ג דהוקשו לקרקעות יעבור בלא תגזול.
מדברי התוספות משמע, שבאונאה אין בכלל איסור בעבדים, שאם לא כן היה ניתן ללמוד את האיסור בגזילת עבדים מהאיסור באונאה. וא"כ, רואים מדברי התוספות, שאין כלל איסור אונאה, ולא רק העדר חיוב תשלומים כדעת הרמב"ן והפנ"י.
טעם חזרת המקח באונאה יותר משתות
יש לדון בשאלה, מפני מה חוזר המקח, כאשר המאנה אינה ביותר משתות – האם זוהי הלכה מיוחדת לדיני אונאה, או מעצם הדין הרגיל של מקח טעות, כאשר ההנחה היא שאם מכר חפץ בשינוי משמעותי כ"כ בדמים, הרי זה מקח טעות.
הנפק"מ היא למשל, בשאלה, האם יהיה דין חזרת מקח באונאת גוי, שלא חלים בו דיני אונאה הרגילים.
הפנ"י שציטטנו לעיל מעלה את האפשרות, שחזרת מקח ביותר משתות נובעת מדיני ביטול מקח. לא ברור אם הדבר נשאר אצלו גם למסקנה. בדומה לזה כותבים התוספות (נ: ד"ה ואילו) בחד תירוצא. אבל לכאורה, על פי התירוץ הריב"ם (התירוץ השני בתוספות שם) גם ביטול המקח הוא דין בדיני האונאה, וכן משמעת גם דעת הרמב"ן, שכל החילוקים שעשו חכמים בין פחות משתות, שתות ויתר על שתות הם כולם הגדרה של חכמים לדין אונאה שבתורה.
********************************
[1] שאלת אופיו של איסור אונאה נדונה בהרחבה גם בשני מאמרים שיצאו בכרך ד של מכון כתר העוסק באונאת ממון: "שער מחירים ואונאה' מאת הרב ד"ר איתמר ורהפטיג (בפרט עמ' 131 – 133, 231 – 261), ו"דין הונאת מחיר – יסודותיו עקרונותיו וערכיו", מאת בנימין פורת (בפרט עמ' 375 – 426)..
[2] הפניה סתמית בסיכומים אלו בגמרא היא למסכת בבא מציעא, וברמב"ם להלכות מכירה.
[3] אין כאן מספיק כדי להדיר שהאיסור הוא מחמת הרמאות, שכן יתכן שגם המאנה לא יודע. כל מה שכתוב פה בגמ' הוא רק שצריך שהמתאנה לא ידע, בניגוד לסוגיית וורשכי.
[4] כדברים האלה משתמע קצת גם מדבריו של ערוך השולחן. בריש סימן רכז כותב ערוה"ש (סעיף ב):
אסור להונות אף בשווה פרוטה. והמאנה ויודעה שמאנה עובר בלאו… ואם לא היתה כוונתו לאנות, אלא שנתוודע שיש אונאה במקח זה, אמרו רז"ל דיש ג' מחלוקת בדיני אונה – פחות משתות ושתות, ויתר משתות…
מלשונו משמע, שהאיסור תלוי בידיעת המאנה, וחיוב התשלומים אינו תלוי בידיעה.
[5] גם אם נאמר שאיסור אונאה הוא איסור בעצם המעשה, ניתן להבין את הדרך השניה, משום שסו"ס חז"ל קבעו משיקולים מסויימים שאת 'המחיר האמיתי' אין לקבוע במדוייק, אלא בטווח מסויים. אולם, אילו האיסור היה איסור בעצם המעשה, נראה שהרבה יותר סביר להגדיר את טווח המחירים על פי שולי הטעות המקובלים, ולא על פי שיקולים של היצע וביקוש.
[6] כבר ציינו לעיל, כי בשורשי המצווה כתב החינוך:
שורש המצוה ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב דין הוא שיכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו הא-הים בעולמו באמת וביושר. ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים גם אחרים לא יונו אותו, ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שוים לכל, ושהוא תועלת רב בישובו של עולם, והשם ברוך הוא לשבת יצרו.
לפי דרכנו, יש לשים את הדגש בחינוך על כך ש'כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו הא-הים בעולמו באמת וביושר', ולא על נושא הרמאות, למרות שהוא המודגש יותר בדברי החינוך. מסתבר שטעם הדבר הוא, שהניצול השכיח יותר הוא הניצול ע"י חוסר הידיעה של הזולת – רמאות – ולא ניצול הדומה למה שדנה בו הגמרא במסכת בב"ק, הנובע ממצוקה אחרת של המתאנה. ועדיין הדבר צ"ע.
[7]לדברי הרמב"ן נראה, שגם מה שבקרקעות אין אונאה הוא רק מחמת הסברא. וכן לשונו: 'ומזה בלבד מעטו הקרקעות לפי שהאונאה בהם אפילו ביתר משתות, מחילה'. וכדברי הרשב"ם (ב"ב סא: ד"ה בבקעה גדולה ): 'שיש בה שדות הרבה והן שלו וכגון שהיה עומד באחד מן השדות ואמר לו שדי זו אני מוכר לך והדמים מודיעין ליכא למימר לא גבי בירה ולא גבי בקעה דהא אין אונאה לקרקעות'. ועיין שם בתוס' ד"ה שמע מינה.