הברכה האחת עשרה מתוך הברכות של תפילת עמידה היא ברכת 'השיבה שופטינו'. אנו נתמקד בעיקר בשאלה, מיהם השופטים שאליהם מתייחסת הברכה, ומה הם אמורים לעשות.
לשון הברכה "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה" שולחת אותנו לסוף הפטרת חזון (ישעיהו א), שגם שם נאמר: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה". כדי להבין את ההקשר יש להתבונן בנבואה זו בכללותה:
(י) שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ-הֵינוּ עַם עֲמֹרָה…
(טו) וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: (טז) רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: (יז) לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה…
(כא) אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: (כב) כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: (כג) שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם.
באופן פשוט, נבואה זו של ישעיהו עוסקת במנהיגי הציבור, המכונים כאן בכינוי הגנאי 'קציני סדום'. הביקורת של הנביא אינה עוסקת בעיקר בחטאיהם של העם, הרוצחים הממלאים את העיר בדמים, אלא בחטאיהם של מי שאינם דנים כראוי – שאינם שופטים יתום ואלמנה, שבמקום לשפוט כראוי, הם אוהבים שוחד ורודפי שלמונים.
לאור הבנה זו, יש לקרוא את פסוקי הסיום של ההפטרה:
(כד) לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָ-אוֹת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: (כה) וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: (כו) וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: (כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה.
מסתבר, שכשהקב"ה ינחם מצריו ויתנקם מאויביו, הכוונה בראש ובראשונה לאותם קציני סדום – האחראים על המשפט, שאינם שופטים כראוי, שבמקומם הוא ימנה שופטים ראויים. ואז, כשיהיה משפט וצדקה בעם ישראל, ממילא תיפדה ציון.
וכך אומרת גם הגמרא במסכת שבת (קלט.):
תניא, רבי יוסי בן אלישע אומר: אם ראית דור שצרות רבות באות עליו – צא ובדוק בדייני ישראל. שכל פורענות שבאה לעולם לא באה אלא בשביל דייני ישראל… ואין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו על ישראל עד שיכלו שופטים ושוטרים רעים מישראל, שנאמר ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סגיך, ואסירה כל בדיליך ואשיבה שפטיך כבראשונה ויעציך כבתחלה וגו'.
אולם, מה התרגום המעשי של ברכה זו, למתפללים במשך הדורות? האומנם בכל הדורות מערכת המשפט של עם ישראל גרועה כל כך?!
אפשר להציע שני כיווני מחשבה. הראשון בעקבות דברים שכותב הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ד, חושן משפט א):
לכל שאר העמים, המשפט הוא חלק האורגני של הממלכה. ובאין ממלכה, אין שום אפשרות ליסוד בתי משפט מיוחדים ואין להם זכות וקיום, אבל המשפט הישראלי בכל היותו חלק מהסדור האורגני של הממלכה בכל זאת איננו קשור בהשלטון הממשלתי והסדור המדיני והנמוסי, וגם באותו זמן אשר תפול הממלכה ויתפורר הקבוץ הלאמי גם אז המשפט הדתי קיים בכל תקפו, וכל העם נכנע למשפטו ולשופטיו, משום שבהם רואה את משפט הצדק והאמת, ועל יסוד זה נקבעה ההלכה של בית דין של שלשה דאיכא בהם לכל הפחות חד דגמיר וסביר או דיין מומחה, דנקיט רשותא מריש גלותא או שקבלוהו עליהם.
התוקף למשפט הדתי הזה, של בית דין של שלשה או יחיד מומחה, הוא גם לזמן שישראל נחתים בגולה ואין אורגן רוחני מרכזי אוטוריטטי אשר ימנה את הדיינים, ובשובנו ברצות ה' אל המרכז נשוב ליסד את בתי הדין והמשפט על יסודות בריאים וסדורים בכל מקום ומקום עיר ועיר פלך ופלך תחת מרותו של בית דין הגדול ונשיאו, כיעוד ה' על ידי נביאיו: ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה וגו'.
ישנו הבדל בין בתי דינים של שלושה הפועלים בצורה וולנטרית, ובין מערכת משפטית. כזו המוקמת בכל עיר ועיר ובכל פלך ופלך (ראו רמב"ם סנהדרין פרק א הלכה א). בתי דין וולנטרים לעולם לא יצליחו למגר תופעות חברתיות, ולדון באמת דין יתום ואלמנה. אבל בשוב עם ישראל לארצו, ששם אנו מצווים על הקמת מערכת משפטית במלואה (ראו רמב"ם שם הלכה ב) אפשר לצפות שאכן המערכת המשפטית, לא כל שופט באופן עצמאי, יהיו כאלו שרבים ריב יתום ודנים דין אלמנה[1].
עוד אפשרות מבוססת על הירושלמי במסכת סנהדרין (פרק א הלכה א):
ר' יוסי בר חלפתא אתון תרין בר נש מידון קומוי.
אמרו ליה: על מנת שתדיננו דין תורה.
אמר לון אני איני יודע דין תורה אלא היודע מחשבות יפרע מאותן האנשים.
רבי עקיבה כד הוה בר נש אזל בעי מידון קומיה הוה, אמר ליה: הוו יודעין לפני מי אתם עומדין לפני מי שאמר והיה העולם שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' " – ולא לפני עקיבה בן יוסף.
תני קודם לארבעים שנה עד שלא חרב הבית ניטלו דיני נפשות ובימי שמעון בן שטח ניטלו דיני ממונות. אמר רבי שמעון בן יוחי בריך רחמנא דלינא חכים מידון.
כלומר, גם כשיש דיינים, לא תמיד הם יודעים לדון דין אמת לאמיתו. כשאנו מתפללים השיבה שופטינו כבראשונה, זו לא תפילה לכך שהדיינים לא יקחו שוחד. זו תפילה שהם ידעו לדין את הדין בעומק. למצוא את הדרך לא לדון רק על פי הכללים היבשים, אלא באופן שיתאים לחלוטין לעובדות ולרצון ה'[2].
עד כאן הלכנו בעקבות הפטרת חזון, שבה נראה ש'ואשיבה שופטיך כבראשונה' מכוון אל השופטים עצמם. אבל בגמרא במסכת מגילה (יז:) המתארת את סדר הברכות של תפילת שמונה עשרה, נראה שהדגש שונה במקצת:
ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים? דכתיב…
וכיון שנתקבצו גליות – נעשה דין ברשעים, שנאמר: ואשיבה ידי עליך ואצרף כבר סיגיך, וכתיב ואשיבה שפטיך כבראשנה.
וכיון שנעשה דין מן הרשעים – כלו המינים, וכולל זדים עמהם, שנאמר: ושבר פשעים וחטאים יחדו…
וכיון שכלו המינים – מתרוממת קרן צדיקים, דכתיב וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק.
מן הגמרא נראה, שברכת השיבה שופטינו לא מיועדת לעצם קיומם של השופטים, אלא לעשיית הדין ברשעים: "כיוון שנתקבצו גלויות, נעשה דין ברשעים". רשעים, לדאבון לב, יש ככל הנראה בכל דור, לכל הפחות עד הגאולה, כך שברכת השיבה שופטינו הופכת לברכה העוסקת בציפייה לכליונם של רשעים.
פיתוח מסויים לכיוון הזה עולה מחלק מהמדרשים, שנראה מהם שהם הבינו, שהשופטים האמורים בפסוק 'ואשיבה שופטיך כבראשונה' אינם שופטים במובן של מערכת המשפט, אלא במובן של השופטים שהושיעו את ישראל – מנהיגים. כך למשל בילקוט שמעוני (ישעיהו רמז שצא) ובאיכה זוטא (פרשה א אות מב):
ואשיבה שופטיך, זה משה ואהרן, ויועציך, זה דוד ושלמה.
דומני, שהכוונה הפשוטה היא שכל ארבעת המוזכרים כאן היו מנהיגים של עם ישראל, ולא שופטים (בוודאי לא אהרון). והכוונה היא שאנו מצפים לכך שיהיו לנו מנהיגים ראויים. אולי בהקשר של הריגת הרשעים, ואולי בהקשרים רחבים יותר. כך למשל ברבנו בחיי (בראשית מט, טו):
ומפני שעסק התורה צריך פנאי והשקט הגוף, וא"א שתתקיים במי שיש לו טרדות ואנחות ע"כ תקנו לנו רז"ל בתפלה: השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה והסר ממנו יגון ואנחה. ואין הכונה במתפלל שישיב לנו הש"י השופטים והיועצים כדי שינגוש עסקי חובותיו, ולא לזה כוון ישעיה שאמר: "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה", אבל עיקר הברכה ההיא ודבר הנביא הוא סוד העבור, שאנו מבקשים את הש"י שישובו לנו השופטים שיהיו יושבים בלשכת הגזית לשפוט בינינו כבראשונה ולתת עצה כבתחלה, ואז יהיו כל ישראל מוכנים לקבל המושכלות ומשיגים באותו זמן ידיעת השם יתברך… ולכך סמך לזה: והסר ממנו יגון ואנחה, שאי אפשר להשיג ידיעת השם על השלמות עם היגון והאנחה רק עם השמחה ועם המנוחה.
וכעין זה גם בשפת אמת (שופטים תרע"א):
שופטים ושוטרים תיתן לך. הוא גם כן לכל פרט. שופטים הוא הדעת להבין האמת והוא ע"י הגיון בתורה שבכתב ושבע"פ. כמו השופט שפוסק הדין כן קבלת האדם עצמו בפיו. ושוטרים בחינת המצות – עשה ולא תעשה, שהוא בגוף המעשה לכוף היצר לשנות המעשה ע"פ התורה.
ובאמת נראה כי הסנהדרין וחכמי ישראל שהיו בזמן המקדש האירו עיניהם של ישראל… וזהו שכתוב "ושפטו את העם משפט צדק". שאין הפירוש רק על הטענות. רק שיטו לבות בני ישראל שיהיו אנשי אמת וישפטו מעשיהם בצדק. ועל זה מבקשין השיבה שופטינו כו' ויועצינו[3].
*************************
[1] כיוון דומה, אבל לא זהה, מזכיר הציץ אליעזר (יב, פב) בתשובה העוסקת באיסור הליכה לערכאות. בתוך הדברים שם הוא מצטט מכתב של הרב צבי פסח פרנק:
בסוף מכתב – קדשו מביע הגרצ"פ ז"ל את צפייתו ויחולי לבבו, כי: מהרה יבוא האדון אל ביתו והוא יסדר את שופטי ישראל האמיתיים כמו שאנו מתפללים בכל יום השיבה שופטינו כבראשונה ויועצנו כבתחילה, היינו שופטים רק על פי התורה, והסר ממנו יגון ואנחה המה השופטים במשפטי הנוצרים, וישמחנו במלכות בית דוד, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו, ואז, יגל יעקב ישמח ישראל, ומלאה הארץ דעה לגרש את האלילות מלב.
בגלות, לא זו בלבד שאין מערכת משפט אלא רק בתי דין וולנטריים, אלא שיש גם נטיה ברורה יותר של הציבור להשתמש במערכת המשפט האזרחית שהיתה נוהגת. אולי גם בשל היכולת שלה לאכוף את פסקי הדין. ועל כן, בגלות עם ישראל נוטה לפנות לערכאות. אילו הכל היה מתנהל 'כמתוכנן', הרי שבד בבד עם השיבה לארץ, היינו חוזרים למערכת משפט מבוססת על דין תורה, וזוהי התפילה להשיב שופטינו כבראשונה.
[2] בהקשר זה, ראוי להזכיר את דבריו של הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק כד הלכה א – ב):
יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע. כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה, אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן, ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד…
כל אלו הדברים הן עיקר הדין. אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה…
במדרש (אוצר המדרשים אייזנשטיין ארקים) מתאר את היכולת לדון בהתאם לרצון ה' בצורה ציורית:
ניתן להם סנהדרין ויועצין, וכשהדין עומד לפניהם היו כותבין את הדין בפיתקין ומניחין אותו בארון ומלאך יורד בלילה ומזכה את הזכאי ומחייב את החייב, ובבקר היו רואין וחותכין את הדין. ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירן לישראל שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה.
[3] וכעין זה בערך גם בספר סדר היום (לרבי משה ב"ר יהודה אבן מכיר):
השיבה שופטינו. משום שאחר קבוץ הגליות תחזור עטרה ליושנה ומציון תצא תורה ויחזרו הסנהדרין למקומן כאשר בתחלה כמו שנא' ואשיבה שופטיך כבראשונה וגו' אנו מתפללים שיבא אותו זמן שהתורה תתקיים כראוי ונדון בדיני התורה כראוי כדין וכשורה בלא פחד ואימה. וגם היועצים והם החכמים והזקנים מנהיגי הדור והמלכות תחזור למקומה בענין שיצא לנו לכבוד ולתפארת כאשר היה בתחלה רבתי בגוים רבתי בדעות.